למה תאמר וגו׳. ר״ל עיין פסחים דף פ״ז, ע״ב דעיקר הגלות הוא שיהא גרים ע״ש, ולמה לן זה הספחת הזה. אך מבואר בנדרים דנענש אברהם בשביל שנתן הנפש לסדום כיון שקנה זה בכיבוש, וע׳ גיטין דף מ״ד גבי המוכר עבדו כו׳ עד מאה בדמיו, ולכך צריך גרים להשלים הנפשות שנאבדו, וע״ז אמר הנביא דיעקב מתאונן נסתרה דרכי, ר״ל מתי יהי׳ התשלומין הזה, ור״ל כי כאן לא שייך רחמים, מחמת קנס דליכא מחילה כמ״ש תוס׳ כתובות דף כ״ט, וגם לא שייך גדר הריני כאילו התקבלתי עמ״ש בהך דהל׳ מלוה גבי רבית, וזה ר״ל הפסוק, וע״ז אמר החרישו כו׳, דגם במשפט יש תקוה, דזה רק אם אמרינן דקנה כיבוש ע׳ גיטין דף ל״ח ונדרים דף ל״ב, אבל זה הוה רק נס דנעשה חרבות מקש, כמבואר בתענית ובסנהדרין, לא קנם כלל, ורק קורא הדורות מראש, ע׳ עדיות ור״ה דף י״א וביבמות דף נ׳, וא״כ א״צ גרים כלל. וע׳ בת״כ פ׳ אחרי מות גבי מצרים וכנען, ובתענית דף ח׳ ע״ב וא״ש.
איש את רעהו יעזרו וגו׳. כבר כתבתי בזה כי הנעזר מסייע להעוזר, וכן הוה במילה של אברהם אבינו ע״י שמל עצמו נעשה גר וכשרה המילה שלו, ועמ״ש סוכה דף ל״א, כן הגדר איש ואשה הם משפיע ומקבל, והנה המקבל יש בו יותר מן המשפיע, ע׳ בכורות דף מ״ה ואח״כ הם נחלקים [לשנים], זה גדר שמן המשחה ע׳ מ״ש כריתות דף ו׳ והקב״ה יודע בהכרעות ע״ש בזה, וע׳ ב״ב דף כ׳ ע״ב גבי מלח וקורה ע״ש וסוכה דף ל״א, וע׳ בסוטה דף י״ז גבי איש ואשה.
ולאחיו יאמר חזק וגו׳ ויחזק חרש וגו׳ את הולם פעם וגו׳. ע׳ מש״כ בפנים בפסוק כ״ג.