שנים אוחזין בסכין כו' והשני לא כו'. עי' ברש"י זבחים ד' מ"ז ע"א דמבואר שם דאפילו למ"ד זה מחשב וזה עובד זה רק אם הכהן עובד סתם אבל אם מחשב בפירוש לשמה לא מהני עקירת הבעלים ע"ש ועי' במה דס"ל לרש"י ז"ל בפסחים ד' ס"ד דאף דפסח לא בעי עקירה מ"מ אם מחשב לשם פסח נשאר עליו שם פסח ע"ש, ועי' רש"י שבת ד' ע"ח ע"א בד"ה דבר שאינו, ובתוס' שם ד"ה אטו דס"ל לרש"י דרק בתלמיד וה"ה כאן דמסתמא הכהן כונתו כמו הבעלים ועי' רש"י חולין דף ל"ט ע"ב גבי יהיב זוזי לטבח משמע שם ג"כ כן דמסתמא השוחט עושה לדעת הבעלים משא"כ אם פירש להיפך לא ובזה י"ל כונת הגמ' דזבחים ד' מ"ו ע"ב שאין המחשבה כו' ע"ש ברש"י ובפיהמ"ש לרבינו ור"ל כך דיותר טוב היה לעבוד מפורש לשמה כדי שלא יועיל מחשבת הבעלים אך כיון דלא ס"ל כן לא איכפת לן אך בפיהמ"ש משמע שם דזה רק משום תנאי ב"ד ועי' בתוספתא תמורה פ"ג גבי ה' שסמכו על הקרבן כולם לשם שלמים ואחד לשם עולה כו' ומייתי שם הך דר"י דרק אם מתחלה לא פירש לשם עולה אבל לחזור בו אינו יכול ועי' בהך דיומא ד' מ"א ובתוס' ישנים שם אם גם בשאר קרבנות אמרינן מתפרשין רק בזמן לקיחה ועי' תוס' נזיר דף כ"ז ע"א דס"ל די"ל דגם שאר קרבנות כן ועי' תוס' זבחים ד' ס"ז ע"א דלא ס"ל כן בד"ה חטאת וא"כ מה מועיל שם מה שמחשב שם בשעת סמיכה כיון דאז לא שעת לקיחה ולא שעת שחיטה. אך י"ל דאם נימא כמ"ד בערכין ד' כ"א דבעינן שיתרצה בשעת הקרבה גם גבי עולה ומפורש שם ברש"י ותוס' מחמת סמיכה וא"כ כיון דמחשב לשם קרבן אחר הוה כמו לא נתרצה ולהך על זה צריך תנאי ב"ד וא"ש. ומה דמבואר שם בתוספתא מצאתי שלמים כו' נראה דר"ל מהך דמבואר בקדושין ד' נ"ה גבי נקבה תקרב שלמים וכשיטת הירושלמי שקלים שם דתקרב שלמים ועי' בר"ן נדרים ד' ל"ו ע"א וזהו משום תנאי ב"ד, ועי' בירושלמי שם ובאמת כ"כ בהך דאמר בערכין ד' כ"א דאין צריך דעת בשעת הפרשה אבל צריך דעת בשעת כפרה אם משום דלא יצא בלא דעת או ר"ל שיתרצה וגם מאי נ"מ במה דלא ידע בשעת הפרשה כיון דנתרצה עכשיו תיחל ההקדש עכשיו וצ"ל דנ"מ אם חל אז ההקדש ואף דיכול לנדור מ"מ כיון דהקדיש בעד חבירו י"ל דלא חל, ועי' בירושלמי נזיר פ"ב ה"ה שאדם קובע לחבירו ר"ל דהנדר חל עליו אבל מ"מ אינו קדוש אלא מדעת הנזיר ע"ש אך יש לחלק דנזיר אינו בא בנדר וגם אם מה שבשעת הקרבה הוא אומר לשם קרבן אם זה גופא יהיה כמו הקדש וכמו גבי הך דקינין אך שם לענין לפרש. והנה מלשון רש"י כאן ד' מ"א ע"ב משמע דזה גופא ההקדש אך מלשון רבינו כאן בהל' י"ז לא משמע כן אך בהל' י"ט גבי תמורה משמע דזה גופא הוה המרה והטעם כך דכיון דבשעת שחיטה אם יחול אז ההקדש הוה כמו מפריש לאיבוד ואינו חל כלל וכמו גבי מקדיש את הטרפה וכמש"כ וזהו באמת טעם דר"ש כמש"כ התוס' ועי' תוס' פסחים ד' נ"ג ע"א מה דפליגי שם עם רש"י בד"ה מפני. והנה עיין בירושלמי יומא פ"ו ה"א דאמר שם ויש אדם מגריל למיתה משעה ראשונה ר"ל ג"כ כן דאינו חל הגורל כלל כיון דהולך מתחלה לאיבוד ולא היה לו שעת הכושר מעולם, ועי' בפסחים ד' ל"ג ע"א ובמנחות ד' ע"ד ע"א אין מפרישין לאיבוד ושם ד' פ"א אין מפרישין תחלה למותרות ומעילה ד' י' וכ"מ, ועי' מש"כ רבינו בהל' ביכורים פ"ב הי"ט ג"כ גבי ביכורים בפירות טמאים כה"ג, וכ"כ בזה במקום אחר. והנה הירושלמי שם ביומא מקשה מן תמורה שממיר למיתה ע"ש אך באמת מתמורה אין ראיה חדא דהוא הוה סוף הקדש עי' נזיר ד' ל"א ותוס' ריש תמורה וכ"מ וגם דהחלות התמורה הוא גזיה"כ לא מטעם הקדישו דהא אף בטעות קדיש ולכך חל שפיר וא"ש מש"כ רבינו ועי' בהך דמנחות ד' פ' ע"א במה דאמר שם מרבה בתודות ר"ל דזה גופא הוה גדר נדר מה שהפריש עכשיו, ושם ד' פ"א ע"ב בתוס' ד"ה תודה היא כו' דכ' שם דאינו יכול להביא היא מן המעשר ולחמה מן החולין ור"ל כיון דהביא לחמה מן החולין הוה כמו נדר עכשיו להביא לחמי תודה וא"כ צריך להביא ג"כ תודה מן החולין, ועי' בירושלמי נזיר פ"א דהאומר כבר הויתי נזיר הרי זה אסור ועי' בתוספתא פ"א דנדרים ג"כ כה"ג ור"ל אם זה גופא הוה קבלת הנזירות או הודאה שנזר, ועי' בהך דגיטין ד' מ' ע"ב גבי כתבתי ונתתי לו, ובר"ן קדושין פ"א על הך דדף כ"ו ובירושלמי קדושין פ"א ה"ב גבי קידשתי את בתי דהוה לשון קדושין וכ"מ, וכאן ג"כ גבי שותפות שנים ששוחטין אם נימא דזה הוה בגדר עכשיו נדר וא"כ לפי שיטת רבינו שכ' דהוא הדין אם שחטו בזה אחר זה ואז לא חל כלל גדר קדושת הגוף דאין לך מום גדול מזה כמבואר כאן ד' ל' ע"א וכ"מ אך גבי תמורה שפיר י"ל דחל, ועי' בתוס' בכורות ד' ל"ב ע"א בד"ה הא וה"ה להיפך, ועי' בתוספתא דמס' קרבנות פי"ב א"א לשוחט אחר שוחט גבי שחוטי חוץ והטעם משום בעל מום ועי' בתוספתא כאן פ"א גבי ישראל ועכו"ם ששחטו כשרין ובתוס' חולין ד' י"ד ע"א דמקשה מן ישראל מומר מהך דשם ד' מ"א משמע דישראל מומר גרע מעכו"ם וצ"ל דישראל מומר פוסל ועכו"ם רק כמו שאינו, אך רבינו לא ס"ל כן וזהו כונת הראב"ד ז"ל בהלכות אבות הטומאות פ"ב ה"י ועי' לקמן פ"ד הי"א ועי' בתוספתא מנחות פ"ב דאם עבד בימין ובשמאל כאחת פסול. והנה כאן כ' רבינו לא היתה לו כונה כלל ואפילו נתכוין וכן מבואר במשנה. ובאמת לשם חולין לא חל עליה שם כונה כלל כיון דלא הוה בגדר כונה וכן נ"ל בהך דחגיגה ד' י"ט ע"א דאם הוחזק לקל שוב אינו מחזיק עצמו לחמור דזה רק אם הוחזק למעשר דבר כונה הוא אבל לחולין הוה כמו לא הוחזק כלל ויכול להחזיק עצמו לדבר אחר, וכעין דאמרינן בהך דזבחים ד' ג' ע"א גבי לשם חולין, ועי' במש"כ רבינו בהל' בית הבחירה ספ"א גבי אבנים וקורות דרק אם חצבן לשם ביהכנ"ס דאז חל עליהן שם ולכך אסור לשם מקדש אבל אם חצבן לשם חולין דהוה כמו סתם אז כשר לדידן דס"ל דהזמנה לאו מלתא ועי' בהך דמכות ד' ח' ע"א גבי חטיבת עצים דמערכה דמצא חטוב אינו חוטב ועי' רש"י ביצה ד' ב' ע"ב גבי הכנה דבחול לא שייך ע"ש. והנה זה ודאי לשיטת רבינו שכ' דגבי תמורה ר"ל עכשיו ממיר וס"ל דגם אם שחטו זה אחר זה והאחרון כוון לשם תמורה פסול אבל אם כבר נשחט בו רוב שנים אף דתמורה במפרכסת שפיר מצי עביד אבל להיפך לעשות ממפרכסת תמורה ודאי לא דהוה כמו בישרא בדיקולא ד' ע"ד ע"ב וכ"כ בזה, וכן הדין דאז אין שייך בו גדר מחשבה כלל ועי' תוספתא דקרבנות פ"א שחטו לשמו ומרקו שלא לשמו כשר שכבר הוכשר בשחיטה ע"ש ועי' בע"ז ד' ל"ה ע"ב וחולין דף מ' ע"ב דנקט לשון בגמר זביחה ומשמע אף במיעוט בתרא, ועיין פסחים ד' ס"ג דנקט רק סימן שני דמשמע דוקא כל הסימן וכ"מ בזה, ואם נימא דהאיסור משום מעשה לא משום תקרובת י"ל דגם מיעוט סימנים הוה מעשה, ועי' ברש"י ותוס' חולין ד' כ"א ע"ב וד' כ' ע"ב אם המיעוט בתרא הוה ג"כ בגדר שחיטה או לא ור"ל אם הך דאמרינן רובו של אחד כמוהו היינו שהרוב עושה פעולה כמו שגם המיעוט נשחט או דדי ברוב. וזהו באמת כונת הגמ' ד' י"ט ע"א מאן תנא גבי רובו דשחיטה ריבר"י ר"ל דמדייק הלשון דנקט כמוהו דמשמע כמו שכולו נשחט זהו ר"י בר"י דמכשיר גבי הגרמה אבל לרבנן די ברוב והמיעוט כמאן דלא נשחט, ועי' כאן ד' ל' ע"ב בד"ה החליד ודף ל"ב ע"א ע"ש ברש"י ועי' בזבחים ד' כ"ו ע"א דהיכא דבעי כולו לא הוה רובו ככולו ועי' בנזיר דף מ"ב ע"א דאמר שם זאת אומרת רובו ככולו מדאורייתא ר"ל דהוה כנעשה פעולה בכולו, והיכא דבעי כל הטעם משום דכל זמן שלא נגמר הוה כאילו לא עשה כלל וזהו ר"ל אביי דבעי שם גבי נזיר שגילח ושייר ב' שערות וצמח כו' ע"ש ור"ל אם כ"ז שלא גמר לא מקרי גילוח כלל או מקרי לא גמר גילוחו וכעין דפליגי כאן גבי שחיטה בדף כ"ט ע"ב, ועי' ב"ב דף צ"ה ע"א גבי יתר מזה כבא ליטע מתחלה ע"ש בתוס' וגבי נזיר י"ל דזה תליא בהך מחלוקת דשם ד' מ' אם שתי שערות סותרות בו או לא ר"ל אם גבי נזיר הוה ב' שערות כמו גילוח גמור או רק שלא נגמר בו הגילוח, ועי' בירושלמי נזיר שם, ועיין ביבמות ד' ע"ח ע"ב דגבי טבילה יש חילוק בין רובו לכולו לענין חציצה ועי' ביבמות שם ד' ק"ג ע"ב גבי נכנס רובו לבית ע"ש ברש"י דמשמע דהטעם דהרוב מושך גם המיעוט אחריו לא דדי ברוב לבד כיון דבעי שיעור ועי' תוס' חולין דף ס"ח ע"ב ד"ה הוציא שכ' דרק הרוב הוה כיצא ודי בכך לענין לידה אבל המיעוט לא ואף דבנדה ד' כ"ט ע"א אמר דרובו ככולו לענין זה ע"ש ועי' בחולין שם ד' ע' ע"א דהוה בעיא גבי עומד מרובה על הפרוץ ע"ש ברש"י ד"ה ויצא, וה"נ גבי שחיטה זה אך מ"מ זה רק בזמן שמחלק אבל בזמן ששוחט אז אף שחיטת מיעוט סימנים ג"כ יש עליהם שם שחיטה וכעין דמבואר ברש"י שבת ד' קל"ג ע"ב בד"ה כל זמן גבי מילה ועי' מש"כ התוס' נדה ד' ל"ה ע"א ד"ה לעולם גבי ראיה דכולה הוה חדא ראיה ותוס' ב"ק ד' ע"ז בסה"ד גבי פ"א ע"ש ועי' בזבחים ד' פ"ט ע"ב במערבא אמרי הואיל והתחיל במתנות כו' ועי' שבועות דף י"ז ע"א, וה"נ כאן לגבי מחשבה י"ל דמקרי בב"א אף דאומר בגמר זביחה:
בד"א כו'. הנה כ"כ בזה לעיל בהל' מאכלות אסורות אם משום דשותף אוסר חלקו או משום דכיון דיש לו שותפות יכול לאסור הכל עי' בתוס' כאן, ועי' ב"ק ד' פ"א בתוס' ד"ה ומעיין מ"ש מהך דע"ז דף מ"ז וכ"מ אך באמת מדברי רבינו מוכח בהל' נזקי ממון דתנאי יהושע הוה שיהיה שייך רק לבני העיר כמו הך דנדרים דף פ' ע"ב ולכך שוב שפיר יכול לאסור דהוה כמו של שותפות לא של ציבור ועי' בע"ז ד' מ"ד ע"א דמבואר שם דאם הוה של ציבור היו יכולין לאסרו אך שם ג"כ ר"ל מחמת שותפות וכמו הך דביצה ד' ל"ט ע"ש וראיה מהך דע"ז דף נ"ב ע"ב דמבואר שם דאין ציבור יכולין לאסור כלי שרת של קודש משום דאין להם חלק בו דהוה של הקדש, ועי' בדברי רבינו בהל' תמורה פ"א ה"א דס"ל דהוה בגדר שותפות ולכך לוקה על תמורת ציבור ע"ש. ובזה יש ליישב דברי רש"י בתמורה ד' ט' ע"ב ד"ה וניתק שכ' שם דלשם עולת נדבות ציבור קאי וקשה א"כ היאך שייך לומר בו תמורה כמבואר שם ד' י"ג ע"ב וצ"ל דכונת רש"י הוא לענין מלקות וכמש"כ רבינו ז"ל ואף דא"כ למה לא מתרץ הגמ' בתמורה ד' י"ג ע"ב כה"ג י"ל דגבי דבר שאינו בא בחובה ס"ל ג"כ דלוקה וא"כ אין נ"מ. אך באמת כך דהרי רבינו ס"ל הטעם דלוקה משום דיחיד בקרבן צבור מקרי גדר שותף כמש"כ ועי' בהוריות ד' ו' ע"א דמוכח שם דציבור עדיף משותפים משום דאין להיחיד חלק בו כלל ע"ש ברש"י ד"ה לפי. אך באמת זה תליא בהך מחלוקת דהוריות ד' ג' ע"ב אם בתחלה מגבן להם או רק מתרומת הלשכה וזה אם מקרי שיש לכל או"א בו זכות או רק מהצבור וכן מבואר בירושלמי דהוריות שם דאזלי לשיטתייהו בהך דמנחות דף צ"ב גבי סמיכה אם ב"ד או ציבור וכעין דמבואר בירושלמי שקלים פ"א דאין ליחיד כלל בו וא"כ לר"ש לשיטתיה שוב על של ציבור לא לקי ג"כ וזה תליא בשני הלשונות דהוריות שם ועי' תוס' מנחות ד' ע"ח ע"ב ד"ה או דבתמיד לא עבר רק המקריבו אם יש לו חמץ לא אחד מישראל וכ"מ בזה:
שאין אדם מישראל כו'. כ"כ בזה לעיל בהל' מאכלות אסורות דגבי עכו"ם לא מהני אף אם מכוין לצעורי כיון דאינו בר מחשבה כמבואר בירושלמי תרומות פ"א, ונ"מ דגבי זובח להכעיס דמבואר בסנהדרין ד' ס"א ע"א דישראל פטור מ"מ עכו"ם חייב. וכן גבי עובד מאהבה ומיראה, ועי' סנהדרין ד' נ"ו ע"ב גבי מה דאמר שם אם עכו"ם מחייב על עשיה בלבד ובדברי רבינו פ"ט מהל' מלכים ה"ב ורבינו שם נקט רק כדרכה גבי עכו"ם ומשמע דאף ד' עבודות דגבי ישראל חייב אף שלא כדרכה גבי ב"נ לא, ועי' רש"י סנהדרין ד' נ"ז ע"א ד"ה בע"ז דלא מבואר כן ועי' בהך דחגיגה ד' י"א ע"ב גבי דמרבה שם גבי ע"ז מאיש איש גבי מולך ובסנהדרין שם ד' נ"ז ע"א וצ"ל דהריבוי הוא לענין זה וע"ש ד' ס"ד ע"ב דגבי מולך הריבוי הוא לענין שלא כדרכה ע"ש. אך רבינו לא ס"ל כן רק דבעי כדרכה, ועי' בע"ז ד' נ"ד ע"א ע"ש בתוס' דהיכא דאינו חייב על העבודה אם נאסר ע"ש בתוס' ד"ה מתקיף, וגם יש לחלק בין אם שחטו בפני ע"ז דאז א"צ מחשבה כמש"כ התוס' חולין ובין שלא בפני ע"ז וזהו מה דאמר בגמ' שם אחד מפני שאין מנסכין כו' ועוד אין אדם אוסר כו' וכ"כ בזה בהל' מאכלות אסורות גבי יי"נ, ועי' מש"כ רבינו בפ"ז מהל' חובל ומזיק ה"ו ע"ש. וגם לפי מש"כ דבאמת שחיטת עכו"ם הוה כמי שאינו רק היכא דעביד בה אז ע"י שע"י זה הוה עבודה ע"י זה גופא הוה מעשה, וכעין הך דחולין ד' קכ"א ע"ב גבי עכו"ם ששחט בהמה טהורה ע"ש ועי' במה דפליגי רש"י ותוס' ב"ק ד' ע"א ע"ב במה דאמר שם כיון דאי שחט בה פורתא אסרה אם האיסור הוא משום העבודה או משום המעשה, ועי' בע"ז ד' ל"ד ע"ב ברש"י שם ועי' רש"י סנהדרין ד' ס"ב ע"א גבי תולדות בע"ז ע"ש, ונ"מ כגון בע"ז שעובדין אותה בזביחה דאז אף אם זבח מחוסר אבר ג"כ נאסר אם אז גם בתחלת שחיטה נאסרה או בעי רק גדר זביחה, ועי' בע"ז דף ל"ב ע"ב ובירושלמי שם גבי עורות לבובין וא"כ נ"מ היכא דאין זה עבודה ואינה שלו אז גבי עכו"ם לא מהני, אך גבי ישראל מומר שם ודאי השחיטה שלו פעולה הוה ואוסר אף דבר שאינו שלו וכ"כ בזה: