האשה ששחטה. עיין בפיהמ"ש כאן דפי' פי' אחר והנה רבינו שינה כאן לשון הגמ' דבגמ' נקט על איש לשם עולת אשתו והוא משום דאף דרבינו ז"ל ס"ל בפ"י מהל' שגגות ה"ו דהבעל חייב להביא כל קרבנות על אשתו זה רק לענין חיוב אבל להקדיש רק בהני דמעכבה לאכול בקדשים עיין בנדרים ד' ל"ו ובדברי רבינו בפ"א מהל' מחוסרי כפרה ובפ"ג ובתוס' סוטה ד' כ"ג ע"א. אך שם שאני דשם גם הבעל צריך להקדיש. משא"כ בהני קרבנות דאינן מעכבתה לאכול בקדשים שם רק הקרבנות מוטל עליו אבל ההקדש צריך לדעתה וכן מוכח מדברי רבינו בפ"ט מהל' נזירות ע"ש ועיין בערכין ד' כ"א ובדברי רבינו בהל' מעה"ק פ' י"ד ה"י ע"ש וא"ש מ"ש התוס' בסוטה ד' ו' ע"ב ע"ש וכן מוכח מדברי הירושלמי פסחים פ"ח וסוטה פ"ב ע"ש:
אבל השוחט כו' שעיקר הנזירות כו'. ולא ס"ל דמיירי כשנזר רק דר"ל דזה מקרי דבר שנידר ונידב ושוב הוה בגדר דין דפסול בזה"ז, ורבינו לשיטתיה אזיל בפ"א מהל' נדרים ה"י ואף דא"כ גם חטאת ואשם כן זה תליא בהך דזבחים ד' קי"ז ע"ב ע"ש דלמסקנא גם זה לא קרב בבמה ועי' בהך דזבחים ד' ט' ע"ב הני עולות נינהו ע"ש ורש"י מנחות ד' ג' ע"ב ונדרים ד' ד' ע"ב ומש"כ הרא"ש נדרים ד' ו' ע"א ונדרים ד' ד' ע"ב דלא מתפיסן בנדר ע"ש ובהך דתמורה ד' י"ד ע"ב ע"ש סמי מכאן וכו':