שחטה כו'. הרי זו אסורה כו'. עיין בירושלמי סוף פ"ו דגיטין דהוה שם מחלוקת אם זה רק חומרא בעלמא או עפ"י דין. ועיין בתוספתא פ"ג דבכורות דקי"ל דלא חשוד למפרע, והנה באמת לשון הגמ' ולשון רבינו שכ' ואח"כ חישב במה חישב עיין בתוס' בשם התוספתא דשם איתא וזרק, ועיין רש"י סנהדרין דף ס' ע"ב ד"ה ולחשוב ותוס' יומא דף ס"ג ע"ב ע"ש וצ"ל כך דס"ל לרבינו דהיכא דזרק דמה לע"ז כו' דהוה עבודה אז לא חיישינן דילמא שחטה ג"כ כו' דכיון דזה דבר בפ"ע לא אמרינן הוכיח סופו כו'. ועיין בהך דזבחים דף ב' ע"ב דיש שם ב' לשונות אם אמרינן הוכיח גבי מחשבה ועיין תוס' פסחים דף ס' ע"א ד"ה אי ע"ש דכ' דסברא הוא כו' אבל גבי קבלה והולכה כיון דגבי ע"ז לאו עבודה היא י"ל שפיר דבטל הוא להשחיטה ואמרינן ביה הוכיח כו'. אך באמת לא דמי כלל דשם ר"ל דהמחשבה דלאח"כ מוכיח כמו שחשב מתחלה לזה אבל לא שבאמת חשב כך משא"כ כאן ר"ל דחיישינן שמא חשב כן. ועיין בהך דע"ז ד' מ"ח ע"א גבי איזה הוא סתם כו' הני תמרי לבי נצרפא ועיין בהך דע"ז דף ל"ב ע"ב בהך דאמר שם הבשר הנכנס מותר דמייתי ראיה דלא כר"א ומשמע שם דמיירי דהוא בעצמו שחטו ומ"מ לא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו ואמאי וכן פסק רבינו בהל' עכו"ם פ"ז ה' ט"ו ולפי מש"כ א"ש דזה הוה דבר בפ"ע אך י"ל דכיון דאח"כ נתנו לישראל הוה ראיה דלא שחטו לשם זה כמבואר בע"ז דף כ"ב ע"ב ע"ש אם איתא דאקצייה לא כו':