ולא כוון כו'. זה ר"ל כוונת קריאה לא כוונת מצוה ועיין בסוכה דכ"ה ע"ב ע"ש ועי' במלחמות פ"ג דר"ה ובירוש' כאן פ"א ה"ה. והנה במה דאמר כאן די"ג עד כאן מצות כוונה וקריאה מכאן ואילך כוונה בלא קריאה ר"ל כך. דיש ב' חיובים אחד קריאת הפרשיות ואחד קבלת עומ"ש והנה קבלת עול מ"ש צריך כאו"א לקבל עליו כמבואר בירוש', ועי' ר"ה דל"ד ע"ב וסוטה דף ל' ע"ב כסופר הפורס ע"ש ותענית דכ"ח ע"א אבל קריאת הפרשה יכול להוציא וזהו דר"ל כאן מצות כוונה וזהו דאמר בירוש' כאן ריש פ"ב פרשה ראשונה ליחיד מכאן ואילך לציבור ר"ל דפרשה שניה ש"ץ יכול להוציא ועיין ברכות דט"ז ע"א דיליף מהסכת דצריך כוונה ועי' דל"א ע"א דאמר שם תכין לבם תקשיב כו'. ועיין בתוספתא פ"ב דר"ה דאמר שם שאין הכל הולך אלא אחר כוונת הלב שנאמר תכין לבם כו'. ועיין בירוש' כאן ריש פ"ב דאמר שם דהיכא דצריך ברכה צריך לכוון בכולם ור"ל כך דמה"ת ברכות אינם מעכבות וא"צ כוונה רק מדרבנן אם נימא דמעכבות ע"כ צריך כוונה וא"כ נדחה הראיה דמביא שם מהך דהיה קורא בתורה כו' דאין הברכות מעכבות דר' יוסי לשיטתיה דס"ל דלכך מפסיקין לק"ש משום דק"ש א"צ כוונה רק ציבחר אבל אם נימא דצריך לכוון בכולה שוב א"צ להפסיק וא"כ ממ"נ יצא ודחה דזה רק אם היה עוסק במשנה ולא במקרא דאז צריך להפסיק לכו"ע כן הוא פירוש הירושלמי וט"ס שם: