נוטל עומר כו'. אין התחתון כו'. עי' בהשגות שכ' דזה רק לר"ש אבל לדידן אין נ"מ כיון דגבי טמון ג"כ יש שכחה והך דהל' ג' צ"ל משום דהעניים גרמו זה ואף דא"כ למה צריך שיהא זכור את הקש צריך לומר משום דהא מבואר בירוש' תרומות פרק ב' דקשין ג"כ נקראין מין תבואה לגבי הפסק עיין שם וכבר הארכתי בזה לעיל וא"כ לא מיקרי גרם כלל דהא אף הקשין שכח לכך צריך שיהא זכור אותן ובאמת קשה גם לפי' הראב"ד ז"ל מה מועיל מה שהי' זוכר את העליון כיון דבו אין שום נפקא מיניה אם שכח אם לא כיון שזכה בו וכבר הארכתי בזה לעיל אם מועיל פעולה בדבר שאינו מועיל בו שיחול עליו שם זה ויהיה נפקא מיני' לדבר אחר ועיין בתמורה דף כ"ט ע"א גבי אתנן דהיכא דאמר לה שיתן לה רק טלה אחד ונתן לה מאה חל על כולם שם אתנן ולא הוה מתנה בעלמא וכן הוא בפסחים דף פ"ט ע"ב גבי המוכר עולתו ושלמיו כל שהן כו' וב"מ דף ס"ה ע"א הוה זה מחלוקת דאמוראי גבי ריבית ובירוש' רפ"ה דע"ז הוה זה בעיא דלא איפשטא גבי יין נסך אם נתן לו הכל בשכרו ע"ש וב"ק דף ע' ע"ב גבי אתנן ע"ש אם כל היכא דא"צ לעשות הדבר ועשה זה אם חל עליו השם או לא ובזה יש לבאר דברי רבינו בהל' איסורי מזבח פ"ד ה"ח גבי אתנן ע"ש מה דמחלק בין בלא נשואין חייבי לאוין או בנשואין וע"ש בה"ט. ובאמת המעיין בדברי הגמ' דתמורה דף כ"ט ע"ב בהך מחלוקת דאביי ורבא ודברי הגמ' שם אינם מובנים כלל במה דאמר שם ללישנא קמא ולרבא כו' מ"ש דקתני כגון אלמנה לכה"ג ולא סיים גרושה וחלוצה ובלשון שני מביא זה וכן מה דקאמר שם סד"א הואיל ובנין אב כו' וע"ש ברש"י ותוס' אך לפי הנראה דרבינו ז"ל מפרש כך דהנה רבינו ז"ל ס"ל בהל' אס"ב פט"ו ה"ב ופי"ז ה"ב ג' דכל חייבי לאוין לבד מאלמנה לכה"ג אין בהם מלקות רק בקדושין וביאה ולשיטתי' מפרש דזה הוה מחלוקת דאביי ורבא בקדושין דף ע"ח דלאביי אף בביאה לחוד ג"כ לוקה ולרבא רק בקדושין חוץ מאלמנה לכה"ג וזהו כונת הגמ' ביבמות דף ס"ט ע"א מה דיליף שם מאלמנה לכה"ג דמיפסלה בביאה ופריך ואימא עד דאיכא הויה וביאה ר"ל כך דרק גבי אלמנה דלוקה בביאה לבד נפסלת בביאה לבד אבל שאר חייבי לאוין דלא לקי עד דמקדשה אינה נפסלת ג"כ ע"ד דמקדש והדר בעיל ודחי שם דילפינן בבנין אב מאלמנה ור"ל דלענין פסול די בלא קדושין רק בביאה לבד אך זה לרבא אבל לאביי לא ס"ל כן רק דגם בלא קדושין לוקה בחייבי לאוין וזה כונת הגמ' בתמורה שם דהנה מבואר בתמורה שם דר' ס"ל דאין אתנן אלא הבאות בעבירה ור"ל דאף היכא דפסל לה בהביאה כגון חלל שבא על הכשרה דחיללה ומ"מ כיון דקי"ל דלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים לא הוה אתנן. ובאמת זהו הטעם דר' דס"ל במשנתינו דגבי עבד לא הוה אתנן ע"ש דף ל' ור"ל כך די"ל דאף אם אין לו אשה ובנים דאין רבו מוסר לו היינו דאינו כופה את העבד אבל מ"מ מותר ובהא פליגי דר' סבר דמ"מ לא הוה אתנן כיון דלא בא בעבירה ות"ק ס"ל כיון דהוה ביאת זנות הוה אתנן רק היכא דיכול לכופו אז לא שייך בזה אתנן וכעין דאמרינן בסוטה דף ו' מי קרמינן עלי' ר"ל דא"א שיהי' דבר הבא בע"כ יבוא ע"י זה דבר שהוא יגרום לזה. ועי' בירושלמי יומא פרק ה' אומרים לו הכנס ואת אמרת חייב ובירושלמי נזיר פרק ט' הלכה ב' גבי בזמן שרבו כופהו דא"צ להביא קרבן טומאה ע"ש ובאמת הטעם דהוה אתנן אף דאחר נותן לה דהוה כהך דאמרינן בקדושין דף ז' ע"א הילך מנה והתקדשי לפ' מקודשת מדין עבד כנעני וה"נ כן וחל על הדבר שם אתנן ובאמת לכאורה קשה למה לא יליף הגמ' שם מהך דמייעדה לבנו עי' קדושין דף י"ט ע"א אם זה הוה בגדר שליחות או רק הדין הוא כן אף דהקדושין האב נותן לה וזה תליא בהך דשם אם מייעדה לבנו קטן וע"ש בירוש' דקדושין דתלה זה בזה אם בעינן דעת או לא ודלא כשיטת הבבלי ובפרט לשיטת הר"ן דס"ל בפ"ב דקדושין דאינו יכול לעשות שליח למי שאינו יכול לקדש לעצמו והרי מבואר בקדושין דף כ' דיכול לייעדיה לבנו אף היכא דאינו יכול לייעדה לעצמו ועי' בירוש' כתובות פ"ה ה"ד דגבי יעוד ליכא דין דמוציא שם רע משום דלא הוה בגדר לקוחין ועי' בלשון רבינו בהל' עבדים פ"ד ה"ז דנקט הרי את מקודשת ובירוש' בקדושין שם נקט רק מיועדת ובגמ' דילן דף י"ט ע"ב נקט ג"כ כלשון רבינו וזה תליא במש"כ וגם נ"מ במה דמבואר בגמ' שם דאומר לה בזמן שמייעדה הרי את כו' ולא בזמן שלקחה וגם נ"מ אם קנה אותה בשטר איך יהי' שם דין יעוד וזה תליא אם היעוד הוא בקנין האמה או בהכסף ע"ש בירוש' במה דאמר דלמ"ד מעות הראשונות לקדושין נתנו לפי"ז אם יעדה יהא צריך להחזיר לה מעשה ידיה ואמר דהוה כמתנה ע"מ שמעשה ידיה שלי משעת אירוסין וא"כ חזינן דנתבטל עי"ז הקנין של עבדות וא"כ בשטר מאי וע"ש דף ט"ז ע"א בהך מחלוקת דמי כותב השטר ע"ש ובה' עבדים אבאר זה עכ"פ גבי אתנן דאף אם אחר נתן לה דהוה אתנן וכמ"ש רבינו בהל' איסורי מזבח פ"ד ה"י ע"כ דזה הוה כמו הך דקדושין הנ"ל ועי' תוס' ב"ק דף ע' ע"ב בד"ה אתנן, נמצא פליגי בזה תנאי וכן מבואר בתוספ' דתמורה פ"ד דהוה זה המחלוקת מחמת הך טעם דאינו בא בעבירה. אך רבינו ז"ל מפרש בפיהמ"ש דלא דר' ס"ל דמותר לע"ע שאין לו אשה ליקח שפחה רק משום דכיון דיש לו היתר לא מיקרי זה בא בעבירה וכן פי' רש"י שם ד"ה הבאות לו ע"ש. עכ"פ צריך דוקא שיהי' עבירה בביאתו ואביי ס"ל דהיכא דאם קידשה ובא עלי' אז לא הוה אתנן ומה דאמר אין קדושין תופסין ר"ל דזנות לא הוה רק היכא דהוה בלא קדושין ומה דמקשה שם הגמ' מהך דאחד זונה כו' ר"ל משום דמפרש כגון אלמנה ומשמע לי' דמיירי אף אם קידשה אך רבא ס"ל כך דבאלמנה לכה"ג דלוקה אף בלא קדושין אז כל פעם שבועלה ונותן לה הוה אתנן אבל שאר חייבי לאוין לפי שיטת רבינו כך דבלא קדושין פעם ראשונה הוה אתנן משום דפסלה ושוב לא אבל אם נשא אותה אז בכל פעם שנותן לה משום הביאה הוה אתנן משום דחייב מלקות וזהו דדייק הגמ' מה דמוקי לה אביי כר"ע דאמר אין קדושין תופסין ואמר דומיא דאלמנה ור"ל דאלמנה לד"ה אף בלא קדושין הוה אתנן משום דחייב מלקות כמש"כ ובגרושה לכהן הדיוט דאינו לוקה בלא קדושין לא הוה אתנן לדידן רק אם קידשה ולאביי אם נימא דבהני גם הוא מודה דאינו לוקה בלא קדושין וכמ"ש ה"ה ז"ל פי"ז מהל' אס"ב אז לדידי' ליכא בהו אתנן רק לר"ע דס"ל דאין קדושין תופסין שפיר יש בהם אתנן. ובאמת כ"כ בזה במ"א בח"א למ"ד אין קדושין תופסין בחייבי לאוין אם מ"מ בעי קדושין במחזיר גרושתו וכדומה כיון דהקדושין אינו מועיל עי' תוס' כתובות דף כ"ט ע"א ד"ה ועל דמשמע שם דלא בעי ובירוש' רפי"א דיבמות דרך נשואין ועי' בתוס' סוטה דף י"ח ע"ב מה שכ' שם בשם הירוש' דגם מלקות אין ביבמה שזינתה ומשמע משום דצריך גדר הויה עי' תוס' יבמות דף מ"ט ע"ב ע"ש ומשמע דרק דרך זנות ליכא בה מלקות ואף דשם קאי למ"ד אין קדושין תופסין ובאמת הך דין דיבמה שזינתה דאסורה ליבמה לא תליא כלל בהך דאין קדושין תופסין ביבמה כדמוכח ביבמות דף צ"ו ע"א גבי הך דרב ומה דבסוטה דף י"ח ע"ב אמר שם דלר"ע דאמר אין קדושין תופסין יבמה שזינתה אסורה ליבמה שם ר"ל ג"כ משום דר"ע ס"ל ביבמות דף מ"ד דקרובות חלוצתו אסור משום דהכתוב קראה ביתו וא"כ חזינן דהוה בגדר אישות להיבם ולכך אם זנתה נאסרה וזהו כונת הגמ' בסוטה שם ומשוה לה כערוה ר"ל דר"ע ס"ל דהוה בגדר קריבות ואף דס"ל דאין זיקה ככנוסה עי' נדרים דף ע"ד וכ"מ ועי' בתוס' סוטה שם דר"ל ג"כ ס"ל דיבמה שזינתה אסורה ליבמה ועי' כתובות דף ל' ע"א ד"ה הכל וכ"כ במ"א די"ל דעיקר הטעם דאין קדושין תופסין ביבמה משום דא"א לו לבטל הזכות שזכתה לו תורה ליבמה כמבואר בירוש' פ"א דיבמות ה"א וכמו גבי יעוד כמבואר בקדושין דף י"ט וא"כ אם נימא דאם זנתה נאסרה ליבמה שוב אח"כ שפיר תופס קדושין כיון דשוב א"א ליבמה ובזה יש לפרש כונת התו"י כתובות דף ל"ב ע"ב מ"ש שם ולר"ל נמי לא אוקמי כו' ע"ש ור"ל כך דהנה התוס' שם ד"ה שכן כ' בשם ר"ת דלמ"ד ממון לקולא חייבי לאוין מצי למילף מהצד השוה דעדים זוממין וחובל דממונא משלם ולא לקי וא"כ שוב א"א לומר דהריבוי שיש גבי נערה צריך על חייבי לאוין מחמת זה דהא זה ילפינן מצד השוה וא"כ ממילא יש ראי' על חייבי כריתות אך למ"ד אין קדושין תופסין ביבמה י"ל דצריך קרא על יבמה ומנ"ל חייבי כריתות. אך זה יהי' תליא היכי ס"ל לר"ל אם קדושין תופסין ביבמה וכמ"ש התוס' בסוטה שם. ואח"כ מקשה לרבא דלמה נקט כגון אלמנה לכה"ג הא לרבא בכל חייבי לאוין הוה אתנן לאחר קדושין ומשני דקמ"ל דמה אלמנה לא לקי כו' והוא לכאורה תמוה דהא בכל חייבי לאוין צריך התראה אך ר"ל כך דהנה התוס' ב"מ דף י' ע"ב כ' דאף לדידן דקי"ל דלא לקי על קדושין מ"מ כשיבעול לוקה גם על הקדושין ע"ש והנה זה ודאי גבי גרושה אם נימא דבלא קדושין לא לקי על ביאה לבד אז אף אם נימא דלכשיבעול לוקה גם על הקדושין אז לוקה שתים בהתראה אחת משום דהקידושין גורמין להמלקות שעל הביאה ומהני חדא התראה וא"צ לקבל עליו שני התראות ועי' תוס' זבחים דף ע"ח ע"א ד"ה הפיגול וזה כונת הגמ' במנחות דף נ"ו גבי אפיה דלוקה שתים על עריכתה ועל אפייתה ר"ל אף בהתראה אחת ומשום דגמר עריכה נעשה ע"י אפיה וכבר הארכתי בזה לעיל. משא"כ לגבי אלמנה אז אין הקדושין גורמין להתחייב על הביאה ולכך בעי התראה בפ"ע ולכך הגמ' בתמורה דף ה' ע"ב מקשה רק מאלמנה לכה"ג דנימא דלא תהני בה הקדושין ולא מקשה מגרושה וכה"ג משום דבהני לא קשה כלל משום כיון דא"א לעבירה שיהי' בלא הקדושין וא"כ ע"כ חלים הקדושין דאל"כ לא הוה עבירה כלל וא"א שיתבטל הדבר וכעין דאמרינן בתמורה דף כ"ה גבי דברי הרב ודברי התלמיד וב"ב דף קל"ג הוא אפסקיה ורחמנא אמר לא אפסקיה וכ"מ בזה משא"כ גבי אלמנה לכה"ג דגם בלא קדושין לקי וא"כ שפיר משכחת לה הדין דאלמנה ולכך שפיר מקשה הגמ'. עכ"פ גבי אלמנה בעי התראה בשעת ביאה גם על הקדושין וה"ה לגבי אתנן צריך שיאמר לה הא לך בעבור זה דאי לא נימא שמא נותן לה בשביל שכר פקעתא דלא הוה אתנן ור"ל כך דגבי שאר חייבי לאוין כיון דקי"ל דאתנן לא הוה רק לאחר קדושין והנה מבואר בירוש' דיבמות פ"ט ובכתובות פי"א וכן הוא בתוספ' פ"ג דיבמות דחייבי לאוין מעשה ידיה לבעלה וא"כ לא שייך בה לומר כלל שכר פקעתא דהא מעשה ידיה שלו ולכך שייך בה גדר אתנן אף אם נתן לה סתם משא"כ באלמנה דאז גם בלא קדושין הוה אתנן ואז צריך שיאמר לה מפורש בעד אתנן כדי שלא נימא שנותן לה בשביל שכר פקעתא ולאפוקי מדר"א ר"ל דלר"א גם בשאר חייבי לאוין א"צ קדושין לענין אתנן כיון דס"ל דהוה זונה בלא אישות ועבירה יש ג"כ משום זה זהו כונת לשון ראשון ולישנא אחרינא ר"ל ג"כ כן דמתחילה ס"ד דמיירי אם קידשה ומתרץ במסקנא דאתיא כר"א דלא בעי קידשה ומקשה דא"כ למה נקט אלמנה וחזר בו דלעולם לאו ר"א ומיירי בלא קדושין ולא בעי עבירה רק שיפסלה וקמ"ל דסד"א הואיל ובנין אב ר"ל דהפסול של שאר פסולין דילפינן ביבמות דף ס"ט ע"א מאלמנה כמש"כ וא"כ נימא דאז פסל רק היכא דעבר בלאו כמו גבי אלמנה וא"כ צריך הוי' וביאה כדמקשה ביבמות שם וא"כ בלא קדושין אינה נפסלת ולא יהי' בה אתנן כלל קמ"ל זהו כונת הגמ'. עכ"פ מוכח דגבי אתנן אף לאחר שנשאת וכבר פסלה אם נתן לה עבור הביאה חל עלי' שם אתנן ואף דהא היא אשתו ואף דלענין ביאה אינה משועבדת לו מחמת דהא אסורה לו וכבר הארכתי בזה לעיל לגבי הך דסוטה דף כ"ד ודף כ"ה גבי אלמנה לכה"ג דע"י סתירתה מפסדת כתובתה ואף דבל"ז אסורה לו ע"ש ברש"י ובהך דכתובות דף נ"ב ע"א במחלוקת דאביי ורבא אם היכא דבל"ז אסורה לו מה שהיא אוסרת עצמה עליו אם זה מיקרי הפקעה ואף דשם האיסור מתחילה רק משום שבויה דהוה רק ספק מ"מ כיון דהדין הוא כך הוה כאילו ודאי וכבר הארכתי בזה במ"א מהך דבכורות דף ל"ד ע"א גבי תרומה תלוי' ושם בתוס' דף כ"ג ע"א גבי נבלה בטלה בשחוטה דרק לענין מגע ולא לענין משא ולא אמרינן שלא בא לכלל מגע כו' ועי' ב"ק דף צ"ט ע"ב גבי מנעך מספק כו' אף דכעת הפסידו מ"מ פטור ועי' מ"ש התוס' גיטין דף ס"ג ע"ב בד"ה כותבין דמבואר שם דאף דלא מהני כיון דהוא רק מחמת ספק הוה כמו עשו שליחותן ועי' חולין דף כ"ג ע"ב דהיכא דאמר לפטור כיון דמספק לא פטר לא הוה קיום הנדר ע"ש ובירוש' ב"מ ספ"ז גבי תנאי דאם היה בינתיים דהיינו בין כפר עותנין דלא הוה ודאי דגליל מ"מ מיקרי קיום בספק ובגיטין דף ע"ז ע"ב גבי מחצה על מחצה ע"ש וכ"כ בזה במ"א. אך גבי שבויה שאני משום דהתקנה הוא כן וכן משמע בסוף תמורה גבי אפר הקדש דגרס שם דלא ידעינן מאן כו' משמע דכיון דא"א לחייב קרבן מעילה לא נפיק הקדש לחולין ובפסחים דף כ"ז לא גרסינן כן ועי' ברמב"ן במלחמות פ"ד דע"ז גבי קרקע של הקדש אם שייך בה דתיפוק לחולין כיון דלית בה קרבן מעילה ובאמת הא שם גבי ע"ז מוקי לה ע"י נכרי ונכרי י"ל דע"י לא יוצא ההקדש לחולין מחמת דלאו בר מעילה הוא אך יש לומר משום הך דבאו פריצים וחללוה. עכ"פ אף היכא דאינו מחוייב ליתן לה שכר ביאה מ"מ אם נתן לה חל עליה שם זה ולא דמי להך דב"ק דף ע' ע"ב דשם משום קלבד"מ הוה כאילו כבר נתן לה ומה דמתרץ שם ר"ל דהוה כמו הך דתמורה דף כ"ט גבי נתן לה מאה טלאים כו' דכולם מכח אתנן. וה"נ גבי שכחה כן דאם שכח אף דבאמת לא הוה שכחה כיון שזכה בו מ"מ זה הוה כמו שזה נתנו לעניים כיון דהוא חד שם משא"כ אם לא שכחה זהו שיטת הר"א ז"ל ועי' בסוטה דף מ"ג ע"ב גבי אם סבכה בילדה שנטעה לסייג ולקורות דלא בטל אף דכעת פטורה וכ"כ בזה ורבינו ז"ל ס"ל דאף דאנן קי"ל דטמון חייב בשכחה זה רק אם טמן בדבר שאינו בזה הגדר אבל אם טמן בדבר ששייך לזה הדין גרע וכמו דאמרינן בזבחים דף ג' דמיניה מחריב בי' ומ"מ לא מיקרי מין במינו לענין שלא יהא טמון: