העומר ששכחוהו כו'. עד שישכחהו כל אדם כו'. עיין בכ"מ ועי' בהך דתמורה דף כ"ב ע"ב גבי אבודה אם אחד בסוף העולם מכיר בו אם יש עלי' שם אבודה ע"ש ובירוש' פ"ב דערלה ה"ב הוה שם בעיא אם ידיעת חבירו הוה ידיעה לענין ביטול ובפסחים דף פ"א ע"ב גבי טומאת התהום ובירוש' שם דרק היכא שאין שום אדם שמכיר בו אף בסוף העולם ובירוש' שבועות פ"ג ה"י גבי שבועת שוא ע"ש דאם ידוע לאחד בסוף העולם מצטרף לשנים שיהא שוא. ושם מבואר בירוש' דהוא עצמו ג"כ מצטרף לשנים שיהי' שלשה ועי' בירוש' סנהדרין פי"א ה"ב גבי גונב נפש דמשמע שם דרק גונב ולא גזלן ושם ס"ל דרק בפני עשרה זה נקרא גזלן כהך דגיטין דף מ"ו אך בירוש' גיטין פ"ה ה"ה ס"ל דרבים הוה שלשה ע"ש וא"כ לפי"ז איך משכחת גונב נפש ומכרו אם הוה בר דעת דשוב הוה כמו ג' ובירושל' בסנהדרין שם לחד מ"ד דבפני הבעלים הוה גזלן ואם רוצה לגנוב גם הבעלים אז לא ועי' ב"ק דף ע"ט ע"ב ובזה יש ליישב מה דלא מוקי בהך דב"ק דף נ"ז ע"א דאיך משכחת כפל גבי אבדה הא מבואר בתוספ' ב"מ פ"ח דשני גנבים הוה אונס וא"כ שפיר משכחת לה אך לפי"ז כיון דהוא עצמו מצטרף עמהם הוה שלשה ולא הוה גנב ועי' בקדושין דף פ' ע"ב תדע דמחברי בי' עשרה כו' ועי' בהך דר"ה דף ט' ע"ב דא"א שלא יהא אחד בעולם ע"ש וגם לפי"ז קשה דל"ל למעט גנובה הא גנב מכיר בו וכעין דאמרינן בכריתות דף כ"ו ע"א גבי סוטה וגבי עג"ע וצ"ל דרק היכא דמי שמכיר בו יודע שהוא קרבן אז לא מיקרי אבודה אבל בל"ז לא מהני וא"כ י"ל שהגנב לא ידע שהוא קרבן. ובזה א"ש דאיך שייך הך דין דחטאת שנאבדה ואמאי לא ניחוש שמא יש אחד שיודע וכעין הך דר"ה דף ט' הנ"ל ועי' תוס' גיטין דף מ"ט ע"א ד"ה ועוד מ"ש דגבי הקדש לא שייך עידית דניזק שמא יש בסוף העולם שדה יפה ואף אם נימא דבעי דוקא ידיעה דבעלים מ"מ ל"ל למעט בתמורה דף ט"ז וכ"מ דחטאת שאבדה לא שייך בצבור הא גבי צבור מיקרי כולם בעלים ואיך משכחת אבוד וכמ"ש רבינו בהל' תמורה פ"א ה"א גבי מי שהמיר בקרבנות הצבור ע"ש וע"כ משום דצריך שיודע בהם שהם קרבן ובאמת לכאורה קשה למאי דקי"ל בזבחים דף ז' דקרבנות צבור סכין מושכתן למה שהן וא"כ לא שייך בזה כלל לומר הני דינים גבי קרבן צבור כיון דעדיין אין שם חטאת עליהם וצ"ל כך דכמו דמבואר בירוש' פ"ד דנזיר ה"ה דחטאת נזיר אינה נמסרת לגבוה אלא בשחיטה ור"ל אצל נזירה שיש לה בעל כיון דהבעל יכול להפר לה וה"נ דכיון דקי"ל דכל הני דינים שיש גבי חטאת כגון נאבדה ונתכפרו לא שייך גבי צבור ובטל מהם דין חטאת ואם כן משכחת לה שתתבטל מחטאת ולכך קיימא לן שהסכין מושכתן ועיין שם בשבועות דף י"א ע"ב גבי אבודים לא שכיחי ודף י"ב ע"ב בתוס' גם יש לומר דנ"מ להני קרבנות צבור דהוראת ב"ד עי' הוריות דף ו' ע"א דבאמת יש שני טעמים הך דאין מיתה בצבור אם משום דהמיתה לא שייך רק ביחידים וכמ"ש התוס' מעילה דף ט' ע"ב אם משום דבצבור יש כפרה למתים כמבואר בהוריות שם. ועי' תוס' יומא מה שהאריכו שם ונ"מ גבי קרבנות של הוראת בית דין אם נימא כמאן דאמר בהוריות דף ג' ע"ב ובמנחות דף נ"ב דלא שקלינן מתרומת הלשכה רק מגבין מכל אחד ושם לא שייך לומר סכין מושכתן וכן פסק רבינו בהל' שקלים פ"ד ולכך ס"ל ג"כ בהל' שגגות פי"ב ה"א דזה מיקרי חובת ב"ד כמבואר במשנה דהוריות דף ז' ע"א ולא ס"ל כרש"י שם וכמבואר בירוש' שם פ"ב דאתיא כר"מ דאמר ב"ד מביאין ע"ש רק דס"ל דכל ישראל צריכין להביא בשביל ב"ד ולכך פסק בהל' מעה"ק פ"ג ה"י דג' מב"ד צריכין לסמוך ע"ש ובירוש' שם פ"א ומנחות דף צ"ב וכן פסק בהל' שגגות פי"ג ה"ד דשני בתי דינים אינם מצטרפים ע"ש דף ג' וכן מפרש שם הך דשם דף ד' הובא בדברי רבינו פי"ד מהל' שגגות ה"ד דהב"ד צריכים שידעו איזה הוראה הורו ולא די במה שהצבור אומרים להם אך מ"מ מיקרי קרבן צבור דהנה רבינו בפי"ג ה"ה וכן מבואר בירוש' שם דאם ע"ה ידע שטעו ומ"מ עשה מזיד ואף אם לא טעה במצוה לשמוע דברי חכמים מ"מ מצטרף לרוב צבור להביא ק"צ והא דכ' רבינו שם דרק בסבר שמצוה לשמוע זה רק הראוי להוראה ונ"מ דצריך להביא קרבן יחיד ע"ש בגמ' ובירוש'. ובאמת נראה דאביי דמקשה בהוריות דף ב' ע"ב לרבא במה דמפרש כגון ב"ע ס"ל דהמשנה שני דברים הן דהך או תלמיד וראוי להוראה לא ר"ל שידע שטעו רק דר"ל דהוא עשה ג"כ מחמת דהוא ס"ל כן רק כיון דהוא בעל הוראה הוה כמו תולה בעצמו ולא בטל לב"ד דב"ד עצמו אם עשאו בהוראתם בירוש' ס"ל דזה הוה מחלוקת דר"מ ורבנן שם דף ג' גבי הורו ועשו ור"ל אם זה הוה כמו יחיד שעשה בהוראת ב"ד אם עשאו בהוראתם וע"ש בתו"י אך רק אם קיבלו עליהם רוב צבור את ההוראה אבל בל"ז מבואר בתוספ' הוריות פ"א דזה הוה בכלל והנפש אשר תעשה כו' וזהו כונת הגמ' ב"מ דף ל"ג ע"ב ששגגות נעשה להם כזדונות ר"ל בהוראת עצמם היכא דלא פשטה והיכא דפשטה אף דלא עשאו רוב צבור אף הם פטורים אבל תלמיד שהגיע להוראה ומ"מ הוראתו לאחרים לא הוה הוראה כיון שעדיין אינו סמוך חייב קרבן כן מבואר מדברי התוספ' שם וע"ש דף ז' ע"א דהיכא דמופלא אף שיש בב"ד ג"כ מופלא לא בטל להב"ד ובמ"א אבאר זה. אך כל זה ביחיד אבל הצבור אף שהם ע"ה ולא קיבלו עליהם ההוראה של ב"ד הגדול אז אם עשו מחמת טעות דמצוה לשמוע חייבים כל אחד קרבן יחיד ואם במזיד פטורים מן הכל אף דהם לאו בני הוראה כמבואר בדברי רבינו ספי"ג שם ומה דבגמ' דילן דף ד' ע"ב מקשה שוגגין דומיא דמזידין חייבים שם ר"ל פר ובאמת גבי כהן משוח דאינו חייב רק בהוראת עצמו ואם עשה בהוראת ב"ד הגדול פטור כמבואר רפ"ב דהוריות בגמ' ובירוש' איך הדין כך דאם ב"ד הורו דבר והכהן משוח ידע שטעו רק דהורה דין דמצוה לשמוע כו' ואחריהם אחריהם ולכך עשה כך וכן גבי הוראת ב"ד אם ב"ד הראשון הורה דין וב"ד של אחריהם ידעו שטעו רק שהורו מצוה לשמוע כו' ועשה הקהל על פיהם אם חייבים ואף דבירוש' פ"א דהוריות מבואר שם דתולדות הוראה כהוראה דהיינו אם מתחילה אכלו חלב בשוגג והפרישו קרבנותיהם ואח"כ הורו ב"ד שזה החלב מותר וא"כ ממילא מותר לשוחטן בחוץ ושחטן אם נימא כמ"ד דלא נדחה הקרבן אם חייבים על זה ק"צ התם שאני דגם זה הוה חיוב כרת ועי' רש"י הוריות דף ח' ע"ב דגם על דבר שנ"מ רק לחיוב כרת שייך דין הוראת ב"ד כמו סמוך לוסתה אך באמת שם אין הפי' כן רק דשם קאי על עשה דפרוש מן הנדה אם נטמאת באמצע כו' כמבואר שם בפיהמ"ש ובירוש' ועי' סנהדרין דף צ' ע"א גבי עשה דונתצתם דהוה בכלל מדיח ע"ש אך עי' ברש"י סנהדרין דף ס"ב ע"א ד"ה אלא דלא מיקרי העלם דבר גדר הוראה היכא שהטעות הוא בדבר אחר לא בעצם הדין ע"ש. עכ"פ יש חילוק לגבי ההוראה עצמה בין צבור ליחיד וזהו כונת הספרי פ' שלח פסקא קי"א דאמר שם דמקצת צבור שוגגין ומקצת מזידין הוה שגגה ור"ל כה"ג היכא שהמזידין הם ע"ה וידיעתם לאו ידיעה לגבי הוראת ב"ד שפיר חייבים ק"צ ולזה ר"ל רבינו בפ"א מהל' תמורה ה"א דיחיד יש לו שותפות בק"צ ור"ל כה"ג ולכך ס"ל דלוקה ועי' רש"י תמורה דף ט' ע"ב דמבואר שם דאף אם נימא דמותרות לק"צ אזלי מ"מ שייך בו גדר תמורה ואף דשם דף י"ג ע"ב מבואר להיפך צ"ל דר"ל דנ"מ לענין מלקות והנה באמת זה תליא אם הלאו דתמורה מה שהוא רוצה להקדיש השני או להוציא הראשון והנה רבינו פסק ברפ"א דתמורה ובהל' י"ד והט"ו דלוקה על כל בהמה ובהמה שהמיר ומבואר שם דרק אהני דחולין שם מחלקין אבל אם המיר אחד בשנים אז אינו לוקה רק אחת ועי' תמורה דף כ"ז ע"א דמבואר שם דלוקה על כל אחת דחולין ואף אם המיר שנים באחד ע"ש ברש"י בד"ה גברא לפי גירסא שני' ואף דבכל מקום צריך קרא לחלק עי' סנהדרין דף כ"א ע"ב גבי סוסים דצריך קרא לרבות על כל סוס וסוס לאו ועי' בהך דחולין דף פ"ב גבי או"ב וכריתות דף ט"ו וצ"ל דכאן האיסורים על הפעולות ולא על הפועל והפעולות הם נפעלים רק בהחולין. ועי' רש"י ב"מ דף צ"א ע"א דס"ל דהלאו דלקי גבי תמורה הוא משום לא יחליפנו ובכ"מ כ' משום לא ימיר וזה תליא מהו הלאו דזה מבואר בתמורה דף ט' ע"א דלשון המרה גם הוא מכוין שישארו שניהם בקדושה ע"ש ועי' תוס' חולין דף פ"א ע"א גבי ניתק לעשה וזה ודאי אף לשיטת רבינו דס"ל דאחד מן השותפים או אחד מן הצבור שהמירו לוקין שם אף אם המירו בכמה בהמות לא לקי אלא חדא דכיון דהתמורה לא פעלה כלום לא שייך בזה גופין מחלקין ולכך לא מוקמינן בתמורה דף ט' ע"א גבי הך דבשל אחרים כגון דהוה בהמה דחולין דאחרים רק דחבירו נתן לו רשות משום דהנה מבואר בירוש' רפ"ב דקדושין מיעוטא דגבי תמורה לא מהני שליחות ע"ש ור"ל דלא חל הקדושה על הבהמה וכיון דהלאו דלא יחליפנו הכונה שתצא זו ותכנס זו ואם לא תכנס זו גם הוא אינו רוצה שתצא זו אינו לוקה אף לשיטת רבינו בהל' תמורה פ"א ה"ב גבי שגגת תמורה ולא דמי להך דתמורה דף י"ז ע"א באומר תצא זו דלקי דשם עכ"פ פעל שהיא נקדשה משא"כ כאן ושיטת רבינו גבי אחד מן השותפים שם מיירי בגדר המרה דהיינו ששניהם יהיו קדושים ולא נתכוין להוציאה ומ"מ לקי אין נ"מ בין אם חל הקדושה על התמורה אם לא. והך דכל הרוצה להמיר כ"כ בזה במ"א דלא ס"ל כהתוס' תמורה דף ב' ע"ב דהוה בגדר שליחות רק גדר סילוק. וע' בתו"י נדרים דף ל"ז ע"ב גבי הך דכל הרוצה דמבואר שם דלא הוה גדר שליחות ונ"מ גם כן לפי מה דקימ"ל בנדרים שם דהתורם משלו על של חבירו טובת הנאה שלו היכא דאמר כל הרוצה וכ"כ לתרום משלי על שלו יתרום טובת הנאה של מי דאם נימא דהוה שליח נמצא דהטובת הנאה שייך לשל מי שהפירות של תרומה שלו ואם נימא דלא הוה שליחות י"ל דהטובת הנאה של תורם כמ"ש הר"ן נדרים דף ל"ו ע"ב וכ"כ בזה. עכ"פ חזינן מהך דתמורה דף כ"ב ע"ב הנ"ל די"ל דכיון ששום אחד שבעולם מכיר אותו אין עליו שם אבוד וה"נ כן גבי שכחה: