הצריך לרבץ כו'. עיין לקמן בהכ"ד ובירושלמי שם פ"ז ה"ה גבי עוללות מה דאמר שם דתליא אם הוה כשותף או כמוכר וזה רק שייך שם ולא כאן כמבואר שם בירושלמי כיון דכאן לא הוה טובה לעניים על ידי ריבוץ ועיין ב"מ דף ל' ע"א גבי שלו מרובה ושם דף ל' ע"ב גבי אין שם ב"ד ודף ל"ג ע"א דהיכא דיש לו הפסד אף בפחות א"צ להשיב אבדה וכאן לא אמרינן כן ועיין בירושלמי דמאי פ"א ה"ב גבי הך דמאבדין את מיעוטו דגבי' הוה משום השבת אבדה בודאי ולא בדמאי והטעם משום דגבי ודאי כ"כ לעיל דמיד שהפריש זכה בו השבט ושייך בזה גדר השבת אבדה ולכך ס"ל לרבינו בהל' בכורות פ"ב הט"ז דבכור ביד ישראל רועי כהנים אין נאמנים אף אם הוא ביד כהן הכל נאמנים חוץ מבעלים משום דכ"ז דהישראל לא נתנם כל הכהנים מיקרי בעלים דילי' ובבעלים הוה תקנה דלא מהמני רק דכהן אחר מירתת אבל רועה לא מירתת ונ"מ לענין אם שנים נאמנים בזה דהא מבואר בבכורות דף ל"ה ע"ב דיש תנא דס"ל דהיכא דרק משום חשד לא משום תקנה אז שנים נאמנים אבל אם נימא מטעם בעלים אז לא מהני ועיין גיטין דף י"ט ע"ב גבי שטרי פרסאי דמקרי לב' נכרים ע"ש ובמה דפליגי רש"י ותוס' בסנהדרין דף ל' ע"ב דרש"י ס"ל שם דבעי גבי עדות בכור שנפל מום מאליו ב' עדים ע"ש וי"ל כה"ג ועיין סנהדרין דף קי"ב ע"ב גבי תרומה של עיר הנדחת ע"ש אך כל זה שייך בודאי אבל בדמאי אף אם נימא כשיטת הראשונים דנותנה לכהן מכל מקום לא הוה זה בגדר מתנות כהונה וי"ל דזהו כונת הספרי פ' קרח פסקא קי"ט חוץ מדבר שיש בו זיקת תרומה ע"ש ור"ל כה"ג דזה לא מיקרי מתנות כהונה ולכך יכולין לאבדו ועיין בתרומות פרק י"א ה"ה בירושלמי ובדברי רבינו פ"ג מהל' תרומות הט"ז ע"ש וזה ג"כ ר"ל מה דמבואר בכריתות דף ז' ע"ב דאף לר"י דס"ל דמהני גבי מחוסרי כפרה גבי ספק תנאי זה רק על חטאת העוף אבל עולה כיון דיכול להביא כל אחד בפ"ע א"א לעשות תנאי ואנן לא פסקינן גם על חטאת עיין בדברי רבינו פ"א מהל' מחוסרי כפרה וכבר הארכתי בזה לעיל גבי חטאת העוף הבא על הספק אם זה הוה בגדר קרבן בפ"ע וא"כ אינו יכול להפקיע הקרבנות שנתחייב וזהו ג"כ הטעם גבי הך דכריתות דף כ"ג ע"ב גבי ספק מעילה לר"ע דשניהם מביאים אשם תלוי ואמאי לא מהני בתנאי כיון דס"ל דלא בעי ידיעה בתחילה וע"כ משום זה וכן גם כן הטעם דמבואר בכריתות דף ה' ע"א גבי הך דמחציתו ר"נ משום דהקב"ה יודע בהכרעות ר"ל דזה גם כן בגדר כונות מכוין לא ממילא והוה בגדר ידיעה וציווי וזה ר"ל הך דבכורות דף י"ז ע"ב גבי א"א לצמצם בידי שמים ומה דמשני שם גבי מידות כלים וכיון שכן הכרעה גופה הוה מן המשקל ואם חסרה פסול וכעין קלבון גבי שקלים ובירושלמי פי"א דתרומות ה"ה גבי לוג שמן של מצורע אם הרכינה דכל היכא דהדבר רגיל שיהי' כן הוה כאילו ציותה התורה שיעשה כך וכעין מ"ש התוס' מנחות דף ל"ח ע"ב גבי ציצית דכיון דרוב בגדים הם לבן הוה כאילו ציותה התורה בפירוש שהציצית יהיה לבן ועיין בהך דבכורות דף מ"ה ע"ב גבי איטר ע"ש ברש"י דהטעם משום דמבואר במנחות דף ל"ד דכי עקר אינש כרעא דימינו וכיון דרגילות הוא כן הוה כמו דכתיב בקרא זה וע"ש דף מ"ה ע"א גבי רוב אברים דאף דיש לו כמה אברים מכל מקום די בקכ"ה ומיקרי רובו ועיין חולין דף צ"ב ע"ב גבי ג"ה ובמ"א הארכתי בזה וזהו גם כן טעם הירושלמי ביומא פ"ה גבי מחתה וכף דאם החליף ונטל הכף בימין והמחתה בשמאל פסול אף דהוא מטעם חמימות מכל מקום הוה כמו שכתוב בתורה כן ועיין ביומא דף מ"ה ותוספות מנחות דף י"ח ע"ב ד"ה ור"ש דכיון דמן הסתם א"א לזר שימלח והוה כאילו כתיב בהדיא כהן והוה עבודה ומעכבת לר"ש אף דאנן לא ס"ל כן כמבואר במנחות דף כ' ע"א דלא מלח כלל כשר ועיין בתו"כ פרשת ויקרא דיליף זה מקרא דוהנותרת וכ"כ בזה וכן יהי' נ"מ להך דמבואר בכריתות דף ז' ע"ב מה דמחלק שם בין לילה לשבת דלילה לא ראוי' לשום קרבן ותוס' חולין דף מ' ע"א ד"ה חייב אך בירושלמי נזיר פ"ב הלכה י' מה דמקשה שם הגע עצמך שנולד בלילה ודחה שם לילה הוא שגרמה משמע דדמי לשבת ועיין תוס' זבחים דף י"ב וחולין דף פ"א דגבי הקרבה יש עליו שם מחוסר זמן בלילה לגמרי וברש"י שבת דף קל"ו ע"א ד"ה הוה לא משמע כן וברש"י פסחים דף ג' ע"א ד"ה המפלת ע"ש. והנה בשבת דף קל"ב ע"א גבי מחוסרי כפרה דאמר שם דמביום צותו נפקא וקשה הא נ"מ אף לדידן דס"ל דשחיטת לילה תרד הא קי"ל בזבחים דף קי"ב ע"ב הובא בדברי רבינו בהל' מעה"ק פי"ח ה"ט דיולדת אם שחטה תוך זמנה חטאתה בחוץ פטורה ובזמנה אף אם שחטה בלילה בחוץ חייבת כמבואר שם דף קי"א ע"ב וכ"מ ואיך יהי' הדין אם נשחט ליל פ"א בחוץ אם חייבת ועיין בירושלמי יבמות פ"ח גבי ליל שמיני של מילה דאסור לסוכו בשמן של תרומה דשם ערל עליו ובירושלמי ספ"א דר"ה אם מכשירין של תמיד דוחה שבת בלילה ובירושלמי פ"ט דפסחים ה"ג גבי טמא שנכנס לעזרה בפסח הבא בטומאה בליל י"ד ובמה שכ' רבינו בהל' מחוסרי כפרה פרק ג' הלכה ה' דלילה מחוסר זמן לכל וכן מפרש הך דכריתות דף ח' גבי נטמא דר"ל לענין קרבן ראי' כמבואר בהל' חגיגה פ"ב אך כך דדבר שא"א שלא יהי' הזמנים לילה ונ"מ לענין קרבן וזה ידוע שקרבן א"א בלילה הוה כאילו הזמן של הקרבן מתחיל ביום ומיקרי מחוסר זמן ובזה א"ש ג"כ גבי מילה למ"ד דשלא בזמנה מותר למול בלילה וליל ח' הוה מחוסר זמן ל"ל מיעוט דלא ימול בלילה וכ"כ בזה אך זה רק לאחר שנדע דלילה פסול למילה אז הוה לילה גדר מחוסר זמן ועיין סוכה דף ל"ג ע"א ברש"י שם גבי אם בלילה יש שם דיחוי אצל לולב ובמ"א אבאר זה. עכ"פ היכא דהדבר הוא כך במציאות הוה כאילו התורה ציותה לנו מחמת הדין לא מחמת המציאות וכן היכא שהדין הוא שצריך שיעשה כך הוה כאילו שמחוייב לזה וא"א להפקיע זה רק גבי חטאת העוף הבא עה"ס ס"ל לר"י דזה הוה רק בגדר חשש וכעין שכ' לעיל בהל' ז' דס"ל כן גבי דמאי ולכך יכול לבטל זה ולהביא בין שניהם קרבן אחד וכן גבי דמאי ג"כ כן ועיין בכורות דף כ"ח ע"א מפני השבת אבדה לבעלים וכבר הארכתי בזה לעיל ועיין במה דפליגי הר"ן והרא"ש ז"ל בהך דנדרים דף מ"א ע"ב אם שייך גדר השבת אבדה לתקן את ההפסד כיון שכבר נפסד וברשב"ם דב"ב דף נ"ג ע"א משמע דגם בשדה הפקר שייך גדר השבת אבידה לתקן את ההפסד אף שעדיין לא זכה בה דשם הוה נכסי הגר ובב"ק דף פ"ג ע"א מוכח דלא חיישינן להפסד הפקר אך לפי מש"כ לעיל לחלק בין של גר דאז הוה דכ"ע ובין של הפקר דאז אינה של כל אדם א"ש. ועי' בתוספ' בכורות פ"א במה דאמרינן שם גבי פט"ח לא ימיתנה לא במקל כו' ואם עשה כן יצא ומה שייך גדר יצא כאן והנה צ"ל כך דלפי מה דמוכח בבכורות דף י' ע"ב נראה כך דלמ"ד פט"ח אף לאחר עריפה מותר בהנאה לר"ש שוב א"צ ליתנו לכהן והוה שלו דכך ציותה התורה או שיפדה בשה ויתנו לכהן או שיערפו ויופסד ממונו מה ששוה בין קודם עריפה לאחר עריפה ולכך אמר שם בגמרא סד"א עריפה במקום פדי' עומדת ועיין בקדושין דף נ"ז גבי שחיטה של ציפורי מצורע ותוס' ע"ז דף כ"ט גבי עריפה דעגלה ערופה והנה זה מבואר בירושלמי פ"ב דקדושין הלכה ט' דאף למ"ד דגם לר"ש לאחר עריפה אסור בהנאה זה רק כשנערף אבל אם מת או הרגו בקנה או במגל אז מותר בהנאה לר"ש וקמ"ל התוספתא דלא נימא דכיון דלא נתקיימה בו מצות עריפה ופדי' א"א כעת כמבואר בתוספתא בכורות ובספרי פרשת קרח יהי' שייך הנבלה גם כן לכהן קמ"ל דיצא וא"צ ליתנו וגם נ"מ למה דמבואר בחולין דף ק"ל ע"ב גבי המזיק מתנות כהונה דמ"מ לצאת ידי שמים חייב לשלם אם גם כאן צריך לשלם או כיון דרק לכשיפדה יחול עליו מצות מתנות כהונה ובל"ז די בעריפה וכדסבירא לו לרבינו ז"ל בהלכות בכורים פי"ב דזה הוה גדר מצוה ע"ש בה"א ובה"ו דמפרש כך הך דבכורות דף י"ג ע"א דהא דנקט מצות פדי' קודמת ר"ל קודמת לזמן דהיינו ל' יום ממתינן לו שמא יפדה ואח"כ יכול לערפו לכתחילה אם ירצה ואין כאן קנס כלל וע"ש דף י' ע"ב ופסק כרבא בבכורות דף י"ג שם והוה כמו אוכל פירותיו טבלים דא"צ לשלם אף לצאת ידי שמים כמבואר חולין דף ק"ל ע"ב ועיין בירוש' פסחים פ"ב במה דבעי שם פט"ח שהרג את הנפש אם עורפין או סוקלין ושם לאחר גמר דין אין שייך בו גדר פדיון כלל עיין ערכין דף ו' ע"ב וב"ק דף צ"א ובמש"כ רבינו בהל' נזקי ממון פי"א ה"ח דאין לו בעלים ע"ש. חזינן מדברי הגמרא דבכורות דף י' ע"ב דמ"מ אסור זה ומיקרי שהפסיד ממונו של כהן וע"כ הפ' שם הוא הפסיד ממונו של כהן דהיינו שהוא רוצה להמיתו בדבר אחר דאל"כ אכתי לא הפסידו רק הפ' דהתורה אמרה דהיכא דרוצה להמיתו כדי שהכהן יפסיד פדיונו צריך לעשות דוקא עריפה ולמ"ד דאז אסור בהנאה ודאי מפסידין לו ולמ"ד דמותר בהנאה עריפה מגרע יותר ועיין בתמורה דף ל"ד ע"א גבי שער פט"ח בין מחיים בין לאחר מיתה משמע שם דישרף או יקרב אך בירושלמי פ"ג דערלה ה"ב מחלק שם בין שערו לגופו ובאמת נראה דאף אם גזז שערו מ"מ כ"ז שהפט"ח בחיים ואח"כ פדה אותו הותר שערו למפרע ולא דמי להך דבכורות דף כ"ו וחולין דף קל"ה גבי העמדה והערכה דכאן לא שייך זה דזה רק בגדר הפקעה לא בגדר פדיון ולכך ישרף משום דיש לו תקנה ועיין מ"ש רבינו בפיהמ"ש פ"א דבכורות דהנאת גופו אינו אסור כלל מחיים והא דנקט בבכורות דף י' ע"ב ואסור בגיזה ועבודה זה לא מחמת הנאה רק משום לא תעבוד ולא תגוז ונ"מ דהגיזה מותר בהנאה לא כמו גבי קדשים לשיטת התוס' בכורות דף כ"ו וחולין דף קל"ה ומ"ש התוס' בכורות דף כ"ה ע"ב ומעילה דף י"ב ע"ב דהגיזה אין אסור בדיעבד זה רק אבכור בע"מ ופסוהמו"ק אחר פדיונן אך מדברי רבינו בהלכות מעילה פ"א ה"י לא משמע כן רק דאין בהם מעילה אף בשל תמימים ומחמת הך דתמורה דף ל"א ע"ב דוקא הני דחזי למזבח אך י"ל כגון צמר שבראשי כבשים וזה ר"ל הך דפסחים דף ל"ג ע"א או דמיירי כגון שנפרש לפני זריקת הדם וכמו גבי עצמות קדשים עיין זבחים דף פ"ו וזה ר"ל ג"כ רבינו בהך דהל' בכורות ספ"ג ושם אבאר זה. עכ"פ אף שלא זכה בו ואין בו עדיין גדר זכי' אסור להפסידו ועיין בירושלמי מעשרות פ"ה ה"א מה דאמר שם מודה ר"ע בלפת וצנונות שאסור לזורעם מחמת דמפקיעם מתרומות ומעשרות ע"ש. ועי' ב"מ דף ל"א ע"א גבי אבדה מדעת אך לשיטת רבינו שם פי"א מהל' גזלה הי"א א"ש דלא הוה הפקר רק ההשבה אין מוטל עליו ועי' ב"ק דף ק"ג ע"ב בהך דראב"צ תקנה גדולה התקינו דאף במקום שמעכב השבה מ"מ היכא דהיציאה יתירה די במה שמניחה ביד ב"ד וע"ש דף קי"ז ע"ב תוס' ד"ה אין לך וגיטין דף מ"ד ע"א גבי הרי שאנסו בית המלך כו' ואמר שם שהי' לו לפייס ועיין תרומות פי"א מ"ה גבי נוהג בתרומה כדרך שנוהג בחולין ומבואר שם בירושלמי דרק עד שישאר קב לסאה אבל אם הפריש תרומה יותר מכשיעור אז די שיעמידנו על השיעור והיינו שישאר עד אחד ממאה ור"י לשיטתי' בירושלמי תרומות פ"ד סה"ג דמן התורה צריך להיות בתרומה אחד ממאה ע"ש אך שם קאי אכהן. והנה בהך דלקמן הכ"ד גבי עוללות דמבואר שם דמותר ומשום דמשביח הגפן לשנה הבאה ואף דהא מבואר בכתובות דף ק"ו ע"ב דאין משתכרין בשל עניים הרי חזינן דאסור לעשות פעולה בשל עניים אף אם עי"ז ירויחו אך בערכין דף ו' ע"ב גבי הך דר' ינאי מבואר דמותר ללוות הצדקה כדי שעל ידי זה יהי' טובה לעניים ועיין מ"ש בפיהמ"ש ספ"ו דערכין דהטעם הוא שמא יחסר לא מטעם שכתוב בגמרא בכתובות שם דילמא אתרמי עניא ע"ש ועיין מ"ש הר"א ז"ל בהשגות בהל' כלי המקדש פ"ז ה"ט דמחלק שם בין ליקח פירות דזה אסור אבל שאר דברים מותר ובה"ג בהל' כיסוי הדם משמע דהטעם דהוה כמו שאסור לעשות סחורה בדבר האסור וצדקה הוה כמו הקדש לענין זה ואף דבערכין דף ו' מבואר להדיא דלא הוה כהקדש לענין שמותר להשתמש זה רק כ"ז שלא בא ליד גבאי ולכך אמר שם דעבר בב"ת דבהקדש בדה"ב ליכא ב"ת כיון שהפריש מחמת כל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא משא"כ בצדקה אבל משבא ליד גבאי שחל שם צדקה עליו ואסור להשתמש בה וע"ש בתוספות ערכין מה דהקשו שם מב"ב דף ח' ועיין בתוספתא מגילה פ"ב דמדעת הפרנסים מותר לשנותם ובירושלמי שקלים פרק ב' הלכה ז' דאין ממחין ביד הפרנסים ומגילה פ"ג ע"ש ופ"א הלכה ו' וב"מ דף ע"ח ע"ב. אך באמת כך דהך דב"ב קאי אצדקה של צבור ושייך בה לב ב"ד מתנה כמבואר במנחות דף ט"ו ע"ב ודף פ"ח ודף צ' ומעילה דף י"ד וכ"מ וזהו גם כן מה דאמר שם בב"ב דף ח' ע"ב דמתחילה הוה עביד תרי כיסי כו' ר"ל משום הך דב"מ דף ע"ח דמגבת אותה העיר להעיר עצמה ובזה א"ש גם כן מ"ש התוספות ערכין דף ו' ע"ב גבי קופה תמחוי ותמחוי קופה דלא מהני דעת גבאי משום דזה הוה לעניי העיר וזה לעניי העולם ולזה לא מהני דעת גבאי כעין דמבואר במגילה דף כ"ו ע"א דדבר דמעלמא אתא לא מהני ז' טובי העיר ועיין ב"ב דף כ"ג ע"א דמשמע שם דמהני אף ברה"ר וכבר הארכתי בזה לעיל אך י"ל דהטעם דהא מבואר שם דצריך שהקדושה של בהכנ"ס תיפקע ע"י איזה דבר עיין ברש"י מגילה דף כ"ו ע"א ד"ה אבל ובע"ב ד"ה חילופא והנה זה מבואר דלהוציא דבר מרשות זה לרשות אחר לא מהני על ידי עצמו וכעין מ"ש ה"ה ז"ל בשם הרשב"א פי"ז מהלכות אישות הלכה י"ד גבי שליח דאינו יכול ליקח הדבר לעצמו וכעין מה דמבואר בירושלמי פיאה פרק ה' הלכה ב' דהוה כזכה מימינו לשמאלו דלא מהני ועיין ב"ב דף פ"ה ע"א בתוספות ד"ה ארבע מ"ש דאין אדם מקנה רשותו על ידי עצמו ובגיטין דף ל' ע"ב ברש"י ד"ה אין חושש וזהו ר"ל הגמרא שם דף כ"ד ע"א והא לא חזרה שליחות אצל הבעל ר"ל דדבר הנשתנה צריך להיות על ידי רשות אחר וא"כ הגט כשיוצא מיד שליח להולכה ליד שליח לקבלה צריך שיהי' על ידי גוף אחר ועיין נדרים דף מ"ח ע"ב גבי קנה ע"מ להקנות דלא קנה ור"ל ג"כ משום זה דאימת קנה להדבר כשמקנה לאחר וכ"ז שלא הקנה לא קנה וכ"ז שלא קנה היך יכול להקנות ע"י עצמו וזהו מה דאמר שם בנדרים ר"א היא ואמר אפי' ויתר כו' ע"ש בר"ן ורא"ש ר"ל ור"א ס"ל בפיאה פ"ה גבי גדיש דזה לא הוה קנין ועיין ב"ק דף ע' ע"א גבי הרשאה בגירסת הרמב"ן במלחמות וב"מ דף צ"ט ע"א במה דאמר שם הכישה במקל כו'. עכ"פ צריך להיות חילוף רשות וכיון דקי"ל דביהכנ"ס של כרכים יש לכל העולם חלק בו כמבואר שם ורש"י חולין דף קל"ו וכ"מ וכן תמחוי הוא שייך לעניי עולם א"א לשנותו דלא שייך בו חילוף רשות כלל אך בני העיר בעצמן או חכם גדול כמ"ש רבינו לקמן בפ"ט ה"ז והא מהך דב"ב דף ט' ע"א ומגילה דף כ"ו ע"א גבי הך דר"א גבי בי כנישתא דמתא מחסיא מהני שפיר וזה הוה כעין הך דנדרים דף מ"ח ע"א מה דס"ל לר"י דהכותב לנשיא א"צ לזכות והך דב"ב דף ק' ע"א רבים קנו לה בהילוכו וזה הוה בגדר הפקר ב"ד ועיין במה דפליגי התוס' יבמות דף ע"ט ע"א וע"ב גבי חלק מזבח וכתובות דף כ"ט ע"א ד"ה ועל הכותית אם שייך בדבר שיש בו זכות גבוה הפקר ב"ד להפקיע וכמ"ש ר"ש גיטין דף ט' ע"א דהכלי אינו חוזר בעבד משום דזכה בו שמיא אף דעדיין לא נשתחרר ותוס' שם דף ע"ז ע"א גבי הך דואין לו עסק בך וב"ב דף פ"ח ע"א גבי הך דהלקח ירק דגמר בלבו נתחייב במעשר ע"ש ברמב"ן בזה. ולכך מהני משא"כ בשל יחיד דאז די רק בדעת הגבאי אך זה רק שלא לצורך הגבאי וכמו התוספ' דמגילה הנ"ל אבל הגבאי בעצמו אינו יכול לצורך עצמו דהוה כמו כזכה מימינו לשמאלו דלא מהני והוה גדר הקדש כמש"כ בשם בה"ג ותירץ דכיון דעי"ז יהי' טובה לעניים לא מקרי זה לצורך עצמו ושפיר יש רשות ביד הגבאי לשנות ולא הוה כזכה מימינו לשמאלו ועיין חולין דף קל"ד ע"ב גבי ההוא שקא דדינרי דאמר שם ואב"א אדם חשוב כו' ע"ש ברש"י ור"ל כך דכיון דעליהם מוטל לפרנסו לא מיקרי שזה לא נטל לעצמו וכעין דאמרינן בקדושין דף ז' ע"א גבי אדם חשוב דקבלה שלו הוה נתינה ועיין חולין דף מ"ה ע"א איתייקורי בי ובע"ז דף מ"ד ע"ב שלא בטובת ר"ג כו' ושבת דף קכ"ב ע"א בהך מחלוקת דאביי ורבא ע"ש בתוס' ועיין בנדרים דף פ' ע"ב גבי מעיין של בני העיר חייהם קודמין והטעם עיין בשאלתות דר"א פ' ראה משמע כך דהיכא דהוא מעיין היוצא בתחילה אז שייך רק לבני העיר כעין הך דב"ק דף פ"א דכיון דלא זכו בו ליכא עליהם חיוב ליתן לאחרים. ועיין בתוס' ב"ק שם ובדברי רבינו בהל' נזקי ממון פ"ה אבל היכא דחפרו בור דהוה שלהם אז צריך ליתן לאחרים לשתות ולא יקח מהן שכר ועיין בפ"ח דשביעית מ"ה ובפיהמ"ש שם ובירוש' וא"כ כ"ז שלא זכה בו ר"א לא הי' מוטל ליתנו לו ומ"מ הוה זכי' בשבילם כדי שיוכל ליקח הוא לעצמו כמש"כ ומ"ש רבינו לקמן בפ"ח ה"ה שהצדקה אינה כהקדש ר"ל ג"כ כמש"כ דבזה מהני דעת הגבאי ולקמן אבאר זה. אבל בצדקה של צבור אין רשות ביד הגבאים ולכך אסור לעשות בהם סחורה כמבואר בהך דכתובות דף ק"ו ע"ב הנ"ל וא"כ מ"ש גבי עוללות דמותר וצ"ל כיון דפסקינן לקמן בהל' כ"ב דאין עניים זוכין עד שיתחיל בעה"ב לבצור עדיין לא הוה ממון עניים ומותר וא"כ לפי"ז נ"מ בכרם שכולו עוללות דכולו לעניים אז אסור להדיל אף דעי"ז יהי' נשבח לשנה הבאה ולכך קאמר שם כשם שהוא מדל בתוך שלו ומשום שותפות וכבר הארכתי בזה לעיל גבי דין עוללות בפ"ב ועיין בגיטין דף י"ב ע"ב דאמר שם הקדש גופה ניחא לי' כי היכא דנשבח עבדא הרי חזינן דמשבחינן הקדש ולא אמרינן בזה אין עושין סחורה ע"ש ועיין במ"ש המפרש במס' תמיד דף כ"ה ע"ב ד"ה בשלשה גבי שמירה ע"ש אך י"ל דיש נ"מ בין קדשי יחיד לקדשי צבור דגבי קדשי יחיד שפיר משבחינן ועיין במ"ש רבינו בהל' מעילה פ"ג הי"ב ע"ש גבי ולד מעשר ובהך דכריתות דף כ"ז ע"א מה דמחלק שם גבי שבח הקדש משום דטרח קמי' ובמעילה דף י"ט ע"ב בתוס' ד"ה מכדי דגבי בהמה תמימה לא מיקרי פגם אם היא כחושה ור"ל אם לאחר שהקדישה נכחשה אך י"ל דבהך דגיטין כיון דאינו עושה רק פחות מש"פ לא חל עלי' גדר ממון הקדש ע"ש ברש"י ותוס' ושרי ועיין רש"י פסחים דף נ' ע"א ד"ה כנעני דמבואר שם דהגזבר הי' עושה סחורה בהקדש וצ"ל דשם קאי לר"י ור"י לשיטתי' במנחות דף צ' גבי מותר נסכים ולשיטת הראב"ד ובירוש' פ"ד דשקלים ה"ה ע"ש:
[השמטה למ"ש לעיל דנ"ב ע"א בין דבר דזה רק סיבה ובין דבר דהוא מתחילה כן. ובזה א"ש מה דאמר במכילתא פ' בוא פ"ו דר"י אמר דצריך קרא שלא ישרופו בשבת אם חל לאחר יו"ט ע"ש והיא תמוה אך כך דהנה עי' בזבחים דנ"ו ע"ב דחזקיה ס"ל דהמחשב לאור שלישי לא הוה פיגול וכן אינו חייב משום נותר כרת וא"כ לפ"ז י"ל דגבי פסח ראשון כיון דא"א בלא י"ט הוה כמו שהתורה אמרה דהשרפה לא יהי' רק בקר שני ולא הוה פיגול וכרת בנותר לחזקיה ועי' בתוספ' פסחים פ"ה ומגילה פ"ב אך אם חל ט"ז בשבת דזה רק סיבה מאי אם זה ג"כ הוה כמו לא אנתיק לשרפה או רק סיבה וכן למ"ש התוס' ביבמות דף ע"ב ע"ב לענין אם מיקרי שלא בזמנו לגבי לילה ע"ש ותוס' מנחות דף נ"א וכ"מ ואמר דזה ג"כ בטל והוה כמו שהוא עדיין י"ט ולחזקי' לא הוה פיגול והוה בזמנו ועי' בתוספ' שבת פט"ז גבי מילה אם הוה אז בקום מהול וכ"מ בזה כנ"ל וכן נ"ל במה דאמרינן בקדושין דף נ"ז וחולין דף קט"ו וחולין דף ק"מ זה רק דבר דעיקרו כך אבל דבר דרק ע"י סיבה אז לא שייך לומר שלח לתקלה וצ"ל הפירוש בחולין דקט"ו דקאי על כל שילוח הקן ע"ש וא"ש מ"ש בח"א הל' שחיטה פי"ג גבי טרפה וכן נ"מ גבי הך דין של עשה ול"ת אם העשה עכ"פ קיים אם עבר ועשה זה אם הוה רק ע"י סיבה אבל העשה מוטל עליו כמו גבי מצורע וגם שבירת עצם בפסח ואכל המוח וכה"ג אז קיים אבל אם העיקר כן כמו גבי אמר לו אביו הטמא וכיוצא בו אז אין עליו כלל עשה ועמ"ש רבינו בהל' שחיטה פי"ג דעשה ול"ת דוחה עשה ור"ל כמ"ש: ע"כ השמטה]