אין העניים זוכין כו'. וכמה יבצור כו' הנה כ"כ לעיל דבאמת נראה דהא דמבואר בירוש' שיעור הבצירה זה קאי לר"א דאמר אם אין בציר אין עוללות אבל לדידן דפסקינן כר"ע א"צ זה רק זמן בצירה ובפרט למה דמבואר לקמן בהכ"ז דלעוללות אף אם בצר לאוכלן הענבים בתוך ביתו מ"מ חייב א"כ מה שייך הך שיעור דג' אשכלות שהם עושין רביע דעיקר הטעם משום דמבואר בעירובין דף כ"ט ולקמן בפ"ח מ"ה דלחד סעודה די ברביעית יין ועי' ב"ב דף ס"ג ע"א ברשב"ם ובתוס' ע"ש בתר ובהך מחלוקת דירוש' תרומות פ"א ה"ט גבי הוצאת שבת אם אזלינן בתר אוכל או משקה ועי' בדברי רבינו פי"ח מהל' שבת ה"ה דגבי תבלין כ' שם כדי לתבל ביצה ולא כ' שם ה"ד כגרוגרות מביצה ובירוש' שבת פ"ח אמר שם דכל ביצה דתנינון גבי שבת הוה רק כגרוגרות מביצה וזה תליא אם ביצה מגולגלת הוה גדר משקה או אוכל ועי' יומא דף פ' ע"א דיליף שם טומאת אוכלים בכביצה מכל האוכל כו' ושם אמר דכל היכא דמחוסר מעשה לא מיקרא אוכל א"כ חזינן דגם חיה יש עלי' שם אוכל לא משקה וא"כ די בכגרוגרות אך מהך דעירובין דף מ"א גבי הך דר"ע דהפסיק תעניתו בגמיאת ביצה משמע קצת להיפך ע"ש דהרי בסוטה דף ד' מוכח דשני ביצים בלא קליפה הוה כמו ביצה ומחצה עם הקליפה ולהפסק תענית בעי ככותבת כמ"ש הר"ן רפ"א דתענית ועי' יומא דף ע"ט שיעור של ככותבת ובהך דעירובין דף פ"ג ע"א וביצה דף ג' ע"א אם שייך גבי ביצה הך גזירה דמשקין ותוס' שבת דף קמ"ג ע"ב ד"ה הלכה ונדרים דף מ"ט ובדברי רבינו שם. עכ"פ כיון דקי"ל דלענין עוללות די בבצירה לאוכלן ענבים בתוך ביתו למה צריך הך שיעור ובאמת הך דהל' כ"ז י"ל דיש לחלק בין ה' גפנים לכרם שלם וכעין הך דסוטה דף מ"ג ע"ב וכ"כ בזה בח"א אך רבינו ז"ל ס"ל דגם לדידן צריך שיעור בצירה לבעה"ב והנה בהך דהל' כ"ג במקדיש לאחר שנודעו העוללות ודאי דא"צ כלום משום דהקדש הוה כשרוף כמבואר בירוש' פ"א דכאן והוה כמו אכלתן חי' והנה גבי הפקר אם הפקיר כל הכרם לאחר שנודעו העוללות הנה בתוספ' כאן נקט המפקיר כרמו עשירים מלקטין האשכלות ועניים כו' ומשמע דמתחילה צריך ללקט העשירים את האשכלות ובל"ז אין העניים יכולים ללקוט העוללות דההפקר על זה לא חל דע"כ מיירי שהפקיר לאחר שנודעו העוללות דאל"כ הא הפקר פטור מעוללות כמבואר בכ"מ הובא לקמן בספ"ה והנה באמת הך דין דהפקר פטור מעוללות אם רוצה לומר שהפקיר גם הכרם או שהפקיר רק האילנות ועיין תוספות תמורה דף ו' ע"א דהיכא דהפקיר הכרם וזכה בו דחייב במתנות עניים זה רק אם זכה בגוף הכרם אבל היכא דזכה רק בהפירות המחוברים פטור אף מזה והטעם ר"ל כך דהנה עי' בר"ש כאן פ"א מ"ו מה שהביא שם בשם התוספ' דאם החזיק בקרקע של נכסי הגר שמת חייב בכל ובקמה חייב במעשרות ופטור ממתנות עניים והגיה שם מדברי הירוש' פ"א דקדושין ה"ה. אך באמת י"ל דעיקר כגירסא זו דהנה ע"כ הפקר דפוטר גם בקמה מיירי אם הפקירה לאחר שהביאה שליש עכ"פ גבי מעשרות או אם הפקירה קודם רק דהזכי' הי' לאחר וכן גבי עוללות הא דהפקר פטור אף אם זכה בה אח"כ אם הוא בשדה של אחרים כמש"ש רבינו כאן ספ"ה ע"כ שהפקירה קודם שנודעו העוללות דשוב לא מהני ההפקר והזכי' אם זכה עם הקרקע של ההפקר ע"כ מיירי לאחר שנודעו ואם זכה בלא הקרקע י"ל דאף קודם שנודעו ג"כ פטור והטעם כיון דהשדה הוא הפקר ויכולין ליכנס בה הכל הוה כמו לעורבים ולעטלפים אך אז נראה דחייב במעשרות אף דינקי משדה הפקר וכמבואר בירוש' פ"א דמעשרות גבי הזורע שדה הפקר וכן מה דמבואר שם בזכה בשדה הפקר ובגידוליה וע"כ הך גידוליה מיירי שעדיין לא הביאה שליש דאל"כ הא כבר נפטרה אך א"כ למה צריך שיזכה בהשדה כיון דלא איכפת לן אם השדה הוא הפקר אך י"ל דהוא פליג על ר"א דס"ל דהזורע שדה הפקר חייב גם י"ל דמיירי לאחר שהביא שליש וס"ל דהא דהפקר פוטר בקמה לא משום דהוה פטור רק משום הפעולה שעשה בהם שהפקירן ועי' בירוש' פ"ה ה"ד דגם הפקר אם אזלינן בתר שליש הראשון תליא במחלוקת ר"ע ורבנן וכן לגבי הקדש כמבואר שם ופ"ד דפיאה ובדברי רבינו ספ"ב מהל' מעשר וכבר הארכתי בזה לעיל. ואף דכ"ז שהוא מחובר עדיין לא שייך בה גדר תרומות ומעשרות רק משום דהפעולה שעשה בה פועלת זה וכן אם הפקירה לאחר שהביאה שליש וזכה בה משמע ג"כ בכ"מ שהיא פטורה ועי' בירוש' דמעשרות פ"א ה"א דהוה זה מחלוקת אבל אם זה הוה ממילא וכמו מיתת הגר וכדומה אז י"ל דס"ל להתוספ' דאינה פוטרת ממעשרות אם זכה בה כשהוא מחובר רק במתנות עניים פטורה אם לא זכה בהקרקע משום דהוה כמו לעורבים ולעטלפים וזה ג"כ כונת התוס' דאף היכא דהוא עשה מעשה והפקיר וחזר וזכה דממעשרות ודאי דפטור משום דהוא עשה מעשה בידים וממתנות עניים אז אם זכה גם בהקרקע חייב משום תעזוב יתירה ואם לא זכה בהקרקע פטור משום דהוה כמו לעורבי' ולעטלפים כן ר"ל התוספ' ומיירי בשמת הגר קודם הבאת שליש או קודם שנודעו העוללות וזכה בהם ג"כ קודם או אף לאחר שליש ולכך לא נקט בתוספ' רק גבי שאר מתנות עניים ולא גבי עוללות בכרם דאז לא מהני אם מת לאחר שנודעו אף אם לא זכה כלל ובמעשרות חייב אף אם לא זכה רק בקמה והירוש' דפ"א דקדושין ר"ל כגון שמת הגר קודם שליש וזכה בהם אחר שליש לכך פטור מן המעשרות והא דאם החזיק בקרקע חייב הוא משום דכ"כ דמחזיק בנכסי הגר הוה בגדר יורש לענין זה * דהוה כזוכה בשלו והפקעה ג"כ לא הוה דהא זה הוא ממילא [השמטה ולכך מבואר בירוש' פ"ב דפסחים גבי חמץ דאף למ"ד דאין הפקר יוצא רק בזכייה גבי גר שמת לא וזה הוה כמו של כל העולם ומעינות הרבים ע”כ השמטה] וכיון דקי"ל דשבע שכיבשו ושבע שחילקו פטורים מן המעשרות ועי' רש"י כתובות דף כ"ה ע"א משום דבעי שדך המיוחד לך וב"מ דף פ"ט וכ"מ וכן מבואר בתו"כ פ' בהר גבי שמיטה ויומא דף י"ב גבי נגעים וכ"מ ולכך שדה הגר שמת כיון דכל אדם יכול לזכות בו מיוחד לך לא הוה דהוה של כל העולם וכעין דמבואר בירוש' פ"ג דמעש"ש גבי בתים של ירושלים דאינן קובעים למעשר ע"ש משא"כ בשדה הפקר דכ"כ במ"א דנ"מ בין הפקר לגר שמת ואין לו יורשים דזה שייך לכל העולם וזה אין לשום אדם זכות בו ולכך ס"ל לרש"י ב"ק דף קי"ג ע"ב דלא הוה שינוי רשות. וכן יהי' נ"מ אם הפקיר הקדש בשוגג אם מעל עי' מ"ש התוס' מעילה דף י"ט ע"א ד"ה אקשיה דלא נקרא שינוי בהוצאה מרשות ההקדש לבד עד שיכניסנו לרשות הדיוט ע"ש ובתוס' שם דף י"ח ע"ב ד"ה יכול. ואף דהא מצינו בסנהדרין דף ס"א דגם האומר אלך ואעבוד חייב ע"ש שם אם לא נימא דמימלך זה גופה הוה עבודה וכמ"ש התוס' שם דף ס' ע"ב בד"ה מניין ורש"י שם דף ס"א ד"ה אלא בעבודה ע"ש ור"ל אם משום דמקבלה לע"ז או דזה גופה הוה עבודה ועי' רש"י כריתות דף ג' ע"ב דמבואר שם דבקבלה לחוד לא מחייב וע"כ זה הוה עבודה והך דמנחות דף ק"ט ע"ב גבי הודה לע"ז לא ר"ל דאמר בלשון עבודה רק דר"ל בגדר הודאה ומ"מ ס"ל לרבינו בהל' ביאת מקדש דזה גרע משוחט לעכו"ם דשם רק במזיד פסול וכאן גם בשוגג ועי' מ"ש רבינו בפיהמ"ש פ"א דחולין מה דמחלק שם ע"ש ובאמת נראה דמה שפסק רבינו דשוחט בשוגג כשר לעבודה זה רק אם אין עבודתו בכך אבל אם דרך עבודתו בכך אז הוה כעובד ועי' תוס' שבת דף ע"ב ע"ב דבאמירה גם מאהבה חייב ועי' בדברי רבינו בהל' ע"ז פ"ג ותוס' חולין דף ל"ט ע"א גבי השוחט לזרוק כו' וכ"כ בזה. עכ"פ זה תליא אם גבי ע"ז אינו חייב רק עד שיעבוד ולא שיקבל עליו וכה"ג גבי סוטה עי' רש"י כתובות דף נ"א ע"ב ובנדה דף נ"ב ע"א דאם זנתה היכא דיכולה למאן בו לא מיתסרא על בעלה משמע דזה לא הוה מיאון וכשיטת רבינו בהל' סוטה פ"ב ה"ד. עכ"פ אם נימא דבעי דוקא שיכניס לרשות הדיוט אם הפקיר מאי ועי' במעילה דף כ"א גבי נתן לחש"ו כו' ולשיטת הרשב"ם ב"ב דף פ"ז ע"ב דאבדה מדעת הוה גדר הפקר ומ"מ לא מעל אך רבינו בהל' גזלה פי"א הי"א לא ס"ל כן רק דלא הוה הפקר ועי' ב"ק דף פ' ע"ב גבי חתול ושם דף צ"ג ע"א לשמור ולא לאבד וב"מ דף ל"א ודף כ"ג ע"ב ושם אבאר זה. עכ"פ ס"ל לרבינו דזה לא הוה הפקר וא"כ אין ראי' מכאן. ולכך גבי הפקר אם זרע בשדה של הפקר חייב והך טעם דלא לעורבים לא ס"ל הירוש' בקדושין משום דס"ל כמש"כ לעיל דהא דפחות משליש לא שייך במתנות עניים לא משום פטור רק משום דאז לא שייך בגדר קציר אבל החיוב חל עליו תכף וכאן מיירי דהגר מת לאחר שנעשה קמה רק דעדיין לא הביא שליש ולכך לא נפטר מטעם זה ועי' מנחות ע"א ע"א גבי חדש. ובאמת גם הטעם דשביעית פטור ממתנות עניים י"ל דג"כ מחמת זה אף דהשדה לא הוה הפקר לכל וגם האילנות וכמש"כ הר"ש כלאים פ"ז ה"ה ועי' נדרים דף מ"ב ע"ב דנקט ארעא רחמנא אפקרי' אך זה רק לענין לכנוס ללקוט הפירות וכמבואר בהך דנזיר דף ח' ע"ב שבילי שמיטה ובר"ה דף ט"ו ע"א יד הכל ממשמשין ע"ש וא"כ הוה כמו לעורבים ולעטלפים ועי' רש"י יבמות דף ט"ז ע"א ד"ה עמון ומואב וכ"מ. עכ"פ חזינן מהתוספ' דאף אם הפקיר לאחר שנודעו העוללות כ"ז שלא נלקטו האשכלות אין העניים יכולים ללקוט העוללות וזהו כשיטת רבינו ולכך ס"ל לרבינו כאן בהכ"ה דגוי שמסר כרמו לבצור חייב בעוללות ולא הביא סיפא עי' בכ"מ וכבר הארכתי בזה לעיל וכן בהך ישראל וגוי שהיו שותפים אך ע"כ זה מיירי בשכבר נודעו העוללות ומ"מ כיון שעדיין צריך לבצור לא הוה כמו נבצר ביד גוי וכבר הארכתי בזה לעיל דגבי מתנות עניים בגוי יש עוד פטור משום דאין עליה שם קצירה וגבי עוללות לא שייך זה רק לר"א דס"ל דצריך שיהא אשכלות לבעה"ב ובזה כיון שמסרן לכותי לבצור שוב אין לו אשכלות ולא הוה כמו אכלתן חיה דגם לר"א צריך ליתן עוללות לעניים משום דישנן בעין ואינו של בעה"ב הישראל וכה"ג כתבתי לחלק מ"ש התוס' חולין דף ס"ט ע"ב ד"ה ר"ה בסה"ד דגבי הקדש לא אמרינן דנעשה בכור למפרע משום דזה הוה כשרוף כמאן דליתא ולא שייך לומר איגלאי מילתא למפרע כיון דהדבר אינו לפנינו וכעין מ"ש רש"י שם משא"כ גבי מכירה לעכו"ם דהדבר ישנו שייך לומר זה וכה"ג מבואר בכורות דף ג' ע"א הכא כיון דעריבה בו חולין ואף דנפלים הוה כמו חסר כמבואר בירוש' נזיר פ"ז ה"ב דאין להם רקב דהוה כמת שחסר מ"מ לא עריב בו דבר הפוטרו ועי' תוס' זבחים דף פ"ד ע"ב דס"ל שם דנפל עדיף ממשונה ושם דף קי"ד לא ס"ל כן וכ"כ דכונת הירוש' דנזיר דאמר שם דהוה מחלוקת אם דם של נפלים מטמא ר"ל הך דפ"ה דמכשירין אם דם בן ח' מכשיר ועי' בספרי פ' חוקת פסקא קכ"ה דזה הוה מחלוקת דר"י ור"ע וכן זה נ"מ לענין קבורת נפלים אם זה הוה בגדר קבורה עי' בהך מחלוקת דסנהדרין דף מ"ח וב"ב דף כ' ע"א ע"ש בתוס' גבי בן ח' דשם תהא קבורתו ומשום דהוה כמת שחסר ועי' נזיר דף נ"א ודף ס"ה דאין לו תפוסה ולא שכונת קברות ונדה דף נ"ז ע"א אך יהי' נ"מ לגבי גוף אטום אם שם בקדשים קדוש ועי' בנזיר דף נ"ב ע"א דלא נפלה בו נשמה וכן לגבי בכורה אף דאיתרבי נפל מפטר שגר כמבואר בכורות דף ג' ועי' תוס' חולין דף ע"ז ע"ב י"ל דזה רק אם הוא שלם ולא אטום כעין הך דנדה דף כ"ד וגם אז י"ל דאינו פוטר מן הבכורה ע"ש דף כ"ט ע"א ע"ש ברש"י דרוח אינו פוטר ובכורות דף י"ט ע"ב ודף כ"א ע"ב גבי שליא וחררת דם וטינוף דפוטר ולא חייש לגוף אטום ובאמת זה הוה מחלוקת בין רבינו ורש"י בהך דחולין דף ס"ט ע"ב גבי חותכו ומשליכו לכלבים דלא חל עליו קדושת בכור אם פוטר מן הבכורה דרבינו ס"ל דלא פטר בהל' בכורות פ"א הי"א ע"ש ורש"י ס"ל דפטר וכן יהי' נ"מ גבי דמות יונה וקלוט לר"ש וב' גבין וב' שדראות למ"ד בנדה דף כ"ד דאסור הולד משום בהמה טמאה ובודאי אין קדושה חל עליו גם בולדי קדשים עיין תוס' זבחים דף קי"ד וחולין שם וזה כונת הגמ' בתמורה דף י"ז ע"א כבהמה טמאה כו' ר"ל כה"ג אם זה פטר מן הבכורה ועיין במכילתא פ' בא פ' י"ח דמבואר שם דאף שהוא בעצמו אין עליו קדושת בכור מ"מ פוטר מן הבכורה וי"ל דמיירי בגוף אטום וע"ש פט"ז ובספרי קרח פסקא קי"ח דיליף שם בכור אדם דנפל פוטר מן הבכורה ור"ל אף דגבי בכור אדם נפל אין עליו דין בכור לענין פדיון ואף דמהך דמנחות דף ל"ז מוכח דלשיטת התוס' רק אם נטרף אחר הלידה אז אין עליו דין בכור אדם משא"כ כשנולד טריפה ובאמת י"ל דגם בבכור בהמה טהורה כן דאף דמבואר במנחות דף ו' ובחולין דף קל"ו ע"ב דטריפה הוה בכור זה רק כשנולד כך להכי דייק לשון רבינו בהל' בכורות פ"א דשם כ' שהיה טרפות ובהל' בכורים פי"א הי"ז כ' נעשה טריפה ע"ש וכ"כ בזה לעיל דגם גבי קדשים קדושה"ג אם נעשה טרפה פקע מהם הקדושה ולא הוה רק איסור הנאה כמו חטאות המיתות עי' תמורה דף י"א ודף י"ז וי"ל דהגוזז והעובד בהם אינו לוקה ארבעים אך י"ל דזה תליא אם פודין את הקדשים להאכילן לכלבים דלמ"ד פודין לא פקע מהם הקדושה וזה תליא הך דתמורה דף י"ז הנ"ל ע"ש י"ל דה"ה לגבי בכור אך י"ל דולדי קדשים הוה מחמת גידולין כעין שיטת רש"י בתמורה דף ל"א ע"ב דרק גידולין דחזי למזבח וטריפה לא חזי ולכך פסק רבינו בפ"ד מהל' תמורה דולדות נפדין תמימים וגבי קדשים שנעשו טריפה אסורים מחמת איסור הנאה אך זה ודאי גבי נפל משמע מהך דשבת דף קל"ו דאף אם חי ל' אינו בגדר פדיון וכמו מילה דא"צ למול אותו וזהו באמת שיטת רש"י במנחות דף ל"ז גבי יש לו ב' ראשים להס"ד מה מקשה מנהרג וצ"ל דנולד כך גרע ואין עליו שם ולד רק למסקנא יליף מקרא דבגלגולת תליא ר"ל לא הולד שיש לו ב' גולגולת חייב בפדיון י' סלעים רק החיוב הוא על כל גלגולת ובזה א"ש דברי רש"י שם בד"ה עשר דאמר שם דצריך שיצאו ב' ראשים כאחת ולכאורה תמוה הא הדין הוא על הולד ומה איכפת לן אי יצא בב"א או לא וע"כ צ"ל דס"ל דהחיוב הוא על הראש וכן נ"מ למה דקי"ל דהוציא ראשו הרי הוא כילוד אם יצא רק ראש אחד ונ"מ להך דבכורות דף נ"ו ע"ב גבי גיורת ונדה דף כ"ו ועי' בכורות דף מ"ה ע"א גבי יתר לענין טומאת אוהל ברוב מנינו וכ"כ בזה. ונ"מ ג"כ דאם הקדיש אבר של עובר בכור הוה בכור היכא דלא נחית קדושה בכולו דזה כמאן דליתא דמי ועיין בירוש' יומא פ"ה ה"ב דשניא היא הולכה בזר בין הולכה מאליו ועי' זבחים דף ט"ו ע"א דפסול גרע ובתוס' תמורה דף כ"ד ע"ב ד"ה קסבר גבי נדמה אם הוה כמו בע"מ כמו שרוע בבכורות דף ג' ע"ב ובהך דנדה דף כ"ג ע"ב בהך דר"מ ורבנן גבי פניו בהמה וגופו אדם וכ"מ בזה וה"נ גבי בצירה כן אך זה רק לר"א אבל לדידן דאף אם כולו עוללות הוה לעניים רק שצריך לבצור אם יש אשכלות בזה גם בצירת הגוי מהני והוה כמו הך דמעילה דף כ"א ע"א גבי שליחות ועירובין דף ל"א ע"ב דהוה כמעשה קוץ וא"ש דברי רבינו ועי' סוכה דף ג' ע"ב מה דמחלק שם בין בית פחות מד"א בין בורגנין וגיטין דף ס' ע"א מה דמחלק בין חומשין לס"ת שחסר יריעה אחת וגבי שותפות בעוללות כ"כ בח"ב דטעם דמ"ד בתוספ' פ"ג דחלקו של ישראל ג"כ פטור משום דהגוי לא יניחם ללקטם והוה כמו לעורבים ולעטלפים ולכך מבואר בתוספ' שם דאם אין הגוי מוחה ללקטם חייב וא"ש: