הי' מפסיק כו'. והוא פחות מבית רובע כו'. עיין בהשגות ועיין בירוש' כלאים פ"ב ה"ו דמבואר שם דג' תלמים הוא פחות מבית רובע וס"ל לרבינו בפי' הירוש' דלפי המסקנא גבי זרע אחר נשאר התירוץ הראשון וחיוב פיאה הוה הפסק אפי' כ"ש ופטור פיאה לא הוה הפסק רק בגדר ניר וכשיעור ניר וכן אם קצר באמצע עיין לקמן בירוש' פ"ג סה"א וכ"כ לעיל דזה דאמר שם או בשלשה תלמים כו' קאי אהך דין דמנמר ור"ל דהיכי מיירי אם המחלוקת הוא שיהי' הלח הפסק בין יבש ליבש ור"ל שהלח עדיין לא הביא שליש וא"כ הוה פטור פיאה ור"ע דמחייב מכל אחד ר"ל מהיבש ופטור פיאה צריך ג' תלמים או דר"ל שבין לח ללח הי' יבש והמחלוקת הוא רק אם צריך להניח מכל לח ולח וא"כ הוה ההפסק חיוב פיאה וחיוב פאה מפסיק בכ"ש והנה עיין לקמן בה"ל י"א וי"ב ובהשגות ובדברי הגמ' במנחות דף ע"א ע"ב ע"ש ולפי הנראה דרבינו מפרש פי' אחר בגמ' שם והוא כך דזה ודאי ס"ל דחיוב פיאה מפסיק טפי מפטור פיאה וא"כ אם הביא שליש דהוה חיוב פיאה אף אם קצרן שלא בגדר קצירה דפטור מן הפיאה מפסיק וכעין דמבואר בזבחים דף ג' דלאו מיני' לא מחריב בה וע"ש בתוס' דיש בזה ב' גדרים היכא דאינו מינו כלל כמו חולין וקדשים והיכא דהוא מין אחר מחוייב להביא אז ג"כ לא מחריב ע"ש והנה לפי מה דמבואר בירוש' פ"ג ה"ב וכאן ס"ל לר"מ דקוצר לשחת הוה קצירה וחייב בפיאה רק דמ"מ זה נעשה כשני מינים וכמו הך דהמחליק בצלים לחים לשוק וא"כ הוה חיוב בפיאה וחיוב בפיאה מפסיק אף להני דיקצור אח"כ ורבנן ס"ל דקוצר לשחת לאו קצירה הוא והוה פטור פיאה וכמו קרסמו הנמלים וצריך דוקא חרש וא"כ י"ל דזהו כונת הגמ' במנחות שם דר"מ בשיטת ר"י אמרה כו' ר"ל דאף אם קוצר לשחת לאחר שהביא שליש יש עליו שם קצירה דאסור לפני העומר וה"ה דהוה גדר חיוב פיאה לענין דמפסיק ומ"מ התחלת קצירה לא הוה כיון דהוא רק לשחת ועיין רש"י מנחות דף ס"ט ע"ב ד"ה שהביאה דקצרה לשחת לא חייל עלה עומר למשרי' לענין דאם זרע אח"כ צריך עומר אחריני למשרי' אף דאם הוא מחובר העומר מתירו בהשרשה וע"ש דף ע"א ע"א ברש"י ד"ה וקפריך אך י"ל דזה רק אם קוצר לבהמה הוה דרך קצירה אבל לאדם דלאו אורחא הוא כן כמבואר ב"ב דף כ"ח ע"ב ודף ל"א אין עלי' שם קצירה כלל והוה כמו קרסמוה נמלים כן מפרש רבינו וכן מבואר בס' בה"ג בהל' פיאה וא"ש שם דבריו ע"ש. וא"כ למה ס"ל גבי המנמר דאחד על הכל אם נימא דמיירי שהי' יבש באמצע והוה חיוב פיאה ומפסיק לכן פי' רבינו כאן בהל' י"א דמיירי שהיבשים עקר או תלש ומיירי בדברים שאין דרכן לתלוש וא"כ הוה פטור פיאה ואין זה מפסיק. והנה זה כ"כ דזה רק כשתולש למכור בשוק אבל אם נתכוין להביאם לביתו הוה חיוב פיאה וכמבואר לקמן בהל' כ"ג גבי מדל וא"כ שוב יהי' צריך להניח פיאה על זה בפ"ע ועל זה בפ"ע אך זה רק אם נימא דלח ויבש הוה שני מינים אבל אם הם מין אחד שוב אם תלש להביא לביתו נתחייב הכל בפיאה והוה קצירה אחת וזהו כונת הגמ' דילן דאמר שם במנחות דלא חייב ר"ע אלא במנמר לקליות ר"ל דהיינו להביאם לביתו לא למכור וא"כ הוה חיוב פיאה ולח ויבש ס"ל לר"ע דהוה ב' מינים ומפסיק וגם ר"מ בקוצר לשחת ס"ל דלא הוה קצירה רק הוה תלישה רק מיירי להביאם לביתו ולכך מפסיק משום דהוה חיוב פיאה אבל לאוצר דהיינו למכור לשוק אז הוה פטור פיאה ואינו מפסיק ומקשה שם למ"ד דר"ע אמר אף לאוצר דהיינו פטור פיאה מפסיק ור"מ ס"ל דפטור פיאה לא מפסיק כמו קרסמוה נמלים דגם ר"מ מודה ומעיקרא שם דר"ל דר"מ בשיטת ר"ש אמרה היינו דאם נימא דקצירה הוא יתחייב הכל פיאה אחת ע"י הך קצירה ומדחה זה דהיכא דלאו קצירה גרע טפי ואינו מפסיק אף לר"מ וע"כ מיירי בשלא הביא שליש והתם הוה לשחת דרך קצירה טפי כמ"ש התוס' ב"ב דף כ"ח ע"א ד"ה ג' גבי שחת ע"ש וא"כ אז יש עליה שם חיוב פיאה טפי כיון דהקצירה מחייבת את השדה בפיאה כמבואר בחולין דף קל"ח ע"א ובירושלמי רפ"א דפיאה ועיין תוספתא מנחות פ"י דס"ל לר"ש דכ"ז שלא נגמר לגמרי פטור מלקט שכחה כו' וכ"כ בזה אך י"ל דכאן הפטור משום דאינו קצירה. וזה שכתב רבינו כאן אפי' קודם שתביא שליש ר"ל דהוה פטור פיאה לא מחמת דלא הוה קצירה רק בעצם פטור ולכך בעי דוקא חרש ולכך בהל' י"ב פסק שצריך להניח שתי פיאות דזה הוה כב' מינים. וגם בירושלמי כאן רפ"ג מבואר דדבר דהוה חיוב פיאה מפסיק טפי וכ"כ בזה ועיין כאן פ"ו מ"ט במה דאמר שם ר"י דאם יש רשות העני באמצע אינו מצטרף לב' סאין ומבואר שם בירושלמי דאף אם כעת עדיין לא הגיע כיון שיכול שיהיה הוה הפסק ומביא ראי' מדקתני תבואה שבכרם ע"ש בר"ש ואפשר דר"ל מחמת איסור כלאים וע"ש בירושלמי בה' ז' מחלוקת דר' ורבנן אם קמה של גוי מצלת של ישראל אם צריך דוקא חיוב או מין חיוב ובמ"ש הר"א ז"ל בהשגות לקמן פ"ה ה"ד גבי נטל עומר והניחו ע"ג חברו דאף דעליו ליכא שכחה כיון שהחזיק בו מ"מ לגבי זה מהני ששכחו שהתחתון אין עליו שם טמון וכעין דמבואר בסוטה דף מ"ג ע"ב גבי ילדה שסבכה בילדה שנטעה לסייג דהוה מין במינו ובהך דזבחים דף צ"ד ע"א מחלוקת דאביי ורבא מה נקרא דבר הראוי אם רק היכא דדי בביטול מחשבתו או אף דבר שצריך לחשוב עליו ע"ש. והנה בירושלמי תרומות פ"ב ה"א אמר שם ר"י והוא שתהא תפוסת הגורן באמצע ונראה דקאי אמה דאמר שם ברישא דאם דבר אחר באמצע הוה הפסק ולא ר"ל כמו התוספתא דתרומות פ"ג ואפשר דזהו כונת הירושלמי כאן פ"ב ה"א כמה דר"י אמר חיוב פיאה מפסיק כו' וזה ליתא רק דצ"ל חיוב בתרומה מפסיק וכהך ירושלמי דתרומות הנ"ל. והנה שם אמר דגם קש ותבן הוה בגדר זה ולא דמי להך דחלה פ"ד ה"ג דמבואר שם דקב מין אחר אינו מפסיק ומצטרף וע"ש בה"ד גבי קב חטים עם קב כוסמין דרק מפני שאינו מינו לכך השעורים מפסיקים ע"ש אך כ"כ לחלק בין היכא שבלא הצירוף ליכא חיוב אז שפיר מצטרפין משא"כ גבי תרומה וגבי פיאה וא"כ לפי"ז למ"ד בפיאה פ"ג מ"ז דפיאה בעי שיעור אז שפיר מצטרפין ועיין תוס' מנחות דף ק"ו ע"ב ובמ"ש רבינו בפיהמ"ש פ"ו מ"ח דהא דקי"ל דקמה מצלת הקמה מיירי אף אם שכחה רק דיש בה סאתים דאינו שכחה מצלת הקמה אחרת וזהו כונת הירושלמי מה דמקשה שם בהלכה ח' ותציל העקורה את שאינה עקורה ר"ל כך דמתחילה הקשה שם דהוה ס"ד דשכח תחילה עקורה וא"כ לא הוה שכחה דהקמה מציל ושוב אף אם אח"כ שכח את הקמה לגבי העומר שכבר שכחו ולא חל עליו שם שכחה שוב לא מהני השכחה מה ששכח עכשיו את הקמה דכבר נדחה וכמו הך דעירובין דף כ"ה ע"א גבי מחיצה ע"ג מחיצה דלא מהני. ומוקי שם דמיירי ששכח את הקמה בתחילה והוה ס"ל דמיירי דעדיין לא קצר את העומר בשעה ששכח את הקמה וא"כ שוב יש על הקמה שם ב' סאין ואף שלא שכח אלא מקצתה מ"מ הקמה שאח"כ קצרה בשעה שהיתה קמה לא מהני בה שכחה דא"כ יהי' שכחת סאתים ולא מהני ומשמע דאף בזה אחר זה לא מהני בקמה שיש בה סאתים וא"כ שוב לא יחול עליה גדר שכחה על מקצת הקמה ששכח ועיין מנחות דף ט"ו ע"א גבי פיגול דאף דהוא עצמו אינו מתפגל מ"מ מצטרף לפגל חברו ובהך דשבת דף צ"ט ע"ב לאחרים עושה מחיצה כו' ותירץ דמיירי דהוה שני שורות וכבר עימר את השורה קודם ששכח את הקמה ואח"כ שכח את הקמה ואח"כ שכח את העומרים ולכך שפיר הוה שכחה ובאמת כאן בתוספתא פ"ג מבואר דלא שייך שכחה בקמה רק אם יש בה סאתים ור"ל כך דאז כיון שהיא פחותה מסאתים אינה ניכרת כלל והוה כטמון וכמו הך דמבואר בפ"ז מ"ב גבי זית שעומד בין שלש שורות ועיין במ"ש רבינו פ"ה הכ"ה ועיין מ"ש הר"א ז"ל בהשגות כאן פ"א ה"ט רק זה בודאי לא ר"ל ששכח כל הסאתים דא"כ לא הוה שכחה כמבואר במשנה רק ר"ל ששכח מקצת קמה שיש בה סאתים וא"כ חזינן דמ"מ אינו מציל עלי' הקמה שנשאר אף דמתחילה לא הי' חל עלי' שם שכחה ולפי"ז יהי' הדין כן גם גבי אילן דאם אין בו סאתים אינו שכחה רק אם התחיל בו ונשאר בו פחות מסאתים אז הוה שכחה וא"כ מה דמבואר דשאר אילנות הוה שכחה אף אם לא התחיל בו ע"כ מיירי שיש בו סאתים ובזה א"ש דברי רבינו פ"ה הכ"ב והכ"ד. והך דנקט במשנה פ"ז מ"ב זית שיש בו סאתים כבר ביאר שם בירושלמי דקאי אהתחיל בה ואנטופה וי"ל דזהו ג"כ כונת הירושלמי בה"ח הא אם שכח שכחה ונראה דקאי אסוף משנה ז' דנקט שם כל שאינה שכחה אפי' קלח אחד והוה ס"ל דאפי' אין כאן אלא קלח אחד אם לא שכחו מציל את העומרים אף של שורה אחרת משמע דאם שכחו הוה שכחה והא לא חל עלי' שם שכחה כלל כמש"כ בשם התוספתא ותירץ דמיירי אף ששכחה כיון דלא מהני בה שכחה מצלת וכעין מ"ש רבינו בפיהמ"ש הנ"ל ודלא כשיטת הר"א ז"ל גבי טמון ובאמת זה תליא אם רק טמון לא הויא שכחה או משום דבעיא שיהי' גלוי ועיין רש"י בכורות דף ט' ע"ב בד"ה מין במינו. והנה שם משמע דאתיא כמ"ד בחולין דף ע' ע"א דצריך ליגע במחיצת הרחם ומ"מ אם מין במינו לא חייץ הוה כמו דנגע אף דחדא מינייהו אינו בכור ועיין במנחות דף צ"ח ע"א מה דמקשה שם והא בעינן ונתת על ואף דהוה מין במינו ומשמע שם דזה רק למ"ד על ממש דהוה גזיה"כ אבל למ"ד על בסמוך אף דיש הפסק לא איכפת לן כן מוכח שם לשיטת התוס' שם ד"ה רואין אך באמת בירושלמי פסחים פ"ז ה"א מבואר שם דס"ל דלר' הבזיכין לא היו מונחים על הלחם אלא אצל הלחם כאבא שאול וא"כ אין ראי' לזה ועיין תוס' סוטה דף ל"ז ע"א ד"ה מאי משמע דס"ל כשיטת הירושלמי הנ"ל ובזבחים דף נ"ח ע"א גבי הך דוזבחת עליו וברש"י מנחות דף י' ע"א ד"ה להכשיר דיתורא דקרא להכשיר צדדין מחמת על בסמוך ובאמת שם ר"ל דצדדין הוה ג"כ כמו בהונות כמבואר זבחים דף נ"ה ע"ב ובמנחות דף צ"ג ע"ב בעי קרא למעט צדדין ועיין סוטה דף ל"ט ע"א וסוכה דף ל"ב ע"א וברכות דף ס"א ע"ב ולא שייך זה כלל להך דעל בסמוך כמו בהך דמנחות דף כ"ז ע"א ונ"מ לענין זה דבעי נתינת שמן על דם האשם אם שם ג"כ מהני אם נתן בסמוך או דשם דוקא ומלשון המשנה פי"ד דנגעים מ"י מוכח דשם דוקא רק דהריבוי דיכול ליתן שתיהם על צידי הבהונות אך רבינו בהל' מחוסרי כפרה פ"ה ה"א פסק להיפך וצ"ל דס"ל דזה תליא בהך מחלוקת דעל בסמוך ועיין ביומא דף נ"ט ע"א דצריך כשהוא מזה לחתות הגחלים ומבואר בירושלמי פ"ב דשם ופ"ה דשם מטעם דכתיב עליו ע"ש בתו"י ובתו"כ פרשת אחרי וכ"כ בזה ובמנחות דף כ"ו ע"ב גבי אימורים ובזבחים דף ק"י ע"א דגם גבי מזבח אף דבעי על ממש מ"מ אמרינן מין במינו אינו חוצץ וכ"כ בזה בהל' אס"ב פ"ה. ועי' מ"ש התוס' כתובות דף ה' ע"ב בד"ה זה דלמה לן לחלקן לבהונות ע"ש אך י"ל דנ"מ לצדדין וכמש"כ. עכ"פ ס"ל להירושלמי כשיטת רבינו דגם זה מציל בשכחה ובאמת כונת הירושלמי כאן פ"ג ה"ז דיליף שם טעם דר"י דבעי בית סאתים לענין פיאה משום דיליף משכחה ור"ל כמש"כ דדבר שאין בו סאתים ליכא כלל שכחת קמה ושכחת קמה ילפינן בסוטה דף מ"ה ע"א מקרא דבשדך ע"ש ולכך יליף זה בגז"ש לענין פיאה דצריך בית סאתים וכן נראה מלשון הספרי פ' תצא ע"ש עכ"פ חזינן דדבר שהוא מין חיוב מציל טפי ומפסיק מן דבר שאינו בר חיוב וה"נ כאן כן ס"ל לרבינו:
[השמטה לדף מ"ב ע"א. במ"ש אם המוכר קונה להמעות למ"ד ד"ת מעות קונות. וזה ר"ל הירוש' עירובין ספ"ג גבי הך מחלוקת דר"א ורבנן דזאת אומרת אין המעות קונות ד"ת ר"ל כך דהירוש' ס"ל דיכולים לערב במעה ע"ש דף מ"ט ע"א ולכך ס"ל לרבנן דגבי בעה"ב קנה משום דכיון דלא קנה הככר נמצא מעות של לוקח בידו ולכך הוה עירוב וגבי חנוני לא שמא יוציא את המעה ולכך מבואר שם ג"כ דאין משתתפין במרתף שמא ישתה ושם בפ"ג גבי פת בסל שמא יאכלנה ע"ש בירוש' ור"א לא חייש לזה אבל אם נימא דד"ת מעות קונות שוב המעה שייך להמוכר והככר לא קנה הלוקח ולא הוה עירוב ועי' רש"י בעירובין שם דר"ל כך דהחנוני אינו נותן לו הככר רק אם זוכה במעה והוא ס"ל דהמעה לא קנה ולכך לא הוה עירוב משום דס"ל דאין מערבין במעה ובזה י"ל דלכך אמר שם שמואל דבכלי הוה עירוב לא משום דקנה הככר רק דשמואל לשיטתי' בעירובין דף מ"ט דמערבין בכלי ועי' ערכין דף כ"ט ע"ב בתוס' גבי שכירות דלא מקניא בחליפין וכ"מ: ע"כ השמטה]