המקדש שדהו כו'. ואם לכתחילה זרע להקדש הנה בירוש' פיאה פ"ז ה"ח נקט שם הנוטע כרם להקדש פטור מן העוללות כו' ומשמע שם דאף אם פדה קודם קצירה פטור והנה זה כ"כ דגבי פיאה אם הקדישה קודם שהביאה שליש ופדאה לאחר שהביאה מ"מ חייבת בפיאה ולגבי עוללות הנה בפ"ז מ"ח אמר שם דאם הקדיש קודם שנודעו העוללות פטור מן העוללות ולכאורה נראה דר"ל דלא פדאן רק אחר הבצירה ומיירי שהקדישן אף אחר שהביאו שליש והפטור הוא משום כרם הקדש ובאמת לענין מעשר אף לס"ד דגמ' דילן במנחות דף ס"ו דר"ע ס"ל דאין מירוח הקדש פוטר זה רק בפירות חולין ואח"כ הקדישן אבל בנוטע להקדש אז גם ר"ע מודה דפטור מן התרומה ומעשרות דאין על ההקדש חיוב תרומה ומעשרות וכעין מ"ש רבינו בפיהמ"ש פיאה פ"א מ"ו דהקדש אינו מחויב מתנה וכעין דמבואר בב"מ דף קי"ד ע"א יצא הקדש שאין צריך צדקה רק אם נזרע בשדה הדיוט והקדישן ואח"כ פדאן אז ס"ל לר"ע דחייב ולא ס"ל הטעם משום דנדחה החיוב וגם י"ל דאף דקי"ל דיד הגיזבר כיד ההקדש וכמש"כ ס"ל לר"ע דזה רק גבי קדשי בדה"ב דהגיזבר הוה בעלים דילי' ולכך נפטר ע"י המירוח שמחייבו משא"כ לקדשי מזבח דאז אין הגיזבר בעליו דילי' וכמ"ש התוס' חולין דף קל"ח ע"ב ד"ה יצא ע"ש אך מירוש' חלה פ"ג ה"ה לא משמע כן רק דאין חילוק בין קדשי בדה"ב לקדשי מזבח לזה ועיין במ"ש רבינו בסוף פ"ג מהל' מעשרות דנקט המקדיש קמה למנחות והוא תוספ' במנחות פ"י וכ"כ בזה בהל' כלאים. וגם שביעית אף דמבואר בירוש' פ"ז דפיאה הנ"ל דחל גם על של הקדש והנה בתוס' מנחות דף פ"ד ע"א כ' שם לחד תירוץ דהא דמן המשומר אסור דוקא להדיוט ולא להקדש ולכאורה הוא סותר דברי הירוש' אך ר"ל כך דהנה בירוש' שקלים פ"ד דבעי שם עומר מהו שיזרע על דעת כן מתחילה כו' ר"ל דס"ל דאף למ"ד דספיחין מותרין זה רק מאליו אבל אם נזרע ע"י אדם אף בהיתר אסור מה"ת אך זה רק אם נלקט גם בשביעית ועיין בדברי רבינו בהל' שמיטה פ"ד הט"ו דנקט האיסור רק משום ספיחין ובפיהמ"ש פ"ו דשביעית מ"א ולא מטעם קנס והך דגיטין דף נ"ג ע"ב גבי נטיעה ובירוש' פ"ב דתרומות שם או משום דאילנות שאני וכמו גבי ספיחין עיין תענית דף י"ט ע"ב ודף ז' ע"ב ופסחים דף נ"א ע"ב בתוס' או דר"ל לענין הפירות שהם גדלים עלי' לאחר שביעית ועיין תוס' ר"ה דף ט' ע"ב ד"ה מותר וכ"מ בזה ושם בע"א ד"ה וקציר ותוס' שם דף י"ב ע"ב ד"ה מנהג דכ' שם דגם עבודת הארץ אין האיסור משום קרקע של שביעית רק משום פירות שביעית דגם בשמינית אסור ואף דהא הר"ש ז"ל בפ"ב דשביעית מ"ה מביא בשם התו"כ דאילן מלא פירות שביעית בשמינית מותר לעשות בו מלאכה של קרקע וכן להיפך גבי פירות של ששית שנכנסו לשביעית אם לא צמחו אז מותר לקוצרן מה"ת בשביעית עיין פ"ו ה"ב בירוש' ושם פ"ה מ"ד גבי לוף. ובאמת זהו כונת הגמ' בשבת דף ס"ח ע"א מה דאמר שם במחובר ע"ש בתוס' ור"ל אם האיסור הוא משום קרקע של שביעית או משום הפירות של שביעית וזה תליא ג"כ אם מה שמחובר לארץ זה עושה פעולה בהפירי עצמה ועיין בירוש' יומא פ"ו ה"א במה דבעי שם גבי משובח בגופו משובח במראה מי קודם ומביא ראי' ממה דתני דאביב קצור ויבש מחובר אביב קצור קודם ואמר שם דמחובר הוה רק כמו מראה ר"ל לא עצם ועיין ב"ק דף צ"ו ע"א דקציצה במחובר לא הוה שינוי ותוס' סוכה דף ל' ע"ב ובהך דב"ב דף קכ"ו ע"א דזה לא הוה שינוי ע"ש ובמ"א אבאר זה. ואף דגבי גוי פסק רבינו דאם זרע הפירות מותרין בפ"ד הכ"ט שם או משום דהוה כמו שנזרע מאליו או משום דלענין זה כיון דעכ"פ יש לו קנין נכסים לא הוה בכלל פירות שביעית אבל לזרוע לצורך העומר אף דזה מותר דבאמת בירוש' שביעית פ"א ושקלים פ"ד מפרש דמה דאמר ר"י יצא קציר העומר לא קאי כלל אשבת רק אשביעית דלצורך מצוה מותר ובאמת מה דמבואר בתוספ' דמנחות ספ"ח דאין מביאין מנחות מפירות שביעית שם לא ר"ל משום הך דמנחות דף פ"ד משום שרפה דהא שם חשיב גם לחמי תודה ודוחק לומר שמא יטמאו וכמ"ש התוס' במנחות ובכורות דף י"ב ע"ב ועיין בתו"כ דממעט מן לאכלה והוה כעין סחורה או משום דמתיר חדש ולחמי תודה הוה הרמה שלהם גדר היתר כמבואר בזבחים דף ל"ו ובנדרים דף י"ב ע"ב וגם י"ל משום דממעט באכילתן אך באמת התוספ' ר"ל או לאחר הביעור דאסורים באכילה מה"ת לדידן דלא כשיטת התוס' בפסחים דף נ"ב וכ"מ או דמיירי דנזרעו בשביעית ונלקטו וכמש"כ דזה אסור מה"ת וזה בודאי פסול למנחות זהו כונת התוספ'. והנה גבי עומר כה"ג ס"ל להירוש' דמותר לזרוע ע"מ כן ולמנחת העומר אין שם שביעית עליו לענין הקרבה ומ"מ השיריים אסורים ואין עליו שם איסור מחמת משקה ישראל כיון דלענין מנחה אין עליו שם שגדל בשביעית כלל ומ"מ השיריים אסורים לאכול משום פירות שביעית ולכך אמר בירוש' דהוה כמו דבר הבא בטומאה דאין שירי נאכלין ועל הקומץ לא חל כלל עליו זה האיסור דאינו ראוי לאכילה ועיין בתוס' מנחות דף ה' ע"ב מה דמקשה שם על רש"י ובזה א"ש דטריפה יש שם האיסור על הדבר שייך שפיר ממשקה ישראל משא"כ גבי שביעית דרק לאכילה אז שייך איסור פירות שביעית עליהם אבל בל"ז אין שם איסור פירות שביעית עליהם כלל יע"ש בתוס' דף פ"ד ע"א ד"ה שומרי בסה"ד ומ"ש שם התוס' דף ט' ע"ב ד"ה אותן שיריים ע"ש. ולא דמי לחלב ודם דמקשה שם מזה דהא בכריתות דף ד' מבואר עליהם לאו בפ"ע במוקדשין ועיין חולין דף צ' ע"ב. עכ"פ מבואר דאף דהירוש' ס"ל דשביעית חל גם על הקדש זה רק דלא נימא דלאחר הפדיון לא יהי' עליהם דין שביעית דנימא דהוה כמו שלא גדל בקרקע בר חיובי קמ"ל. ולענין תרומות ומעשרות פטור כה"ג. אך י"ל כיון דס"ל לר"ע דמירוח הקדש אינו פוטר לא גרע זה מפירות חו"ל שנכנסו לארץ דחייב כמבואר בחלה פ"ב אך כ"כ דבירוש' פ"ה דמעשרות וכן ס"ל לרבינו בפ"א דהל' תרומות דגבי תרומה ומעשרות הוה רק מדרבנן ועיין במ"ש רבינו בהל' תרומות פ"ב ה"ז דירק חו"ל הבא לארץ פטור ואף אם יש עפר בעיקריהם ומפרש כן הך דסנהדרין דף י"ב ע"א חוששין לגושיהן ע"ש. ולכך נראה דגבי עוללות אף אם פדה לאחר שנראה העוללות שוב נפקע וא"צ ליתן לעניים וכיון דקי"ל דמיד שנראה העוללות הוה של עניים וכמבואר בפ"ז והוה כשותף כמבואר בירוש' שם ואף דפסקינן דאין לעניים ליטול בעוללות עד שיתחיל בעל הכרם לבצור או דר"ל דכ"ז שלא יבצור לא חל עליו הדין המבואר בב"מ דף י' דרחמנא זכי' לעני שיכול לכנוס לשדה של בעה"ב ללקטם או י"ל דרק אם יש בו אשכלות אז אסור העני ליקח העוללות קודם הבציר אבל בקודם שכולו עוללות לדידן דקי"ל דהוה לעניים יכול העני ליטלם מיד ובאמת לולי דברי רבינו בפ"ד הכ"ב הי' נראה דהא דאמרינן בירוש' שם וכמה הוא בציר כו' קאי לר"א דס"ל דאם אין בציר אין עוללות אבל לדידן אדרבא י"ל דהא דצריכים עניים להמתין עד הבציר זה רק כשיש בציר לבעה"ב כשיעור זה אבל פחות מזה א"צ העני להמתין כלל אך יהי' נ"מ אליבא דר"א דס"ל דאם אין בציר אין עוללות דזה מודה דאם אכלתן חיה להאשכלות קודם הבציר שוב שייך העוללות לעניים וזה ר"ל מה דאמר שם אח"כ בירוש' שלא תאמר כו' יזכה בהן בעה"ב ור"ל אאכלתן חיה ובזה היכא דאכלתן חי' ונשאר פחות מכשיעור אם אז צריך להמתין עד שיתחיל בעה"ב לבצור ועיין בירוש' פסחים פ"ג גבי חמץ כה"ג אם התחיל למעט כו' ולעיל בפ"ב דכלאים וכ"כ בזה במ"א. ולפי"ז צ"ל דמש"כ רבינו לקמן בפ"ד הכ"ה גבי גוי שמסר כו' דחייב בעוללות דע"כ מיירי עד שלא נודעו העוללות דאל"כ כבר נפטר כמו גבי הקדש אך יש לחלק דהנה בירוש' חלה פ"ג ה"ה אמר שם דאף דר"ע דס"ל דגבי גר אזלינן בתר קרימה בתנור מ"מ מודה דהקדש גילגולו פוטר וע"ש בפ"ב דלגבי ספינה הבאה מחו"ל לארץ ס"ל לר"ע דהולכין בתר קרימה ומ"ש מהקדש וצ"ל דס"ל לר"ע דנהי דנטבלת העיסה משעת הגילגול כמבואר בירוש' שם מ"מ מצות הפרשה ליכא עד שעת קרימה ועיין בירוש' פ"א דחגיגה ה"א דאמר שם דלמ"ד כל ז' תשלומין דראשון מ"מ בגר שנתגייר חייב בראי' והטעם דקודם שנתגייר לא הוה בגדר הבאה כלל ולא שייך שם פטור ועיין סוכה דף כ"ז ע"ב גבי סוכה ופסחים דף צ"ג וכ"מ ולכך ס"ל לר"ע דנהי דקי"ל דגילגול טובל לענין חלה וכן אם הקדיש וגלגל הגיזבר נפטרה אבל גבי גוי לא פקעה ע"י זה כיון דחיוב הפרשה רק בשעת קרימה ועיין מנחות דף ס"ג ע"א וכן גבי עיסת חו"ל ס"ל ג"כ לר"ע דאזלינן בתר קרימה ומה דמבואר בירוש' פ"ב דחלה דבכניסתן לארץ גם חכמים מודו לר"ע דבעת הכנסתן לארץ אזלינן בתר קרימה לאו דוקא רק דר"ל להך דר"ע דס"ל דפירות חו"ל שנכנסו לארץ חייב בחלה ור"א פליג על זה. אמרינן שם דבשעת כניסתן לארץ גם ר"א מודה משום דנתתי למפרע משמע ע"ש ור"ל דאף דכ"ז דלא כבשו א"י לא נתקדשה אבל כיון דקי"ל א"י מוחזקת היא כמבואר ב"ב דקי"ט וע"ז דמ"ו ודף נ"ג תכף שכבשוה נתקדשה מתחילה לענין חלה דלא בעי ירושה וישיבה וזהו ג"כ ר"ל הגמ' ב"ב ד"ק ע"א כדי שיהא נוחה ליכבש ע"ש ברשב"ם שכ' דהוה גדר ירושה ועיין חולין דצ"א ע"ב מלמד שקיפל כו' ועיין תוס' קידושין דס"א ע"ב דאותן שלא היו עולין למלחמה לא היו נוטלין חלק ומ"מ כיון שעלו נתקדש למפרע ויהי' נ"מ ג"כ למנורה דהנה ביומא דכ"ד ע"ב מבואר וכן פסק רבינו בהל' ביאת מקדש פ"ט ה"ז דהדלקת הנרות כשרה בזר דלאו עבודה היא וע"ש בתו"י שהקשה על זה דהא בפסוק כתיב לאהרן ועיין בספרי פ' בהעלותך דמרבה שם גם בניו ומשמע דזר לא ועיין בתו"כ פ' אמור דמבואר שם דהטבה צריך דוקא בפנים ולא בחוץ ע"ש והנה זה כ"כ בח"א דלפי המבואר בתו"כ שם דנר מערבי צריך דוקא כהן ע"ש ועיין מנחות דף פ"ח ע"ב דנר שכבתה באמצע הלילה צריך להדליקה עוד הפעם הרי חזינן דלא המצוה היא ההדלקה רק המצוה שתהא דולקת לא כמו גבי חנוכה ולכך ס"ל לרבינו דגם אם הדליקה בחוץ כשרה ע"ש בפ"ט מהל' ביאת מקדש והנה זה מבואר בכ"מ עיין פסחים דף נ"ט דהדלקה הי' קודם הלילה ועיקר מצות הדלקה היא בלילה לדידן ועיין חגיגה דף כ"ו ע"ב דהוה בזה מחלוקת דתנאי ובזבחים דף י"א ע"ב ועיין רש"י מנחות דף נ' ע"א ד"ה כדקתני דמנורה אין שייך בה גדר קידוש כמו שולחן דמקדש ליפסל ועיין מנחות דף פ"ז ע"ב ודף ק' ותמורה דף י"ד ע"א. וא"כ כיון דעיקר המצוה לא הי' אז בשעת הדלקה לכך כשרה בזר וא"כ לפי"ז אם נכבת בלילה אז צריך דוקא כהן להדליק אז דאז הוה זמנה אך בזמן שצריך לחנך המנורה דאז ע"כ צריך זה ביום כמו בנין המקדש כמבואר בשבועות דף ט"ו ע"ב וחינוך כהנים כמבואר בתו"כ הובא בדברי רבינו בהל' כלי המקדש פ"ד הט"ו דצריך דוקא ביום ה"ה חינוך המנורה ועיין מנחות דף מ"ט ע"א ודף נ' לזה צריך דוקא כהן וכן אם נימא דנר מערבי המצוה שיהא בין ביום ובין בלילה לכך צריך דוקא כהן ואף דהא עבודתו מחנכתו ועיקר עבודה רק בלילה צ"ל כמש"כ דאח"כ נתקדש למפרע ובזה א"ש מה דקשה למה דחקו כל כך גבי נס חנוכה שהוצרך לעשות נס לשיטת רבינו דפסק כמ"ד במנחות דף פ"ו ע"א דאף שמן שלא הביא שליש כשר למנורה ואנן קי"ל דאינו מכשיר ולא מקבל טומאה היו יכולים לעשותן שמן כזה ולהדליק וכ"כ בזה לעיל אך י"ל דהטעם דהוה כשר משום דהמנורה מקדשתו וכמו אם עלה לא ירד ועיין זבחים דף פ"ז ע"א דכלי שרת לכ"ע מקדש ואף דלהקרבה אסור זה רק משום דנהי דקדוש מ"מ יש בו איסור הקרבה והוה מאוס ע"ש דף ע"ז ובתוס' שם דף פ"ז ע"ב ובמנחות דף ז' וכ"כ בזה ובאמת נראה דזהו כונת התו"כ פ' ויקרא הובא בירוש' ספ"ה דפסחים והקטירו אותו כשר ולא פסול והכונה דאף אם נקדש בכלי שרת דמקדש את הפסולים ליקרב מ"מ אסור להקטירו ועיין בתו"כ פ"ה פ"ז מה דמרבה שם והקטיר אעפ"י שפסול רק בזמן שהוא בראש המזבח ועיין בזבחים דף פ"ז ע"א וע"ב מה דאמר שם היכי מסיק לו מכבש למזבח ושם דף ע"ז ע"ב כגון שעלה על הכבש ע"ש משמע דאף פסולים הכבש מקדש ורבינו בפ"ג מהל' פסוהמו"ק ה"ז לא דייק כן רק ראשו של מזבח וע"ש בהל' י"ח ותוס' שם דף כ"ו ע"ב ד"ה אמר ודף נ"ח ע"א ותוס' יומא דף מ"ה ע"ב אם ע"ג כבש מיקרי ירידה ועיין בתו"כ פ' אחרי מות פ"ח ולא על קרקע של מזבח ולקמן אבאר זה בהל' פהמ"ק. ועיין מנחות דף פ"ו ע"א דבעי שם אם הקדיש לשמן פסול אם לוקה ועיין בתוס' יומא דף ס"ג ע"ב אך כל זה לענין קידוש אבל להדליק אין בזה איסור משום הקרבת פסול לבד גדר בעל מום ולכך אם הביא כשר אך כל זה אם כבר נתחנכה המנורה דהוה עלה תורת כלי שרת ובזה א"ש מה דמוכח מדברי התוס' זבחים דף כ"א ע"א דאף דלינה פוסלת בכיור מ"מ בכלי שרת לא פסלי ע"ש ועיין מש"כ בזה בהשמטות בח"ב. והנה אז הי' גם מנורה חדשה כמבואר בע"ז דף מ"ג וכ"מ וא"כ היו צריכין לחנכה ולקדשה בהדלקה ההיא ולא היו יכולין להביא משמן שלא הביא שליש ועיין תוס' שבועות דף ט"ו ע"א גבי מנחה בעזרה לקדשה ובירוש' יומא פ"ג ה"ו כאחת הם קדושים ומתקדשים וכ"כ בזה. נמצא דהארץ נתקדשה למפרע לכך ר"א מודה לר"ע אך רק בגילגול ולא בקרימה לדידן ומה דמבואר בתוספ' סוף חלה גבי ספינה הבאה מחו"ל לארץ דאזלינן בתר קרימה זה אתיא לר"ע וכן יהי' נ"מ למה שנסתפקו הראשונים אם לא הי' שיעור חלה בשעת לישה ונתפח בשעת אפי' אם חייב בחלה מה"ת ועיין בדברי רבינו בהל' בכורים פ"ו הט"ז דיליף שם דסל מצרף מדכתיב מלחם ובספרי פ' שלח פסקא ק"י גמר לה מזה דאם לא הפריש מהעיסה צריך להפריש מהאפוי ור"ל דהוה כמו חיוב חדש וכמבואר תוס' ב"ק דף צ"ד ע"א ד"ה אפה ותוס' ב"מ דף פ"ט ע"א ד"ה יצא אך באמת לפי שיטת הראשונים ורבינו ז"ל שם רק שהלישה והגילגול הי' לדעת כן. והנה זה ודאי גבי גוי אם אפה מתחילה פחות מכשיעור איזה עיסות ונתגייר ואח"כ צרפם בסל פטור ולא דמי להך דירוש' פ"ג דחלה והובא בדברי רבינו בפ"ז מהל' בכורים ה"ח דמוכח משם דגוי אם לש עיסה פחות מכשיעור ונתגייר והוסיף לכשיעור דחייב בחלה דלא נפטר מעולם וכעין הך דברכות דף נ"א ע"א גבי ברכת הטבילה ע"ש ובאמת לכאורה קשה הא שם גבי טבילה עיקר התקנה הוא כך דיברך אח"כ ועיין תוס' נדה דף נ"א ע"ב ופסחים דף ז' ע"ב וחולין דף קל"ו ע"ב ע"ש אך זה תליא אם הטבילה הוא פעולה לטהרה או רק סילוק הטומאה ואם הוא טהרה הוה דבר נמשך לא נגמר ועיין בהך דחגיגה דף י"ט ע"א דמהני הוחזק גם לאחר טבילה וע"ש בתוס' דדוקא לח ועיין נדרים דף ע"ו ע"א מה דיליף שם דלא מהני הטבילה קודם הטומאה וזה ודאי אם נימא דלא הוה דבר הנמשך לא שייך כלל זה וכמ"ש התוס' מכות דף י"א ע"ב וערכין דף כ"ט ע"ב גבי סימני נערות ועיין בדברי רבינו בפ"ט מהל' ברכות דלגבי הפרשת תרומות ומעשרות אינו יכול לברך אח"כ משום דס"ל דזה ג"כ נגמר ולא נמשך אף דאיתא בשאלה וזה תליא אם מה שאנו מברכין על תיקון החולין או על הקדש התרומה ותיקון החולין נגמר וההקדש נמשך ע"י פיו ואף דאם ישאל יתבטל התקון זה ממילא. ועיין מה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' בכורים פ"ה הי"א דמברך קודם הקריאה לאחר הפרשה ועיין בתוספ' פ"ד דמעש"ש דהתיקון חל מיד והקידוש רק לאחר הקריאה ועיין תוספ' פ"ג דתרומות דמבואר ג"כ כן דאם בדעתו לקרות שם אין בהם קדושה עד שיקרא להם שם ומברך קודם ובתוספ' פ"ו דברכות ע"ש ומ"מ ס"ל לרבינו דאח"כ א"צ לברך משום דס"ל דעיקר הדבר הוא התיקון וראי' מדלא מהני בה מתפיס כמבואר בנדרים דף י' ע"ב וע"ש בר"ן וברא"ש דף י"א ע"ב ובדברי רבינו פ"א מהל' נדרים ועיין בשבועות דף כ"ב ע"א בתוס' ד"ה והרי הקדש אם החיוב הוא על הדבור ג"כ או רק על הנאה של הקדש ויהי' נ"מ למה דפסק רבינו בהל' מעילה פ"ז ה"ח דאין לוקין על פחות מש"פ אם נהנה מן ההקדש וכן ס"ל להתוס' בכ"מ אך זה י"ל דזה רק אחר אבל הוא עצמו שהקדיש הדבר י"ל דלקי גם על פחות מש"פ מחמת דעבר על דבורו אך אי נימא דאיסור הקדש הוא רק דין לא דבור אין נ"מ וזהו כונת הגמ' בשבועות שם ויהי' נ"מ אם מתפיס בתמורה אם מהני אם זה הוה כמו גזיה"כ דחל וראי' דגם בטעות הוה תמורה ולא מהני שאלה כמבואר בדברי רבינו בהל' נדרים פ"ד ובירוש' פ"ז דדמאי וכ"מ בזה וזה תליא בהך בעיא דתמורה דף ב' ע"ב גבי קטן מהו שימיר ועיין בירוש' פ"א דנדרים דהוה מחלוקת אם מהני התפסה בולד חטאת וכ"כ בזה בח"ב ועיין רש"י נזיר דף ט"ז ע"ב ד"ה ור"ל דאם אמר אהא כמו שקבלתי מהני אף דאז לא חל עליו הנזירות רק בגדר חיוב וכמ"ש רבינו בהל' ערכין פ"ו הל"ג ומ"מ ס"ל לרש"י דיכול להתפיס וע"ש דף ב' ודף ט' אם אהא הוה גדר התפסה וכ"כ בזה בהל' נזירות. אך גבי טבילה הרי מבואר בירוש' דנזיר פ"ז ה"ד דהיכא דטביל אם לא נגע במת עצמו אף דעדיין לא נטהר מ"מ פטור על ביאת מקדש מחמת גזיה"כ ובזה יש ליישב דברי רבינו בפ"ג מהל' ביאת מקדש הי"ד מ"ש הראב"ד ז"ל דדבריו סותרין זא"ז אך י"ל דקאי לאחר טבילה וכדמוכח מלשונו שם שם יש נ"מ בין טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח אך בהל' נזירות כתבתי דרבינו ר"ל רק מן המת שאין הנזיר מגלח אז פטור אבל בשאר טומאות אף שאין הנזיר מגלח מ"מ חייב על ביאת מקדש ולקמן אבאר זה. מ"מ חזינן דטבילה מועלת אף בלא סילוק הטומאה וכן בהך דמגילה דף ח' ע"ב דאמר שם גבי זב דאף אם ראה סותר למפרע מ"מ מהני דאינו מטמא כלי חרס בהיסט בין טבילה לראי' הרי חזינן דהטבילה מועלת אף דלא נסתלקה הטומאה וזהו ג"כ ר"ל בזבחים דף כ"ט ע"א מה דאמר שם מצינו בזב וזבה כו' אף אתה כו' ור"ל כך דשם ג"כ הוה הוכשר ופקע ממנו שם זב דהרי לענין היסט של כלי חרס מהני הטבילה וה"נ אף שהוכשר ור"ל דמי שאכל ממנו קודם שנפסל לא חל עליו שאכל פסול וגם כיון דנימא דנפסל למפרע שוב אין עליו שם נותר עיין בכריתות דף י"ד ע"א ובתוספ' פ"ה דמס' קרבנות ובדברי רבינו פי"ח מהל' פסוהמו"ק הי"ט ובזה יש לבאר דברי הגמ' שם בזבחים או אינו אלא בכהן המקריב ר"ל דכהן המקריב ואכל מן הזבח ואח"כ נשאר לשלישי וגם הוא לא ירצה מחמת דנפסל למפרע ואמר דזה לא קאי רק על הקרבן והקרבן שאינו א"א לחול עליו פסול למפרע עיין רש"י חולין דף ע' ע"א גבי מחתך ומשליך וכבר הארכתי בזה בח"א וא"כ ע"כ מוכרח דרק במחשבה ובזה א"ש מ"ש שם התוס' בזבחים בד"ה נפקא כו' דזה דבר אחד דאם נימא דהפסול הוא על המזבח ע"כ מיירי במחשב דנפסל מתחילה ואם נימא דקאי על כהן שאכל תחילה שוב י"ל כפשוטו בנותר ועיין תוס' יומא דף ז' ע"ב. עכ"פ חזינן דגבי טבילה יש שהטבילה מועלת ועדיין הוא טמא וה"נ לענין ברכה דהברכה היא על הטבילה ולא על הסרת הטומאה עכ"פ חזינן מהך דברכות הנ"ל דהיכא דמתחילה לא חזי לא אידחי וה"נ גבי חלה כן אך זה רק היכא דאח"כ לשה עם עוד עיסה אבל לאחר אפי' וצירוף סל לבד י"ל דלא מחייב. והנה באמת הך דין המבואר בירוש' חלה פ"א ה"ח ופ"ד ה"א וה"ב דהעושה עיסה ע"מ לחלקה בצק פטורה מן החלה וע"ש בפ"ד ה"ב דמחלק בין נשוך לבלול דבבלול אם עשה ע"מ לחלקו בצק וחלקה ואח"כ הוסיף על כל אחת פטור דכבר נפטרה משא"כ בנשוך דאם חשב מתחילה ע"מ לחלקו אין עליו שם נשוך כלל וא"כ לא נתחייב מעולם ולא נפטר כלל וגם י"ל דזה תליא בהך מחלוקת דירוש' פ"ג דחלה ה"ז אם נשוך הוה חיבור מה"ת או דרבנן ע"ש אם רק מדרבנן לא נדחה ולכך לא הביא רבינו זה החילוק בפ"י מהל' בכורים הי"ט ובפ"ז ה"ט משום דהוא ס"ל דנשוך הוה מה"ת ועיין מ"ש רבינו בהל' טומאת אוכלים פ"ח ה"א דנשוך בשאר טומאות שפיר מצטרף ש"מ דס"ל דהוה מה"ת. ויהי' נ"מ ג"כ להך דמבואר בהל' בכורות פ"ז ה"ג גבי ג' עדרים כו' דאם הוה האמצעים פטורים ממעשר בהמה אם מצטרפים והירוש' פ"ד דחלה ה"ד אמר דזה הוה כנשוך ונשוך לא מהני לגבי מעשר בהמה משום דרבנן לא מהני שם דהוה חולין בעזרה ואם נימא דהוה דאורייתא שפיר מהני גם לענין מעשר בהמה. אך זה רק בשנתכון שלא לצרפה אח"כ בשעת אפיה אבל אם נתכון לצרפה אז לא מיקרי זה חילוק כלל וזה ר"ל התוס' ברכות דף ל"ח ע"א ע"ש וזה הטעם שם גבי לחם העשוי לכותח משום זה דהא מבואר בפסחים דף מ"ד דהיו נותנים פירורים והוה כמו לחלקה בצק וזהו ג"כ כונת הירוש' פ"א דחלה ה"ו גבי הך דבעיא למיעבד אצוותא איטרי ומבואר בירוש' פ"א דביצה ה"ט דזה מה שעושים לחלקה ולייבשה וזהו כונת הר"א ז"ל בהשגות פ"ו דבכורים הי"ט ע"ש אך אם יעשה לחלקו ולאפותו בחילוק רק אח"כ לצרפו בסל י"ל דזה הוה פטור ודיחוי ואין הסל מצרפן דהנה באמת כך דהיכא דעשה עיסה ע"מ שלא לאפותה רק לאכלה בצק הנה בתוספ' פ"א דחלה מבואר דחייב אך בירוש' פ"א דחלה בהל' ז' מסיק שם והוא שאפאן ומשמע דעל הבצק אינו חייב רק דלא נדחה ע"י זה. והנה עיין בלשון רבינו בהל' בכורים פ"ו ה"ח גבי העושה עיסה נקט שם להאכיל הפת שלה לבהמה ולא נקט להאכילה בעודה עיסה ומשמע דאז אף לאדם פטור רק דאם אח"כ אפאה חייב וכאן לגבי לבהמה הנה גבי עיסת הכלבים הוה מחלוקת בירוש' אם צריך לעשות שינוי בהעיסה או די במחשבה לבד ובאמת זה תליא במחלוקת דירוש' פ"א דערלה ה"א גבי הנוטע לסייג אם צריך לעשות שינוי בהנטיעה ע"ש ואנן פסקינן דאינו צריך ובאמת לכאורה זה תליא אם העולה מאליו יש בו ערלה כמבואר בסוטה דף מ"ג ע"ב וא"כ יהי' נ"מ לפי מה דמבואר בירוש' בערלה שם דהעולה מאליו אינו חייב רק ברה"י אבל ברה"ר אם עלה מאליו פטור וכן פסק רבינו פ"י מהל' מעש"ש ה"ה וה"ד דהא דהנוטע לרבים חייב זה רק בשדהו ולכך מבואר בירוש' פ"א דערלה ה"א גבי הדס שנטעו לשם בנות הדס דחייב רק במקום שרוב משמרין דזה לא הוה גדר נטיעה דסתמא אינו עומד לכך רק דלא גרע מעלה מאליו ולכך בעי דוקא שיהא רוב משמרין וכ"כ בזה. והנה הגמ' בסוטה שם דייק דלכך מהני מימלך משום דמעיקרא לפרי קיימא והוה כמו סתמא אבל בדבר שצריך מחשבה לא מיקרי מינו ועיין זבחים דף צ"ד ע"א דהוה מחלוקת דאמוראי אם זה מיקרי דבר הראוי לקבל טומאה דבר שצריך מחשבה ועיין ברש"י שם בד"ה עוצבא דאם חשב עלי' לקוצעה אינה מקבלת טומאה ולא בעי מעשה ובמ"א אבאר זה. ובהך דתחילתו סופגנין וסופו עיסה דקי"ל דחייב אם צריך שיעשה הפעולה שיהי' לפת או רק בגמר הלישה או באפיה לחודא עיין בפסחים דף ל"ז ע"ב במחלוקת דר"י ורבנן ותוס' שם דף ל"ו ע"ב ד"ה פרט וביבמות דף מ' ובאמת לכך נקט הגמ' בפסחים דף ל"ז חלוט של בע"ב ר"ל שלא עשאן למכור בשוק דאל"ה אמרינן שמא ימלך ובפ"א ה"ו דחלה ע"ש גבי לחמי תודה ובירוש' שם בהל' ח' והנה אם האפי' הי' סתם רק שאפאה פחות מכשיעור ואח"כ חשב עלי' להאכיל הפת שלה לחי' או לכלבים וצירפה בסל אם פטור או להיפך אם בשעת הלישה והאפיה חישב עלי' להאכילה לחי' כו' ואחר האפי' צירפה בסל להאכילה לאדם אם חייב תליא גם במש"כ לעיל. והנה לפי מש"כ דרק לאכלה בצק אם לא אפאה לא נטבלה ואף דמבואר במשנה פ"א מ"ז דנחתום שעשה שאור לחלק חייב והשאור בעצמו משהין אותו עד שאינו ראוי לאכילה כמבואר ביצה דף ז' ע"ב ובתוספ' שם פ"א ועיין פסחים דף מ"ה ע"ב וע"ז דף ס"ח ע"א ונעשה אינה ראוי' לאכילה וא"כ פקע ממנה הטבל שלה וכמ"ש הרמב"ן במלחמות פ"ג דב"מ על הך דדף ל"ח ע"ש אך י"ל דשאור שאני דדרכה הוא כן ועיין מ"ש הראב"ד ז"ל בהשגות פ"א דהל' חמץ ע"ש או י"ל דשיטת הרמב"ן בב"מ הנ"ל הוא רק דהקדושה פקעה ולא האיסור וכ"כ בזה במ"א וא"כ חזינן דאף לדידן דהחיוב בא בשעת הגילגול מ"מ אם לא גילגלה ע"מ לאפותה וכן ע"מ שיהא שיעור באפי' הוה דיחוי ונפטרת משום דהוה כמו שלא חל עלי' שם לחם ועיין בירוש' ערלה פ"א ה"ב דאם נטע ג' לעצים והד' למאכל אין עלי' רבעי וה"נ הצירוף הסל כן לדידן דשוב אין עלי' שם לחם כלל וא"כ י"ל דלר"ע דס"ל דהכל הולך אחר הקרימה זה ג"כ רק להני דלא הוה בגדר פטור אבל הני דהוה בגדר פטור גם ר"ע מודה דאזלינן בתר גילגול וכמש"כ דלר"ע בשעת הקרימה הוא ההפרשה ובשעת הגילגול הוא הטבל ונ"מ יהי' ג"כ לגבי עוללות גבי גוי שמסר דכיון דכ"ז שלא בצר אינו יכול ליקח העוללות אף לדידן לא נפטר במה שהי' בעת שנודעו העוללות ביד הגוי ובזה א"ש ג"כ מה דר"י לא פליג כאן פ"ד מ"ו רק גבי שכחה גבי גר שנתגייר ואמאי הא יש ג"כ נ"מ גבי פיאה אם נימא דאם התחיל לקצור נתחייב כל השדה וממילא גבי גוי כה"ג איפטר כל השדה וכן גבי הקדש כמש"כ לעיל וא"כ לר"י יהי' חייב על פיאת קציר דזה חיוב בפ"ע אף לר"י דלא ס"ל דתעזוב להבא משמע עיין חולין דף קמ"א וכ"כ בזה וכן נ"מ גבי פרט ולקט דמבואר בירוש' פ"ז ה"ג כאן ותרומות פ"ו ה"ה דרק כשנופל לארץ אז חל עליו שם לקט ועיין תמורה דף כ"ה ע"א אם נתגייר באמצע מהו ועיין בר"ש פ"ה דכאן מ"ה ע"ש אך לפי מש"כ א"ש דמ"מ חל עליו שם פטור ולא דמי לשכחה דאין עליו שם שכחה כלל כ"ז שלא עימר וגם זה יהי' תליא אם נימא דקצירת העכו"ם אין עלי' שם קצירה כלל ולקמן אבאר זה. והנה בדברי הירוש' שכ' בהך דהנוטע כרם להקדש זה ודאי דר"ל אם הקדישה עכשיו ולא שנטעה ע"מ שאח"כ יקדישנה לאחר הקצירה וכמש"כ לעיל בשם הירוש' פ"א גבי קציר גבוה דהיינו שזרעה לעומר דחייב בפיאה וכן בהך דהמקדיש קמה למנחות המבואר בדברי רבינו ספ"ג דהל' מעשר מיירי ג"כ שהקדישה במחובר וכעין דאמרינן במנחות דק"א ע"ב והנה לכאורה קשה למה גבי חלה מבואר בפ"א דחלה מ"ו דחלת תודה ורקיקי נזיר פטורים מן החלה הא אין בהם קדושה כלל עד שישחט עליהם הזבח וע"ש בר"ש לחד תירץ ועיין תוס' נדה דף ו' ע"ב דס"ל דיש עליהם קדושת פה ובנדרים דף י"ב ותוס' פסחים דף ל"ח ע"א ד"ה חלות דס"ל דמיירי שלא הקדישם כלל וע"ש דף י"ג ע"ב ולקמן אבאר זה וצ"ל כתירץ שני של הר"ש וא"כ קשה מ"ש מפיאה וצ"ל דכיון דגבי תודה צריך דוקא גדר לחם וא"כ נמצא שלא נאפה הלחם מחמת אכילה רק מחמת הדין וכעין הך דסנהדרין דף קי"ב ע"א גבי בהמת עיר הנדחת אם מהניא לה שחיטה לטהרה מידי נבלה ועיין תוס' שבת דף כ"ד ע"ב גבי שרפת קדשים וביצה דף כ"ז ע"ב גבי צליית הפסח וזבחים דף ל"ו ע"ב גבי בשר פסח שלא הוצלה אם זה החסרון הוא בגדר דין או מחמת מחוסר תיקון בגוף וכעין מש"כ התוס' פסחים דף מ"ז ע"א ד"ה ואי ע"ש עכ"פ ס"ל להר"ש דכיון דצריך לעשות הדבר לצורך הקדש אין עליו שם עריסותיכם וגם התוס' מנחות דף פ"ד ע"א ד"ה שומרי מה דכ' שם קצירך ונזירך אין ושל הקדש לא ואף דעדיין לא הוה הקדש וכמבואר בירוש' שקלים שם ובפרט למ"ד ב"מ דקי"ח ע"א דהבטה בהפקר קנה ואח"כ הוא מוסר להקדש וא"כ הוה שלו ואסור משום מן השמור וע"כ צ"ל דס"ל כמ"ש הר"ש הנ"ל דכיון דהוא לצורך הקדש לא איכפת לן במה שמשמר. אך באמת עיקר הטעם דפטור מן החלה גבי לחמי תודה משום דע"כ באה עכ"פ למצוה לחלקם עיין מנחות דף ע"ו וכ"מ וא"כ הוה כמו עושה עיסה ע"מ לחלקה דפטורה מן החלה ועיין במש"כ הר"ש בטהרות פ"א מ"ט אם שייך תנור מצרף גבי לחמי תודה וא"כ יהי' הפטור רק בהמצה ולא בשל חמץ דיש שם שיעור חלה באחת ואף דאח"כ בשעת הרמה ע"כ צריך לצרפם כמבואר במנחות דף ע"ז ע"ב אז הוה הקדש אך לפי"ז יהי' קשה דאם כן גבי חמץ שבלחמי תודה היכי באה מן הטבל דטבולה לחלה לפי מש"כ ולתקנם תחילה אי אפשר דהוה כמו נפרסה דפסול כמבואר במנחות דף מ"ו וכ"מ ועיין עירובין דף פ"א ע"א אם ניטל חלתה אם יש עלי' שם שלמה אך אי ס"ל כר"י דבעי ועוד א"ש ועיין תוס' עירובין דף פ"ג ע"ב וכ"מ ועיין בתוספ' דמנחות ספ"ח דחשיב שם דגם לחמי תודה אין מביאין מן הטבל אף דאין עלי' שם מנחה וכמבואר במנחות דף מ"ו ע"ב ועיין בדברי רבינו בהל' מעה"ק פ"ט הי"ד וגם נראה דנ"מ דמותר ללוש אותם בדבש ועיין מנחות דף נ"ח ע"א דאמר דשאור הותר מכללו לשתי הלחם ואמאי לא אמר ג"כ לתודה וצ"ל כמש"כ דזה לא מיקרי מנחה כלל ונ"ל ג"כ דטעם רבינו בהל' מעה"ק פי"ב הי"ז דהקומץ אסור לתבל הוא ג"כ מחמת זה דהוה כמו דבש כמבואר בשבועות דף י"ב ומנחות דף נ"ח וזהו כונת הגמ' שם במנחות דף כ"ג ע"ב אלא שנקראת מצה מתובלת ומאי נ"מ ע"כ לזה דלקומץ פסולה ולשיריים כשרה כמבואר בסוטה דף ט"ו ע"ש וללחמי תודה מותר ובזה א"ש ג"כ מה דאמרינן במנחות דף נ"ד מחמיצין בתפוחים ואמאי הא הוה פרי ואסור וי"ל דזה קאי אלחמי תודה ודלא כפי' רש"י שם ועיין מנחות דף כ"ג ע"א גבי קומץ דמנחת חוטא דנותנין עליו שמן אף דא"צ ואמאי הא הוה פרי וגם א"כ משכחת לה דדבש הותר מכללו במקדש וצ"ל דלענין זה אין על השמן שם פרי ובמ"א אבאר זה. עכ"פ מבואר דגם לחמי תודה אסור להביא מן הטבל וצ"ל דיפריש עליו ממקום אחר. אך מלשון רבינו בהל' בכורים פ"ו ה"ה משמע דס"ל דהטעם דפטורים משום דהם קודש וכשיטת התוס' בנדה דף ו' ע"ב ע"ש אך י"ל דמיירי כגון שאמר זו תודה וזו לחמה ועיין פסחים דף י"ג ע"ב דיש עליהם קדושת דמים אף קודם שחיטה ע"ש בתוס' ובחולין דף כ"ג ע"ב ברש"י ד"ה מיפק דכ' שם דיפדו ואף דהא קי"ל במנחות דף ק"ח דמותר לחמי תודה ירקב וכן פסק רבינו בהל' פסוהמו"ק פ"ה צ"ל דכאן לא חל עליו הקדושה מעיקרא כיון דאינו ראוי וכמו גבי הך דתמורה דף י"ז גבי מקדיש את הטריפה ולקמן אבאר זה עכ"פ חזינן דחל עליהם קדושת דמים ולא הוה כהך דפסחים דף ל"ח ע"ש בתוס' וכ"כ בזה בהל' נדרים: