שדה שקצרוה כו'. ר"ל במ"ש לעצמן לאפוקי פועלים והנה אם לא היו פועלים רק קצרו בשדה ישראל לישראל כך דעיין במ"ש רבינו לקמן בהל' תרומו' פ"א הי"ג וכן הגוי שגמר פירות ישראל דמשמע דאם פועל עכו"ם מרח פירות של ישראל אינו חייב בתרומה מה"ת ולא הוה כמו גבי פיאה דפועלים עכו"ם חייב בפיאה ובמה דפליגי רש"י ותוס' בבכורות דף י"א ע"ב ד"ה דמרחינהו ע"ש ובחולין דף קל"ג ע"ב גבי כהן ונכרי שמסרו צאנם לגזוז והנה מדברי רבינו בפ"י מהל' ביכורים ה"ט מוכח כך דגבי ראשית הגז בעיא שיהי' הגזיזה בשעה שהוא גוזז של ישראל וגם הגוזז יהי' ישראל והצאן לא בעי שיהי' שלו והך דחולין דף קל"ח ע"א מפרש דהך גזז ומכר קאי אגיזה ור"ל דאף דביד הלוקח בשעה שהי' הראשונה לא הי' הצאן שלו דהא לא לקח גוף הצאן רק צאנו לגוז וכ"ז שלא התחיל לגזוז אין הצאן שלו וא"כ ראשונה ראשונה לא הי' לו אז עדיין האחרונות ומ"מ מצטרפין הרי דס"ל דלא בעי רק שיהא הגיזה של ישראל בשעה שהוא גוזז וגם הגוזז יהי' ישראל ועיין בדברי רבינו בהל' מכירה פכ"ג ה"ו והך דחולין דף קל"ג ע"ב הך דנכרי וכהן שמסרו האי מסרו ר"ל מכרו וכן מבואר בתוספ' חולין פ"י ור"ל כך דהם מכרו הגיזה קודם שנגזז רק דהם היו גוזזים והך דנקט שם זה חומר בזרוע לא קאי אלוקח גז צאנו דרבינו מפרש שם דר"ל לאחר הגיזה דוקא דא"צ כלל שיהא לו קנין בגוף הצאן לדידן רק דר"ל כך דגבי ראשית הגז אם הכהן והגוי מכרו הגיזה של הצאן בעודו במחובר והם גזזו פטור משא"כ גבי זרוע ולחיים אם הכהן מכר הראש לישראל ושחט הכהן מ"מ חייב במתנות ובזה מדוייק דנקט ברישא נכרי וכהן ובסיפא לא תנא רק נכרי משום דבעי על זה למיתני דגבי זרוע ולחיים כה"ג חייב אם אף שחטם הפטור וזה לא שייך רק גבי כהן ולא גבי גוי וזה ג"כ רק היכא שמכר לו הראש קודם שחיטה נמצא דבשעת שחיטה שייך הראש לישראל ומהראש צריך ליתן הלחי אבל אם לא מכר לו רק הלחי נמצא דהראש נשאר ביד כהן ודאי פטור מן המתנות ולהיפך אם הישראל אמר לכהן שהלחי יהי' שלו ודאי יש עלי' שם מתנה ודלא כהתוס' שם ד"ה או ונ"מ אם יש על זה שם מתנה דגבי כהן לא שייך כלל שם מתנה וגבי ישראל ששייר ביד כהן המתנות יש שם מתנה עליו וע"ש ברש"י דף קל"ד ע"א ד"ה חוץ דלכאורה לא משמע כן. ונראה דרש"י ס"ל גם גבי טבח כהן דמה"ת יש עליו שם מתנות רק דיכול ליטלם לעצמו ומדרבנן בג' שבתות צריך ליתנם לאחרים וכן אם קבע מסחתא ובזה מדוייק לשון רש"י חולין דף קל"ב ע"ב ד"ה שתים וא"ש מ"ש שם התוס' דגבי כהן שאינו טבח אין עליו שם מתנות כלל ונ"מ לענין למשחה וכן מוכח בירוש' פיאה פ"א ה"ו דמדמה לה לתרומה ומעשרות וכן ר"ל רש"י חולין דף ל"ז ע"ב ד"ה מתנותיה ע"ש בתוס' ד"ה שלא. ועי' בדברי רבינו בהל' בכורים פ"ט הי"א דכתיב שם התנה הכהן שיהי' שותף עמו כו' ודבריו אינם מובנים דהוא כיון שהכהן יש לו חלק בהראש שוב אין עליו דין מתנות כלל וצ"ל דרבינו ר"ל דכיון דמפני מראית עין צריך שיתן המתנות לכהן רק שזה עולה לו מחלקו אבל היכא דהתנה הכהן שלא יהא לו חלק במתנות כוונתו שהשותפות הוא לבד המתנות והמתנות צריך ליתנם לו לבד השותפות ולא יעלה לו בחשבון ועיין ב"מ דף ס"ט ע"א גבי הך עובדא דר"א מהגרוניא ועיין ב"ב דף קמ"ג ע"א גבי הך דאבולי וכו' דאמר שם דכיון דידע מלכא דהוה מסייע כו' וה"נ כן ועיין ב"ב דף ק"ז ע"ב גבי משמנין ביניהם ובדברי רבינו שם ושם דף קל"ח ודף ס"ד בהך דדריש לישנא יתירה ונזיר דף ח' וערכין דף י"ט ובהך דב"מ דף פ"ו ואם פסק להם מזונות ריבה כו' ובירוש' כתובות פי"א ה"א גבי שכ"מ דאמר יזונו בנותי ואמר שם דר"ל אף מן המטלטלין ע"ש אך לפי' רש"י צ"ל כך כמו דמבואר בב"ב דף קמ"ח ע"א ע"ש ברשב"ם דאם אמר חוץ שייר גם מקום פירי ונ"מ דאף אם אח"כ נתן הפירות לאחר מ"מ המקום הוא שלו וזהו ג"כ כונת הירוש' ב"ק פ"ז ה"ז מכר חצי' מהו ע"ש ולכאורה ר"ל כמו הך דתמורה דף כ"ו ע"א ע"ש בתוס' דחצי' עדיף מדבר שהנשמה תלוי' בו ועיין בר"ן גיטין פ"ד גבי חצי עבדי ותוס' שם דף מ"ב ע"א אך מה פשט שם ונ"ל כך דר"ל שמכרו לאחד שני החציין או שמכר חציו לזה וחציו לזה ור"ל כך אז נימא דבשעה שמכר חצי' שייר לעצמו היניקה מה שיונק זה מזה ואח"כ שמכר החציו השני זאת היניקה לא מכר לו וכמ"ש הרשב"ם בב"ב שם ועיין ביצה דף ל"ז ע"ב גבי קיינקי תחומין ובקדושין דף ז' ע"ב גבי שני חציך כו' וגיטין דף מ"ב שם ופשט מדאמרינן דחוץ מגיזתה לא הוה שיור חזינן דלא שייר גם מקום יניקת הגיזה דאי לאו הכי אמאי לא הוה שיור ועיין חולין דף קל"ה ע"א גבי כחשה ובירוש' קדושין פ"ג לשייר גיזה ועבודה ובכתובות דף ע"ט ע"ב ותמורה דף י"א ע"ב ובבכורות דף ג' ע"ב ודף ב' ע"ב דהיכא דמסרה לעוברה או לפטומה יש לו חלק בגוף הבהמה ועיין ב"מ דף ק"ד ע"ב גבי כחשא דארעא ובירוש' דמאי פ"ו ה"ה דמבואר שם דגבי פרה הוה של שניהם דזה עיקר הגוף של פרה משא"כ גבי קרקע דהוה דבר בפ"ע ועיין תוס' גיטין דף ע"ז ע"ב ד"ה ידה ובמ"א אבאר זה וה"נ גבי מתנות כיון דאמר חוץ מן המתנות הוה כאילו שייר מקום ששייך להמתנות דהיינו הראש וגם נ"מ אם אמר לשון מתנות או שאמר לחי דאם אמר לשון מתנות כיון דאם אין הראש קנוי לו אין עלי' שם מתנות כלל לא ולקמן אבאר זה. ועיין בתוספ' ב"ב פ"ד המוכר את הראש בבהמה דקה לא מכר את הלחי ואם טבח כהן מכר והנה שם ר"ל משום דמתנתא דכהן לא זבני לך משא"כ בטבח כהן ומיירי לאחר שנשחטה וכמש"כ ולעיל דגבי טבח כהן יש שם מתנות עליהם רק דהוא נוטלם לעצמו ולכך אם מכר סתם הוה מכורים דאינם מחוסרים הרמה וכמ"ש הראב"ד ז"ל בהל' מעשר פ"ו ה' ט"ו גבי כהן ולוי ע"ש ומה דדייק בתוספ' בהמה דקה ר"ל משום דהא מבואר בערכין דף ד' ע"ב דדרך הוא לימכור רישא דתורא ע"ש והנה בחולין דקל"ד ודף קל"ח שם נקט רק מכור לי בני מעיה ולא נקט ראש ובתוספ' שם נקט שם גם ראש רק באופן אם מכר לו ר"ל שהמוכר מכר לו בלשון זה לא שהלוקח ביקש ממנו ונ"מ יהי' אם צריך להחזיר המתנות להמוכר או שהלוקח יכול ליתנם לכל כהן שירצה משום דאל"כ למה מכרו לו כל הראש אך כ"ז בבהמה גסה דדרך הוא כן וגם י"ל שמא מכר לו כעין דאמרינן בב"מ דף ק"ד ע"א ע"ש דמחלק בין שאמר מחכיר או החוכר ותוס' ב"ק דף כ"ז ע"א וב"ב דף ז' ע"א אך גבי בהמה דקה דע"י זה שמכר לו הראש מכר לו גם הרגלים כמבואר ב"ב דפ"ג ע"ב וע"ש בירוש' דבעי שם אם מכר לו חצי ראש אם מכר לו חצי רגלים ומביא ראי' מהך דתוספ' דחולין הנ"ל ור"ל דשם משמע דהלוקח נותנם לכהן ולכך הוה כמו שמכר לו ראש שלם כדי שיהי' כל הרגלים מכור לו ע"ש וי"ל דזה ר"ל התוספ' דבאמת לא מכר לו הלחי רק לכך מכר לו סתם הראש כדי שיהיה מכור לו כל הרגלים וא"ש. עכ"פ חזינן דלגבי גז בעי שיהא הגוזז בר חיוב והטעם דאל"כ אין עליו שם גיזה כלל והוה כמו שוטף דפטור כמבואר בחולין דף קל"ז ע"ש. והנה לשיטת רש"י בחולין שם דמפרש דאם מסרו צאנם לגזוז כיון שאין הגיזה של ישראל אף שהגוזז ישראל פטור וגבי פיאה מבואר בתוספ' פ"ב דגוי שמסר קמתו לישראל וקצר חייב בפיאה ולהיפך פטור וע"כ צ"ל דמיירי בגדר קבלנות ולא פועל דפועל גוי אצל ישראל חייב בפיאה כמבואר כאן בירוש' ובדברי רבינו בהל' י' וצ"ל כך דהנה כאן ובפ"ד מ"ו מביא הר"ש בשם תו"כ מיעוט של ובקוצרכם פרט לקצר כשהוא גוי ואח"כ נתגייר והנה ודאי אם נימא דיש קנין לעכו"ם בא"י א"כ בשעת קצירה הוה כמו חו"ל ודאי פטור וכן אם נימא דיש לו קנין נכסים ג"כ ודאי פטור ואף אם נימא כמש"כ לעיל דמה דמחוייב להניח פיאה בקציר לא הוה תיקון לשעבר רק הוה חיוב חדש מ"מ כאן לא שייך זה ומכ"ש אם נימא כמש"כ דקצירת הגוי אין עליו שם קצירה אך י"ל דאף דמבואר כאן דקצרוה עכו"ם פטור אף דנשאר הקציר ביד ישראל י"ל דזה רק כשהיה עליו שם חיוב וכעין דמבואר בירוש' פ"ג דחלה ה"ה גבי שותפים שעשו עיסה ע"מ לחלק דמחלק שם בין עכו"ם לישראל דגבי עכו"ם לא שייך גדר דיחוי וכמש"כ וכה"ג כ' התוס' ב"מ דף פ"ח ע"א בסה"ד גבי לקוח דגבי גוי לא שייך למפטר אם מכר לישראל מטעם לקוח וכה"ג כתבתי בח"א די"ל דגבי השוכר בית מן הגוי חייב במזוזה מה"ת לכ"ע דכיון דדירת עכו"ם לא שמה דירה עכשיו שהוא שוכרה אז נקרא עלי' שם דירה ולא שייך לומר דלאו ביתך. ויהי' נ"מ דלכך אמרינן הך דב"מ דף ק"ב ע"א דהשוכר בית מן הגוי נוטל המזוזה בידו משום דכשתשאר ביד הגוי דפקע הדירה ממנה יהי המזוזה כמו תעשה ולא מן העשוי עיין מנחות דף ל"ג ע"ב גבי הך דתלי דשא ברישא ושם דף מ' ע"ב וכ"מ וכ"כ בזה לעיל בהל' כלאים גבי כסות ע"ש. אך באמת כאן נ"ל דמיירי כגון שהישראל קצר אצל הגוי ואח"כ נתגייר הגוי פטור ולזה צריך המיעוט של ובקוצרכם אבל אם מסר הגוי קמתו לישראל וקצרה ואח"כ נתגייר הגוי חייב בלקט שכחה ופיאה זהו כונת התוספ' כאן ולהיפך אם הישראל מסר קמה שלו לגוי דמבואר בתוספ' דפטור ר"ל דלא הוה כמו פועלים עכו"ם דאז הקצירה מחייבת רק דכאן אינו מחייבת ולא פוטר ג"כ ונ"מ דאם נשאר הקציר ביד ישראל אז חייבת מטעם פיאת עומרים ולא הוה דיחוי אבל אם ישראל הקדישה אח"כ אז פטורה כיון שבשעת הקציר לא היתה חייבת משא"כ בראשית הגז לאחר הגיזה אין עליה חיוב חדש וכיון דבשעת הגיזה לא נתחייבה שוב נפטר. והנה גבי תרומה כך דכ"כ דזה הוא מחלוקת דרבינו עם הראב"ד ז"ל בפ"א מהל' תרומות אם המירוח של עכו"ם פוטרה או של ישראל מחייבה וזה באמת תליא במחלוקת דר"י ור"ל בירוש' מעשרות פ"ד ופ"ה גבי הממרח כריו של חבירו שלא מדעתו אם נטבלו אם לא ור"ל אם הטעם דקודם מירוח פטור משום דמחוסר מירוח וכאן אינו מחוסר או הטעם משום דהמירוח הוא מחייב ולחייב שאינו שלו אי אפשר ועיין ירושלמי ריש פרק ד' דמעשרות דמבואר שם דבדבר שאין דרך לעשות לכ"ע אינו יכול לחייב את של חבירו וכן נ"מ נמי הא דמירוח עכו"ם פוטר אם ר"ל דהוה קודם מירוח וכמ"ש התוס' מנחות דף ס"ז ע"ב ד"ה כדי דמירוח עכו"ם הוה כמו קודם מירוח ועיין רש"י ע"ז דף מ"א ע"ב ד"ה מכניסה דמשמע שם לכאורה דהא דאם הכניסה במוץ פטור זה רק דר"ל דהוה כמו שלא ראה פני הבית ויהי' נ"מ אם אח"כ הכניסו לבית אחר אם יהי' חייב ועיין תוס' שם דף נ"ו וביומא דף י' ע"ב ושם ג"כ משום דהוה כמו דיחוי ועיין ירוש' מעשרות פ"ג ה"א דס"ל שם לר"ש דאף אם העביר דרך חצירו לחצר אחרת כיון דלא נתכוון שיהי' החצר הראשון קובעו שוב נפטר לגמרי והוה דיחוי ולקמן בהל' מעשרות אבאר זה. ולכך כ' רבינו בהל' מעשר פ"ד הי"ג גבי תאנים אם הביאן לאוכלן בראש גגו ושכח והכניסן לתוך חצר חברו וע"ש בהשגות שתמה על זה דהא אין חצר קובעת רק שלו אך באמת כך דהנה גבי תאנים מבואר במעשרות פ"א ופ"ב דאם לא חשב עליהם לקצות או להכניסן לבית אז הוה גמר מלאכה שלהם תכף משעת גמר לקיטה ועיין ב"מ דף צ"ב ע"א בתוס' ד"ה השוכר ולכך דייק הגמ' דף פ"ח בתאנה עומדת משום דשם כונת הגמ' כך דר"י ור"י ס"ל דשאר ה' דברים הקובעין למעשר לא הוה רק מדרבנן והם פליגי אם חצר מדאורייתא והקשה מהך דהלוקח חייב ע"ש ברש"י ור"ל דחיוב המקח משום דהוה כמו גמר וזהו כונת רש"י שם א"כ חזינן דגמר חייב מה"ת ותירץ דמיירי בתאנה הנוטה לחצר או לבית ומ"ש שם התוס' דהא באם אוכל שתים גם בעה"ב חייב זה אינו דזה רק מדרבנן ע"ש דף פ"ט ע"ב וכאן ר"ל הגמ' לענין חיוב דאורייתא וכן מה שמקשה שם התוס' דהא מקח קובע גם בשדה זה רק מדרבנן כמבואר בירוש' ובדברי רבינו פ"ד ה"ב ע"ש ובירוש' מעשרות פ"ג ופ"ד ופ"ב ה"ה וכ"מ וגבי חצר פליגי שם ר"י ור"ל אם הוה מה"ת ע"ש. רק דה"פ כאן דהנה זה ודאי אף לשיטת רבינו והתוס' דלקוח פטור מה"ת לאחר מירוח עיין פ"ב מהל' מעשרות זה רק אם לא הכניסן לבית אבל אם הכניסן לבית ע"מ לאוכלן שם ואח"כ נמלך עליהם למוכרן זה ודאי הוה טבל גמור מה"ת ומ"ש רבינו בפ"ב מהל' מעשר ה"א דהגומר למוכרן פטור מה"ת ר"ל אם הכניסן לבית ע"מ למוכרן לא הוה קבע מה"ת וכן אם מרחן והלוקח הכניסן לביתו ג"כ לא קבע מה"ת דבעי תבואה שלו שיהא נכנסין לבית שלו ע"מ לאוכלן וזה ודאי למ"ד ב"מ דף פ"ח ע"ב ותוס' שבת דף קכ"ז ע"ב ומנחות דף ס"ז וכ"מ וכן לשיטת הראב"ד פ"ג מהל' מעשר ה"ב דחטים ושעורים לא בעי בית מה"ת רק הם נקבעים בגורן אז ודאי אם קבען בגורן סתם ואח"כ מכרן ודאי הוה טבל מה"ת וזהו כונת הגמ' דאף דקי"ל דאין קובע רק חצר שלו מ"מ גבי לוקח הוה ס"ל כיון שיש לו רשות ליכנס לבית או לחצר הוה כמו שלו עיין ב"ק דף י"ד גבי פונדק וב"ב דף פ"ה ע"ב בבעה"ב מוכר קלתות וביצה דף מ' ע"א גבי זיכה להם מנות דזכה שאני ס"ל ר"ל דגם המקום הוה שלהם וכן הטעם בהך דביצה דף ל"ז ע"ב גבי הלוקח מעיו"ט ע"ש ועיין בירוש' פ"ב דמעשרות ובדברי רבינו פ"ב ה"ח ובירוש' פ"ג דמעשרות ה"א דלאשתו אין קובע החצר שלו משום דאין לה בית דירה עליו אבל פועל שפיר קובע החצר שלו ולכך פועל אסור לאכול ועיין בכורות דף י"ח ע"ב גבי רועה דאקנויי אקני לו ועיין טהרות פ"ז מ"ג בהך מחלוקת דר"מ ורבנן גבי אומנין ובשבועות דף מ"ו גבי שומר ושכירו ולקיטו אם זה הוה כמו בעה"ב בעצמו ובעירובין דף ס"ד ע"א ודף ס"ו ע"א ודף פ' ע"א ונ"מ די"ל דאשתו של בעה"ב אין מאמינים לה בניגזל גבי שבועה. וזהו מה דמתרץ הגמ' שם דלכך פועל בלא קרא הוה חייב מה"ת במעשרו' וכן לוקח משום דהוה כמו חצירו והקשה דזה א"א דהא לוקח אם מכניס לחצירו לאחר המקח לא נגמר מה"ת ותירץ דהוה אסמכתא וע"ש ברש"י דף פ"ט ע"ב ד"ה שתים ומ"ש שם התוס' בד"ה בעה"ב דאם נגמר מלאכתו גם פועל אסור לאכול קאי אתאנה דבשאר דברים פועל אוכל עד שיגמר מלאכתו לחלה וע"ש בתוס' דף פ"ט ע"א וע"ב ד"ה המרכסות ודלא כשיטת הראב"ד ז"ל בפי"ב מהל' שכירות אך באמת י"ל דלכך פרות המרכסות אינם אוכלות משום דטבל אסור בהנאה של כילוי ומיירי בא"י וכמו גבי דשות בתרומה ומעשר ע"ש ובמ"א אבאר זה נמצא דרק בית וחצר שלו קובע ואם רוצה להכניס לבית או לחצר לא הוה גמר וה"ה אם גמרן להכניסן לגגו אף דגג אינו קובע למעשר ופוטרו כמבואר בפ"ג דמס' מעשרות מ"ז וכ"מ זה רק גבי דברים שצריך קבע אבל גבי תאנה די גם בזה דלא גרע מסתם אך מ"מ כיון שהעבירם דרך חצר ולא נתכון לאוכלם שם הוה דיחוי ופטור לכך כ' רבינו דוקא חצר חבירו דאז לא הוה דיחוי כיון דלא קבע וכמש"כ. ולכך מבואר בירוש' פ"ה דמעשרות שם דלמ"ד דהממרח של חבירו נקבע ה"ה אם נתמרח מאליו או ע"י נמלים ג"כ הוה קבע ומה דמבואר בירוש' פ"ד דמעשרות אם הקדיש והכניסו לחצר בית שמורה אם זה הוה כמו מעשה חיוב שעי"ז יפטר אף דמה שייך חצר בהקדש י"ל דמיירי בחצר של גיזבר וכמבואר בירוש' פ"ה דמעשרות ופ"ה דמעש"ש ופ"א דתרומות וכ"מ דיד הגזבר כיד הבעלים ובזה אתי שפיר מה דמבואר בזבחים דף ו' ע"ב דגבי קרבנות צבור סכין מושכתן למה שהן ולכאורה קשה לשיטת התוס' נזיר דף כ"ז ע"א דבכל הקרבנות אמרינן הך דאין הקינין מתפרשות אלא או בלקיחת הבעלים או בעשיית כהן ודלא כתוס' זבחים דף ס"ז ע"א והכא לא שייך לקיחת הבעלים גבי ק"צ דמאן נינהו בעלים דילי' ובזה א"ש די"ל דהגזבר הוה כבעלים ועיין מ"ש רבינו בפיהמ"ש רפ"א דזבחים דגבי ק"צ לא שייך שחטו שלא לשמה כיון דסכין מושכתו ובזה א"ש דברי התוספ' פ"ה דפסחים גבי חטאת צבור ששחטה בשבת שלא לשמה והוא תמוה דקתני שם יקטיר אימורים ערב דהא חטאת שנשחטה שלא לשמה פסולה. אך משום דחטאת צבור לא נפסלה ועיין בזבחים ח' ע"ב בתוס' בשם תו"כ דיש רבוי על חטאת צבור דפסול שלא לשמה. אך י"ל דשם קאי אפר העלם דבר די"ל דהזקנים הם בעלים עיין מנחות דף צ"ב ובהוריות ובירוש' שם פ"א וכ"כ בזה או י"ל כגון בשאר עבודות שעשה שלא לשמה ועיין בתו"כ פ' ויקרא ספ"ד דמרבה שם שרפו שלא לשמו וט"ס הוא וצ"ל זרקו וכמש"כ ועיין בדברי רבינו בהל' פרה פ"א ה"ט גבי נשחטה לשם חולין ר"ל ג"כ דבה לא שייך שלא לשמה דהוה כמו ק"צ ובזה מדוייק לשון רבינו בהל' פסוהמו"ק גבי הך דכבשי עצרת דנקט רק שני כבשים ולמה לא נקט רק סתם כבשים משום דבסתם כבשים לא שייך גדר עקירה בטעות משום דכ"ז שלא שחטן אין עליהם שמן כלל ובעי מפורש לשמה רק גבי שני כבשי עצרת כיון דהוזקקו זל"ז בתנופה שפיר שייך הך דעקירה בטעות משום דהם נקבעין קודם שחיטה וכמבואר במנחות דף מ"ו ע"א ועיין בדברי רבינו בהל' שגגות פ"ב הי"ג ושם לא סיים רבינו וכן בתוספ' הך דין דאסור לזרוק דמו בשבת ועיין בתוספ' מנחות פ"ה י"ל כך דעיין בתוס' נזיר דף כ"ח ע"ב ד"ה כבשי דאיסור הזריקה הוה משום מתקן ועיין יבמות דף ל"ג ע"ב דאמר שם טלטול בעלמא וי"ל דזה לא אסרינן משום צורך מצוה עיין במנחות דף מ"ח וביצה דף כ' ע"ב וע"ש בתוס' ד"ה מב' ובאמת עיקר הטעם שם כמו דאמרינן במנחות שם חטא בשבת כדי שתזכה בשבת שרי ולכך לצורך אכילה דאם מצי לאכול בו ביום שרי והך דכבשי עצרת ששחטן שלא לשמן י"ל דאתיא כמ"ד נדרים ונדבות קרבין ביו"ט וא"כ יכול להקטיר האימורין מבעוד יום כמ"ש התוס' נזיר דף כ"ח ע"ב הנ"ל. וא"כ באמת קשה למה בביצה דף כ' ע"ב הנ"ל לא פליגי אף למ"ד דנו"נ קרבין ביו"ט היכא דשחט עולה אם מותר לזרוק את הדם ביו"ט אך י"ל דזה לא הוה תיקון כל כך כיון שבל"ז אם עלו לא ירדו כמבואר זבחים דף פ"ה ומעילה דף ז' ולכך לכ"ע מותר לזרוק הדם והנה באמת גבי ק"צ ששחטן שלא לשמן לדידן דקי"ל דסכין משכתן מה יעשה בהם בודאי נראה דיעשם קיץ המזבח ועיין שבועות דף י"ב ע"א דאסור לעשות מגופן קיץ ובתו"י יומא דף ל"ד אך י"ל דזה רק קודם שחיטה אבל אם שחטן ע"כ יעשה כן והך דנקט בתוספ' דיקטיר אימורים לערב לאו דוקא דכולה מקטיר כדין קיץ ושוב שרי לזרק דליכא תיקון כ"כ וכמוש"כ וא"ש ועיין מ"ש רבינו בפיהמ"ש רפ"א דמנחות דפסק כמ"ד שם דמנחת העומר שקמצה שלא לשמה פסולה וחזר בו בחיבורו פי"ד מהל' פסוהמו"ק ה"ג ואמאי לא נימא גם כאן דזה הוה ק"צ ועבודה ראשונה שלהם מושכתן ועיין מש"כ בזה ליישב דברי רבינו בהל' תמידין ומוספין פ"ה ה"י דאין אפיית לחה"פ דוחה שבת ע"ש אף דס"ל מידות יבש נתקדשו וגם איך פסק שם בה"ז דעריכתן ולישתן בחוץ והוא פסק בהל' מעה"ק פי"ב הי"ט דהמחמץ לה"פ חייב ע"ש בגמ' מנחות דף נ"ז רק משום דעדיין אין שם לחה"פ עלי' כיון דהיא מנחת ציבור וכמש"כ וא"כ קשה ממנחת העומר הנ"ל צ"ל דגבי מנחת העומר כיון דבאה מנחת שעורים וגם כעת עדיין אסור חדש וא"א שתהי' מנחה אחרת וכעין שכ' רש"י והר"א ז"ל שם בה א"צ שיהא עבודה ראשונה שלה מושכתו למה שהן ונ"מ ג"כ לפ"א דלא משכחת קרבן אחר כה"ג עיין תוס' תמורה דף ל"ג ע"ב ושם דף כ' ע"א דמשמע שם דכה"ג מיקרי בעלים דילה וכ"כ בזה במ"א וכן נ"מ גבי הך דיומא דף ס"ו גבי תחומין דמשתלח דשעיר גופו איזה תחומין יש לו אם הוה כמו חפצי הפקר או כרגלי הגיזבר וגם כרגלי המשלחו כיון שמזמינו מעריוהכ"פ ונ"מ אם חלה. עכ"פ חזינן די"ל דהוה כרגלי הגיזבר וה"נ גבי חצר מיירי הירוש' כה"ג וא"ש. ורבינו ס"ל בפ"ג מהל' מעשר ה"ז כמ"ד הממרח שלא מדעת נטבל וא"כ ע"כ ס"ל דלא משום דהמירוח מחייב רק משום דחסר מירוח אם לא נתמרח ובמירוח גוי הוה כמו שלא נתמרח ועיין מ"ש התוס' פסחים דף ל"ו ע"ב ד"ה פרט דגבי חלוט דהיכא שיש עליו שם לחם אז החליטה מבטלו מתורת לחם וה"נ המירוח של הגוי מבטלו שלא יהא מתמרח כלל ולכך אם מירח גוי תבואה של ישראל הוה כמו קודם מירוח מה"ת וכן תבואה של עכו"ם אם מירחה פטור ג"כ מחמת זה ונ"מ דאם קרא עליהם שם תרומה ומעשרות שפיר חל עליהם וזהו כונת רבינו מ"ש בהל' מעשר פ"א הי"ד ואם היו כו' ולפיכך יראה לי שהמעשרות הם ספק ע"ש. ולכאורה קשה דמאי קמ"ל דכיון שהוא ספק אם החליף אם לא ודאי דהמעשרות ספק אך כונתו כך דכיון דאמרינן דשל גוי לאחר מירוח הוה כמו של ישראל קודם מירוח ואם כן אם הפרישן הוה מעשר וא"כ ה"א שיהי' כאן מעשר ודאי קמ"ל דכאן לא דהוא מפרישן רק מפני שאנו מחייבין אותו להפרישן מחמת שמא של ישראל הם אבל בל"ז לא הי' מפריש לכך הוה רק ספק ועיין בכריתות דף כ"ג ע"ב גבי אשם תלוי ושם דף כ"ד ע"ב מפני שלבו נוקפו ור"ל דכיון דאינו דבר ברור [השמטה לו שחטא אמרינן דגמר ומקדיש אף אם לא חטא ובנדרים דף פ"ז גבי מת לו מת וסבר שהוא אביו דכיון דאינו דבר ברור לו ע”כ השמטה] (לא) אמרינן דגמר ועביד סתם אך כאן לא אמרינן כן וכעין דאמרינן בגיטין דף ל"ד ע"א אטו לבטולי גיטא קבעי ולקיומי' תנאה כו' ושם דף מ' ע"ב גבי שכיב מרע עיין שם ברש"י ותוספות דלא שייך בזה מצוה לקיים כו' ודברי שכיב מרע כו' ודברי רבינו בהלכות פסוהמו"ק פ"ה ה"ז ע"ש וזהו ג"כ כונת הירוש' במגילה פ"א דאף דקי"ל דהכל יוצאין בי"ד זה רק אם בן ט"ו מתכוון לקרות בי"ד אבל מי שהוא קורא בי"ד שמא הוה בן י"ד אז צריך לקרותו גם בט"ו ובירוש' מעשרות פ"ג גבי דמאי מהו שיקבע לודאי ע"ש. וכן נ"מ במה דמבואר בב"מ דף ו' ע"ב גבי קפץ אחד מן המנויין ע"ש בתוס' דאמאי יהי' הי' והי"א קדוש מספק בתורת י"א ע"ש ולכאורה קשה למ"ד בנזיר דף ל"ב דטעותו דוקא קדוש ולא כונתו ע"ש וברש"י בכורות דף ס' ע"א וא"כ יהי' זה תליא היכא שעושה הדבר בעבור ספק אם זה הוה כמו טעות או כונה ובהך דעירובין דף ס"ה ע"ב במה דאמר שם דהיכא דיכול לסלקו אם משכיר לאחר הוה שכירות ע"ש ואמאי נימא דזה גופה הוה סילוק וכמבואר ביבמות דף ק"ח ע"א קידושיה הם מיאוניה ואכמ"ל. וכן מה דמקשה בירוש' תרומות פ"ח גבי תרומה תלוי' דיהי' אסורה משום היסח הדעת. אך באמת מלשון רבינו כאן בהל' י' מוכח דגם פועלי עכו"ם לא דהקצירה שלהם מחייבת בפאה רק דאינה נפטרת ולכך דייק שם רבינו דרק אם קצרו כולה אז צריך להניח פיאת עומרים אבל אם הניחו קמה לא חל עלי' חיוב פיאה מטעם דהקציר שלהם לא מחייב וכדמשמע בירוש' לעיל פ"א ה"א דפיאת עומרים אין החיוב מטעם פיאת קמה רק הוא חיוב חדש רק בזמן שלא נפטר ולכך מבעיא לי' שם אם מחוייב להניח פיאת עומרים על שיבולת הראשונה וכ"כ בזה. והנה כאן גבי קצרוה ליסטים הוה מחלוקת בירוש' אם רק לאבדה או אף לצורך אכילה ומשום דאין קרקע נגזלת ולא הוה קצירך ועיין בספרי פ' תצא בפלוגתא דר"מ ורבנן גבי מעמר בשדה חבירו שלא מדעתו והנה כאן בהל' ה' גבי קצר חצי' נקט רק וקצרו ליסטים חצי' משמע דדוקא ליסטים דהיינו ישראל פטור דהוה כעין דיחוי וכמש"כ לעיל מהך דחלה אבל אם קצרו החצי' הנשאר גוים י"ל דאם אח"כ נשאר הקציר ביד ישראל חייב בפיאה כיון שכבר נתחייבה בפיאה מקצירת חצי' הראשון ואף שכתבתי לעיל דגם לאחר שנתחייבה השדה בפיאה מ"מ בעי קציר חיובי דהרי מה שקצר הגזבר אף לאחר שכבר נתחייב הוא פטור מפיאה לאחר פדיון כמבואר בירוש' כאן ספ"ב הנה כך דכ"כ לעיל דרבינו ס"ל לחלק בין מעשרות לפיאה דגבי מעשר אזלינן בתר שליש הראשון אם הי' בפטור לענין חיוב הפרשה וגבי פיאה לא ס"ל כן כדמשמע מלשון רבינו וע"כ צ"ל כמש"כ לעיל דגבי פיאה יש ב' חיובים פיאת קמה ופיאת עומרים והבאת שליש בפטור לא היה הפקעה לגמרי לפטור גם מפיאת עומרים ועי' לקמן בדברי רבינו בסוף פ"ה מה דמחלק רבינו בין מפקיר את כרמו לזכה מן ההפקר. והנה לשון רבינו שם צריך ביאור דמה ר"ל אם ר"ל דהך מפקיר את כרמו לא הפקיר רק הגפנים והקרקע נשאר שלו וא"כ אח"כ כשזכה בהגפנים הוה שניהם שלו משא"כ בשל אחרים ר"ל דהם לא הפקירו וא"כ לא זכה רק בהגפנים לא בהכרם וזהו דדייק רבינו בשדה של אחרים אבל אם הפקירו גם הכרם וזכה גם בהכרם חייב ועיין תוס' תמורה דף ו' ע"א ד"ה המפקיר שכ' שם דהיכא דבעל הכרם עצמו הפקיר כרמו ואח"כ לא זכה רק בפירות וע"כ ר"ל בקמה דאל"כ בודאי פטור ומשמע דכה"ג בשל אחרים פטור ובשלו פטור מן המעשר אך מירוש' פ"א דקדושין הובא בדברי הר"ש כאן פ"א לכאורה מבואר להיפך אך מהירוש' הנ"ל יש לדחות דכ"כ בהל' נדרים דיש ב' גדרים בהפקר אחד שאינו של שום אדם ואחד שהוא של כל אדם וכהך דביצה דף ל"ט גבי מעיינות הנובעין ע"ש בהך דר"נ ור"ש דהוה של כל העולם ובהך דיומא דף י"ב ובמגילה דף כ"ו מה דמחלק שם בביהכנ"ס של כרכים דהוה של כל העולם וכמו ירושלים דלא נתחלקה לשבטים וברש"י חולין דף קל"ו ע"א גבי ביהכנ"ס דפטור ממעקה משום דשל כל העולם הוא. ועיין במה דפליגי הראשונים בהך דנדרים מ"ז ע"ב גבי והספרים אם ר"ל ס"ת או ר"ל ספרים ללמוד והיינו משום דבס"ת שייך לכל העולם היכא דהוא לצורך קריאה לא לצורך לימוד וזהו כונת הגמ' ב"ב דף מ"ג ע"א דס"ת לאו בר סילוק הוא ר"ל דהוא של הכל וע"ש דף קנ"א ע"א גבי בעיא דשם אי איקרי נכסי ובמה דמבואר בב"ב דף כ"ג ע"א דמבואר שם דיש רשות לז' טובי העיר למחול ברה"ר וע"ש דף ס' ע"א דמשמע דא"א [השמטה ועי' ביבמות דף ע"ט גבי חלק מזבח מי יתיר ע"ש בתוס' ותוס' כתובות דף כ"ט ע"א דפליגי בזה אם מהני הפקר ב"ד לגבי חלק הקדושה וה"ה לזט"ה וזהו הטעם דהך דמגילה דף כ"ו ע"א הנ"ל ע”כ השמטה] וכן מה הוה ס"ד דר"י שם הא זה מבואר במשנה דאסור וכן קשה מהך דב"ק דף פ"ב ע"ב דאמר שם דאין מוציאין זיזין וכן אין עושין כבשונות והא מבואר בתוספ' דב"ב דצריך להרחיק נ' אמה וכן גבי זיזין וגזוזטראות כמבואר ב"ב דף ס' הנ"ל וצ"ל דגבי ירושלים לא מהני אף כונס לתוך שלו דכיון דבאמת הוא של כל העולם וגם הבתים כן כמבואר ביומא ובמגילה רק כ"ז שהוא דר שם הוה שלו ולכך מבואר בירוש' דמעש"ש דבתי ירושלים אינם קובעין למעשר וכמו בתי כנסיות וב"מ עיין בדברי רבינו פ"ד מהל' מעשרות ה"ו. וכיון שהניחן לרה"ר שוב הוה שלהם ובזה א"ש הטעם דמבואר בסנהדרין דף ט"ו דעיר הנדחת אינה נעשה אם היא כרך משום דאז יש בה דברים השייכים לכל העולם ושוב לא מצי מקיים בה שללה וע"ש דף קי"ג ע"א וברש"י שם דף ע"א דמשמע שם דרק נביאים וכתובים על זה פליגי רבנן וסבירא ליה דיגנזו כמבואר שם דף קי"א ע"ב אבל ספר תורה יש לומר דלא נאסרה כלל דהוה של רבים וכמו שכתבתי ועיין בדברי רבינו פרק ו' מהל' שכנים ה"א דנקט שם ס"ת ונביאים וכתובים כופין זא"ז כו' ובתוספ' לא תנא כתובים וזה תליא אם הציבור צריך להיות להם כתובים לצורך קריאה כמו מגילה והך דשבת דף קט"ז אם פסקי סדרא ותוס' שם דף כ"ד ומגילה דף כ"ב דדרכם הי' להפטיר בכתובים ע"ש עכ"פ ס"ת בודאי הוה של רבים ולכך י"ל דס"ל לרש"י עירובין דף נ"ו ע"ב דאין נוטעין גם אילנות במגרש אף דמבואר בב"ב דף כ"ד ע"ב דאילנות מותר וזהו משום דהלוים לא היו בהם קנין גמור עיין מכות דף י"ג ולכך לא מהני מחילת של זט"ה וגם משום דהא מבואר במכות דף י' דקולטות ושם דף י"ב מבואר דגם תחום היה קולט ולכך צריך שיהיה מקום פנוי שלא לעכב את הדרכים כמ"ש רבינו בהל' רוצח פ"ח ה"ה ובפיהמ"ש פ"א דשקלים גבי לתקן את הדרכים ובזה א"ש אף דרש"י ז"ל במסכת שבועות דף ט"ז ע"א כתב שם דזה רק בערי חומה. גם י"ל הטעם לפי מש"כ הר"א ז"ל בהשגות פ"ח מהל' טומאת מת דבמקום אילנות מרגילין שם רגל בני אדם וע"ש בהל' ד' בדברי רבינו והוא תוספתא דאהלות פי"ז וגבי ערי מקלט אסור זה כמבואר מכות דף י' ע"א ועיין ירושלמי פ"ב דמכות ה"ז דגרסינן שם דאין עושין שם כלי זכוכית וי"ל הטעם דגם שם אסור לעשות כבשונות כמו בירושלים אף אם ברשות זט"ה דלא מהני מחילתם דאין להם בהם קנין כמבואר בירושלמי סוטה פ"ט גבי עגלה ערופה וכ"כ בזה בהל' ע"ז. עכ"פ כך דדבר שהוא של כל העולם יש להכל בו חלק ובזה יש ליישב דברי רש"י ביצה דף ל"ט גבי הך דכרגלי הממלא ועיין ב"ק דף פ"א גבי תנאי יהושע דלשיטת הרמב"ם הוה להיפך דרק זה שייך לבני העיר ולא לכל העולם זה היה התנאי עי' בתוספתא סוף ב"מ ובהך דנדרים דף פ' ע"ב גבי מעיין של בני העיר ומ"ש בשאלתות דר"א פרשת ראה דאין נוטלין שכר על זה ובדברי רבינו בפיהמ"ש שביעית פ"ח מ"ה ובר"ש ובירושלמי שם. והנה בעירובין דף ע' ע"ב מבואר דגבי גר אמרינן דהמחזיק בנכסיו הוה כמו בא מכחו וא"כ נמצא דנכסי הגר לא הוה שאין להם בעלים רק שהכל הם בעלים וכל הזוכה בו הוה יורש ולכך מבואר בתוספתא ספ"א דבכורות דבהמת הגר שמת ובהמת המדבר פטורה מבכורה משום דכיון דיש לכל אדם חלק בו וא"כ גם עכו"ם יש לו חלק בהם והוה כמו שותפות עכו"ם דפוטר מן הבכורה לדידן משא"כ בשל הפקר דאז אינו פוטר מן הבכורה וא"כ נמצא לפי"ז גר שמת והחזיק אחר בנכסיו הוה כמו אם הפקיר הוא גופה ואחר כך זכה בו וא"כ אדרבא מירושלמי דקדושין הנ"ל יהי' ראי' לשיטת התוס' דתמורה דף ו' אך עיין בירושלמי דמעשרות פ"א ה"א דאם זכה בשדה של הפקר ובגידולי' חייב גם במעשרות ע"ש וא"כ ע"כ צ"ל דכאן מיירי שלא החזיק רק בקמה לבד אך י"ל דהך ירושלמי דמעשרות הנ"ל ר"ל בהחזיק בשדה ובגידולי' קודם הבאת שליש אבל כאן מיירי לאחר הבאת שליש והוה כמו גבי הקדש וכמש"כ ועיין מ"ש הרא"ש בנדרים דף מ"ד ע"ב ובזה א"ש דלכאורה קשה דאם מיירי דכיון לשם זכי' מהפקר לא לשם חזרה וא"כ זכה בהגפן ובהקרקע ועיין ב"ב דף נ"ד ע"א גבי האי מאן דפשח דיקלא וע"ש דף ל"ז ע"א גבי זה החזיק באילנות דמשמע שם דיש לו זכי' גם בהקרקע והיכא דזכה בהקרקע חייב בכל כמבואר בירוש' הנ"ל אך לפי מש"כ לחלק בין קודם שליש לאחר שליש א"ש ונמצא כך דאם קודם הבאת שליש זכה בהקמה עם השדה אז חייב בכל ואם לא זכה רק בהקמה אז חייב בלקט שכחה ופיאה ופטור מן המעשרות ואם לאחר הבאת שליש אז אם זכה בהקמה עם הקרקע אז חייב במתנות עניים ופטור מן המעשר ואם לא זכה רק בהקמה לבד אז פטור גם ממתנות עניים אך זה רק גבי הפקר דהרי אף אם הפקיר שיבלים או קמה נפטר ע"י זה ממעשר אף אם זכה בו קודם מירוח משא"כ גבי הקדש אך מ"מ אם הבאת שליש היה ביד ההקדש נפטר עי"ז מתרומה ומעשר אף אם פדאן אח"כ. והנה עיין בדברי רבינו פ"ג מהל' מעשר הכ"ה דגבי הקדש לבדה"ב נקט המקדיש פירות תלושין כו' ואם נגמרה כו' וגבי מנחות נקט המקדיש קמה כו' פטור והוא מבואר בתוספתא פ"י דמנחות ע"ש ומשמע לכאורה דאף אם פדאן כשהם בקמה ג"כ פטור מן המעשרות אך י"ל דכוונתם כך דלהקדיש פירות תלושים למנחות אסור מחמת דיש עליהם שם טבל אף דעדיין לא נקבע וזה י"ל דהוה מחלוקת בתוספתא דמנחות דרשב"א ורבנן דרשב"א ס"ל דמותר כה"ג להביא מנחות בטבלן ורבנן ס"ל דאסור וע"כ ר"ל כה"ג דאל"כ וכי לית לי' לרשב"א הך ממשקה ישראל ועיין בתוספתא שם ספ"ח דמבואר להדיא דפסול והך מה דאמר שם ובזבחים דף פ"ח דגם מדומע אסור ר"ל כה"ג במדומע בטבל וכעין הך דעירובין דף ל"ו ע"א ע"ש ועיין בתוס' מנחות דף ס"ו ע"ב מה דהקשה שם למ"ד דאין מירוח הקדש פוטר הא הוה טבל ואיך יכול להביא העומר אך שם עדיין לא נקבע דעזרה לכ"ע אינה קובעת דלא נתחלקה לכ"ע וכ"כ בזה בח"ב בהל' נדרים וזה ר"ל ג"כ הך דפסחים דף מ"ח דהך דאין מביאין נסכים מן הטבל ע"ש ור"ל ג"כ כה"ג אף דעדיין לא נקבע לגמרי ובפרט גבי נסכים דמבואר בדברי רבינו בסוף פרק ט"ז מהל' מעה"ק דצריך שלא יהא בהם שום צד גבוה והטעם י"ל כעין מ"ש פסקי תוס' בתמורה על הך דדף כ"ד ע"ב דהא דמותר להערים על הבכור ולהקדישו בקדושה אחרת זה לא בקרבן חובה רק בקרבן נדבה וזה ר"ל הגמרא בפסחים דף מ"ז ע"ב שה ולא הבכור ע"ש בתוס' רק דר"ל דאסור להקדיש עובר של מבכרת לתמיד כדי שעי"ז יפקע הבכורה וכמ"ש התוס' בחולין דף ע"ה וכ"מ דאין על העובר שם שה אך רש"י ז"ל בתמורה לא ס"ל כן ע"ש. ועי' ירושלמי מעש"ש פ"ה ה"ד דלכך גזרו שיהיו מוליכין כרם רבעי לירושלים להביא ממנו נסכים ע"ש ובחגיגה דף כ"ה ע"ב גבי מטהר טבלו ובירושלמי פ"א דדמאי אם גזרו דמאי על המנחות ע"ש אך באמת נ"ל כך דהא מבואר בירושלמי פ"א דמעשרות ה"א דלכך אם הקדיש קמה או שיבלים ופדאן חייב במעשרות משום דלא יצאו ידי הגיזבר ולא ידי הבעלים דעומדין ליפדות ומצוה בבעלים א"כ לפי"ז גבי מנחות ובפרט אי אמרינן דגם במנחות אין טהורים נפדים כמבואר מנחות דף ק"א ועיין תוס' חולין דף קל"ח ע"ב דגבי קדשי מזבח לא שייך כלל גיזבר ע"ש וא"כ לפי"ז גם אם הקדיש קמה ופדה נפטרו מן המעשרות זהו שיטת רבינו. ולכך אם הקדיש עד שלא הביאו שליש אף לבדה"ב ופדה אחר שהביאו שליש פקע ממנו חיוב תרומה ומעשר לדידן דאזלינן בתר שליש הראשון כמבואר בחולין דף קל"ו ובירושלמי פ"ה דמעשרות ה"ד אך זה רק גבי תרומה ומעשר דכל החיוב הוא בא מחמת הבאת שליש אבל גבי פיאה דיש בה גם פיאת עומרים והוא חיוב חדש כמש"כ אז רק אם נפטר בשעת קצירה שוב פקע ממנו גם חיוב עומרים אבל לא בשעת שליש וגם גבי עכו"ם ונתגייר רק אם נקצר ברשות העכו"ם אף שהקוצר הי' ישראל כיון דהוא רק פועל פטור אבל אם הבאת שליש הי' ברשות גוי ואח"כ נתגייר וכן גבי הפקר כה"ג חייב במתנות עניים וכמש"כ: