מותר לכל אדם כו'. אבל בעל השדה אינו זוכה בהן כמו בהלכה י"ג משום דכאן חל שם פיאה עליהם ואין אדם קורא שם פיאה לעצמו וכמבואר בירושלמי כאן רפ"ח והנה הך לאו דלהזהיר האדם על שלו לא שייך כאן כיון שהכל מותרים ללקט רק דר"ל כך דכיון דקי"ל דתעזוב להבא משמע וא"כ אם נימא דכיון שאין עניים מלקטין אותם יזכה בהם בעה"ב אגב שדהו אם היתה משתמרת כמבואר ב"מ דף י"א א"כ נמצא כמו שלא קיים כלל מצות פיאה משא"כ לר"י דס"ל דתעזוב מעיקרא משמע ר"ל דעיקר הדבר שלא יכלה שדהו וכאן כיון שלא כילה שדהו וקרא שם פיאה קיים שפיר מצות פיאה ועיין תו"י יומא דף ל"ו ע"ב ותוס' ר"ה דף ד' ע"ב ע"ש אם הנחת הפיאה באופן שאחר כך לא ילקטו אותם אם צריך ועיין תוספתא פיאה פ"ב דחורי הנמלים אסורים משום גזל ובירושלמי מעשרות פ"ה ה"ו מבואר דלכך חורי הנמלים פטורים מן המעשרות משום יאוש ע"ש וצ"ל דאחר כך זכה בהם מטעם חצירו ועיין בהך דפסחים דף ה' ע"ב גבי הך דסופי תאנים דמבואר שם דלא קנה אותם מטעם חצר אף דהוה שדה המשתמרת אך שם מטעם דאין מקפיד עליהם והוה גדר הפקר לא יאוש כמו בהך דנדרים דף ס"ב גבי הוכפלי רוב המקצעות ובירושלמי דמאי פ"ז ה"א. עכ"פ חזינן דאף היכא דהוא עצמו מייאש שפיר אח"כ קונה בהם מטעם חצירו ועיין תוס' ב"ב דף נ"ד ע"א ובדברי רבינו בהל' גזלה פט"ז ה"ד ובהשגות שם ובמ"א אבאר זה. וזהו כונת הירושלמי בפיאה שם מה דמקשה על ר"י וקודם לכן אין איסור משום גזל ר"ל כך דמשמע דר"י ס"ל כת"ק דכל אדם מותרין והרי ר"י ס"ל דתעזוב מעיקרא משמע כמבואר בחולין דף קמ"א וא"כ יזכה בהם בעל השדה וכ"כ בזה בהל' ערכין: