הנדה כו' ואפילו היתה קטנה כו'. ואף דהא קי"ל דאינה טמאה נדה עד שתרגיש עיין לקמן פ"ט ה"א, י"ל דרק אם אינה מרגשת אז הוה גריעותא אבל אם לא שייכא בהרגשה אז לא איכפת לן כעין מש"כ התוס' חגיגה דף כ"א ע"א גבי היסח הדעת ועיין בתוס' ישנים יומא דף ח' גבי תפילין כה"ג אך באמת הך דין דהרגשה ר"ל משום דס"ל דדפני בשרה משוה לה להראיה נדה ונ"מ אם בלא הרגשה אם רק היא אינה נדה אבל אם יצא דם ממי שהיתה כבר נדה אז מטמא אם לא מתורת מעין עכ"פ כמו דם טהרה של מצורעת וכדומה. וגם זה תליא אם הראיה גורמת לנדה או הנדה גורמת להראיה, ועיין בהך דנדה דף מ"ב גבי יולדת שירדה לטבול, ועיין מש"כ רבינו בהלכות מטמא משכב ומושב פ"ה הל' ג' דאמר שם דהטבילה מועלת לכל הדם המובלע באברים משמע דעל הדם גופא יש עליו שם נדה, ועי' בהך דיבמות ד' נ"ד ע"ב דאמר שם נדה ביומא תליא ור"ל זה כך דלא הדם הוא האוסרה רק הימים הם שאוסרים הדם וזה תליא בהך דרב ולוי וב"ש וב"ה בנדה ד' ל"ה ע"ב גבי מעין אחד הוא, ובאמת נ"ל גבי הך מחלוקת דנדה ד' ס"ח ע"א גבי פלוגתא דרב ולוי דרב אמר זבה ודאי ולוי אמר ספק, והטעם דהנה שם ד' ס"ט ע"א בהך מחלוקת גבי תחלתן וסופן בעינן ר"ל ג"כ דשוב הוה כמו שהממצעים ודאי הוה טהורים והוה כמו ספורים לפנינו, ועיין בירושלמי ב"ק פ"ב ופ"ד הל' ב' בהך מחלוקת דרב אדא ורב הונא פליגי ג"כ כך אם הראיה שבאמצע משוי לה זבה או מה שלא ראתה מפיק לה מדי זיבה וס"ל דגם גבי שור המועד כן ע"ש. והנה עיין ביבמות דף פ' ע"א דאמר שם הואיל ותחלתו וסופו לקוי לא חיישינן שמא הבריא בינתים ע"ש אבל בבעל מום חייש ומחלק שם בין כולה גופא לחד אבר ור"ל כך דהדין גבי סריס לא הסימנים משוי ליה לסריס רק שזה סימן שהוא סריס וא"כ אף שלא נבדק באמצע על הסימנים מ"מ אמרינן דהיו בו משום דלא זה הוא גוף הסריסות, משא"כ בבעל מום דהמום הוא הדבר בעצמו ולכך צריך שנדע שגם תוך הזמן היה בו המום וה"נ גבי ראיית דלוי דס"ל שני מעינות הם נמצא דהם הגורמים הטומאה והטהרה. וכן ס"ל לגבי נדה וזיבה ולכך צריך שנדע שגם באמצע ראתה ובלא זה הוה רק ספק משא"כ לרב אמרינן הואיל ותחילתו וסופו מסתמא גם באמצע כן, וכן הדין גבי הרגשה כנ"ל ועי' מש"כ התוס' נדה ד' נ"ד ע"א ד"ה וארבעה ע"ש, ועיין מש"כ התוס' שם ד' מ"ב ע"ב גבי דם דרק אם יצא חוץ לפרוזדור ובאמת הך דשם ד' מ' ע"א מה דנ"מ בין נדה לזב וב"ק ג"כ יש לעיין אם ר"ל דאין על הדבר שם קרי וזיבה עד שתצא לחוץ משא"כ בדם נדה, או דר"ל דאינה נקרא רואה וגם גבי נדה קודם שתצא לבית החיצון ג"כ כן ועיין בהך דנדה ד' כ"ב גבי הרואה קרי כו', ולקמן נאריך בזה, ועיין תוס' חולין ד' פ"ז ע"ב גבי משקין דאין עליהם שם עד שיוצאין לחוץ, ושם ד' קי"ז ע"ב בתוס' ד"ה ולא וכאן ד' כ"א ע"ב גבי הרואה דם בשפופרת די"ל דהבשר שבפנים משוי לה נדה וזבה, ועיין בחולין דף ע' ע"א גבי נתרחבו כותלי רחם כו', ע"ש אם הנגיעה עושה הדבר או האויר, ועיין נדה ד' מ"ג ע"א גבי זבה שנעקרו כו' וגבי עכו"ם שהרהר, ועיין בהך דעירובין דף צ"ט ע"א גבי רוק מה דמחלק בין היפך ללא היפך, ועיין בדברי רבינו בהל' טומאת אוכלים פרק ט"ו הל' ז' דס"ל דשם רוק עליו תיכף רק הוה כמחובר. וה"נ י"ל גבי דם דראיה לא הוה אך מ"מ שם מעין יש עליו, ועיין כאן ד' ל"ה ע"א במה דאמר שם לאחרים גורם טומאה ע"ש משמע דזה הוא הפועל וגם י"ל דזה הוה בגדר דאמרינן בחולין ד' קכ"ט ע"א כששימש מעשה עץ שימש ר"ל דזהו רק גדר דין לא הוא הגורם, ועיין מש"כ התוס' ב"ק ד' ע"ז ע"א גבי פרה וכן גבי שעיר המשתלח ג"כ י"ל דלא הוה רק מעשה עץ. אך י"ל דזה תליא בהך מחלוקת דזבחים ד' ק"ה ע"א גבי שעיר המשתלח אם מטמא טומאת אוכלים כיון דהוא חי, ועיין מש"כ התוס' חולין דף קכ"ח ע"א גבי בהמה בחייה כו', וזה תליא ג"כ בהך אם היד גופא נקרא דבר המקבל טומאה או רק שמוציא ומכניס טומאה, עיין רש"י חולין ד' קי"ח ע"א ד"ה טמא ע"ש, ועיין בהך מחלוקת דסוכה דף י"ג ע"ב אם צריך שיהא הקש רבה גם על היד של האוכל וזה תליא בזה וגם אם צריך מעשה לבטל היד, ועיין תוס' פסחים ד' י"ח ע"א ד"ה הא דהיכא דחזינן דאינו צריך שיהא ראוי ע"כ הוא מעשה עץ ולכך גבי ראיה ראשונה הוה רק מעשה עץ עיין ברש"י דף ל"ה ע"א מה שהביא בשם יש מפרשים דגם ראיה ראשונה מטמא במשא, וע"ש ד' ע"ב ע"ב בהך מחלוקת דב"ש וב"ה דמבואר שם דלב"ה טהור ראיה ראשונה אך י"ל דזה רק אם הסיט עד שלא ראה השניה אבל משראה השניה אז גם הראשונה מטמא, ועיין בהך דחולין דף ע' ע"א ברש"י דלאחר שיצא הרוב גם המיעוט קדוש אם ישנו ע"ש גבי מחתך, ועיין שם ד' ל"ו ע"א גבי השוחט וניתז דם על הדלעת וכ"כ בזה. אך כיון דחזינן דראיה ראשונה מטמא באונס ע"כ לא הויא אלא מעשה עץ כמש"כ התוס' בפסחים ד' י"ח הנ"ל, ועיין בהך דכריתות דף ח' ע"א דאמרינן שם דראיה ראשונה אין עליה רק שם ש"ז בעלמא ע"ש, ועיין בתוס' נדה ד' נ"ה ע"ב ד"ה כי משמע דזה הוה רק בגדר עץ דכתבו שם דאין לנו לעשות זאת הזיבה השניה רק כמו ש"ז לאחר ראיה ראשונה, ועיין בתוספתא הובא בר"ש פרק א' דזבים גבי המסיט ראיה מרובה דב"ה ס"ל דאינו טמא רק טפה אחרונה ושם מבואר דאף לאחר שראה השניה, הראשונה אינה מטמאה במשא לב"ה ע"ש ועיין תוס' ד' ל"ה ע"א ד"ה לעולם. ובאמת גם גבי שעיר המשתלח י"ל דזה תליא בהך פלוגתא דבתוספתא דשבועות פ"א מבואר דטמא כזה דהיינו מן שעיר המשתלח ומן פרה אינו חייב אם נכנס למקדש, ובתו"כ פרשת ויקרא מבואר דחייב. והטעם דהתוספתא ס"ל דזהו רק דין לא טומאה בעצם לכן אינו חייב אמקדש וזהו דאמר שם דהוה רק טומאת הקדישות ותו"כ ס"ל דהוא טומאה בעצם. וזהו כוונת התו"כ בפ' אחרי מות יכול גזירת מלך ת"ל ואחר יבוא כו', מה ואחר כו', ר"ל דזהו טומאה לא מחמת דין וגזיה"כ כשיטת התוספתא, ועיין בתו"כ פ' תזריע דמצריך קרא לומר דאין הולד טמא שלא נאמר שהוא טמא מחמת שהוא גורם טומאה להיולדת. אך באמת זה תליא אם הולד גורם או הלידה גורמת הטומאה וזה תליא בהך פלוגתא דר"ש ורבנן בנדה דף מ' גבי יוצא דופן דר"ש ס"ל דהולד גורם ורבנן ס"ל דהלידה גורם, וע"ש ד' כ"ו ע"א דמשמע שם דאף אם הולד הוא עכו"ם עדיין אם נתגיירה האם יש עליה דין טומאת לידה, ועיין בהך דשבת ד' קל"ה ע"ב גבי כל שאין אמו טמאה לידה כו', ובהך דיבמות ד' ע"ח גבי מעוברת שנתגיירה, ועיין בהך דבכורות ד' מ"ו ע"ב גבי גיורת שיצאה פדחת וולדה כו', דאין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה, ועיין בתוס' כאן ד' ל"ו ע"ב דמשמע שם דאף למ"ד שני מעינות מ"מ אין עליהם שם דם טמא ודם טהור רק הדין גורם אף אם ראתה אז ולא מיקרי דם נידה, וע"ש ד' ל"ו ע"א ברש"י ד"ה בשלמא דדם של ז' הוה בשם דם נדה לכן אי חזאי אין לה ג' עונות, אך בירושלמי פרק א' דנדה מבואר להיפך בהל' ג' דזהו דם אחר רק דהתורה אמרה שבאותו זמן הוא טמא ושייך גם על זה דם לידה לחוד ודם נדה לחוד כמבואר שם דף י' ע"ב וע"ש דף ח' ע"ב גבי ראתה דם מחמת לידה אך שם י"ל דאף דיש עליו שם דם נדה מ"מ הוה כמו ראתה מאונס ועיין בהך דכריתות דף י' בתוס' שם דאם ראתה בתוך ימי לידה מאימתי חשבינן ז' ימים, וע"ש בתוס' ד"ה אי אפשר. אך באמת נ"ל דדם הלידה עצמה אין עליה שם דם נדה אבל מה שרואה מחמת פתיחת הקבר הוה שפיר דם נדה, ועיין בנדה דף ל"ד ע"ב תוס' ד"ה אם אינו ענין, ותוס' שם ד' ל"ז ע"א ד"ה דבר ושם ד' ל"ח ע"ב ברש"י ד"ה ור"א מטמא, ושם ד' ל"ט ע"א בתוס' ד"ה והיולדת. אך הרמב"ם ז"ל מפרש בהל' מטמאי משכב ומושב פרק ג' דר"ל הלידה עצמה ולא מחמת הדם ועיין ברש"י שם ד' כ"ט ע"א ד"ה מטנפת ע"ש, וע"ש ד' מ"ב ע"א אלא יולדת כו' אי בימי נדה משמע דהדמים שלה הוה בגדר נדה או זיבה ועיין דף ח' ע"ב ברש"י ד"ה קשתה ושם ד' כ"א ע"ב ותוס' ד' ל"ז ע"א ד"ה רבא וד' ס"ו ע"א ועיין ברש"י ד' ל"ז ע"ב ד"ה אף דס"ל דאין עליהם שם זיבה דהדם הוא מחמת ולד אך למה שכתבתי בזה שראתה מחמת פתיחת הקבר הויא שפיר דם נדה א"ש, ועיין רש"י כריתות דף ז' ע"ב ד"ה והדמים משמע דהדמים הם טהורים רק הטומאה ע"י לידה, ועיין בתוספתא שם דאמר דרואה תוך פ' טמאה ולכאורה ט"ס הוא, אך י"ל דר"ל למ"ד שני מעינות הן, או לשיטת הירושלמי בפרק א' דדמים משתנים וזה בוודאי אף למ"ד שני מעינות הן רק אם שופעת מימי טומאה לטהרה או מימי טהרה אח"כ אז אזלינן בתר המעין אבל אם באמצע ימי טהרה נשתנה המעין שלה לא חיישינן דאל"כ יהא צריכה בדיקה שמא נשתנה הדם, וע"ש ד' י"א ע"ב וד' ס"ה ע"ב בתוס' ד"ה וכולם ע"ש, ועיין בירושלמי כאן פ"א הל' ה' דמבואר שם דגבי גיורת יולדת אף אם ראתה דם אין זה נקרא של לידה ע"ש, ובאמת קשה אמאי לא מוקים בנדה ד' ל"ד ע"ב הך דזובו טמא דהקרא צריך על ראיית אונס דמטמא וזה אינו גורם טומאה ובפרט אם נימא דגם לא סתר ומ"מ מטמא במשא כמבואר שם ד' ל"ז ע"א וזה מהך קרא, ונראה דאף ב"ש דס"ל בדף ע"ב דראיה ראשונה תולין זה רק אם אינה מאונס אבל אם מאונס גם לב"ש אינה מטמאה במשא אף דמצטרפת, ועיין ד' ל"ד ע"ב גבי הך בעיא דראיה ראשונה של קטן אם יש עליה שם ש"ז או שם זיבה, ועיין במה דפליגי רבינו והרא"ש ז"ל בהל' מטמאי מו"מ פ"א הל' י"ב דרבינו כתב הרי היא כש"ז והר"א פליג וכתב אין לשונו מיושר ע"ש ור"ל דפליגי בזה אם מה שש"ז של קטן אינו מטמא הוא מחמת גזיה"כ או מחמת דאינה ראויה להזריע וזהו מה דר"ל בהך דסנהדרין ד' ס"ט ע"א מה דמקשה שם מן ואיש ובאמת נ"ל דר"ל הך של כאן ד' ל"ב לא כפירוש רש"י דפי' שם דקאי אשפחה חרופה והטעם משום דלא הויא זרע ורבינו אזיל לשיטתיה דפסק כן בהל' אבות הטומאה פ"ה הל' ד' ע"ש אך הר"א ז"ל פליג עליה שם, ובאמת גם שם יש נ"מ אם ר"ל דהוא אינו טמא או דהש"ז אינה מטמאה וע"ש דף נ"ו ע"א בתוס' ד"ה ש"ז, ובהך דשבת ד' פ"ו ע"ב ובע"ז ד' ס"ח ע"ב, ואף דנסרחה ג"כ אינה מזריע עיין בהך דגיטין ד' ל"א ע"ב ובהך דסנהדרין ד' צ"א ע"ב י"ל דזה רק בפנים, ועיין בהך דנזיר דף ס"ד ע"א אם ש"ז יש עליו שם אוכל או משקה, ועיין בהך פלוגתא דמכשירין פ"ו מ"ו אם ש"ז מכשיר, ושל קטן מבואר בנדה דף מ"ג ע"ב דטהור וס"ל להראב"ד דזה משום גזיה"כ, ובאמת אם נימא דהטעם משום דאינו מזריע קשה דברי הגמ' דאיך אמר חלוקה טומאתו הא גם בגדול כה"ג אינו מטמא כיון דאינו מזריע ועיין תוס' ב"ב דף כ' ע"א וצ"ל דזה אתיא כלישנא בתרא דלא תליא בהרגשה או די"ל כמש"כ דרק מאן דיש לו הרגשה טהור בלא הרגשה אבל מי דלאו בר מזריע הוא אז בשביל זה אינו טהור. והנה נ"מ לראיה ראשונה של זב קטן שראה מאונס דאם נימא כטעם רבינו דרק גבי קרי טהור משום דאינו ראוי להזריע אבל גבי זיבה דלא איכפת לן זה אז טמא שפיר מטעם ש"ז. א"כ גם באונס טמא, אבל אם נימא כשיטת הראב"ד דמטעם גזיה"כ אז אם ראה מאונס, קטן פחות מבן ט' ממ"נ טהור. והנה כבר ידוע שיטת ס' יראים דקרי של קטן טמא וכבר הקשה עליו מהך דנדה הנ"ל אך באמת כך דהנה עיין בנדה ד' כ"ב ע"א דמבואר שם דלכך קרי סותר יום אחד משום דפתוך בו זיבה, ועיין בדברי רבינו פ"א הל' י"ד אמר שם ג"כ כך. וא"כ לפי"ז בכל קרי יש בו זיבה רק דהא קי"ל בסוף נזיר והובא בדברי רבינו בהל' מחוסרי כפרה פ"ב הל' ד' דקרי פוטר זיבה אך זה רק במי שיש בו קרי אבל עכו"ם דאין לו קרי לא פטר אם נתגייר תוך מעל"ע וא"כ ה"ה קטן ג"כ קריו אינו פוטר את הזיבה ולכך קריו טמא משום זיבה דאית ביה. אך לפי"ז לשיטת רש"י ז"ל בנדה ד' ל"ד ע"א ד"ה זובו טמא כתב שם במגע ובאמת הא גם במשא מטמא גם גבי עכו"ם. אך י"ל דהנה בירושלמי שבת פ"א מבואר דגזרו גם על קרי של עכו"ם משום דמעורב בו מי רגלים וע' ברש"י שם ד' ל"ד ע"ב ד"ה חוץ דכתב ג"כ דמעורב במי רגלים טמא ועי' בהך דב"ק ד' כ"ה ע"א גבי הך מחלוקת דר"א ור"י ותוס' נדה דף כ"ב ע"א ועיין בתוספתא פ"ה דזבים דמבואר שם ג"כ לפי הגירסא שלנו דטעם דר"י משום שא"א לש"ז בלא מי רגלים ע"ש לכן ס"ל לרש"י ז"ל דזה רק במשא כעין הך דבכורות ד' כ"ג ועיין חולין ד' קכ"ג ונדה ד' כ"ז דבמגע לא מטעם דאין נוגע וחוזר ונוגע ועיין תוס' נזיר דף נ' ע"ב וכ"מ בזה, אבל זובו מטמא אף במגע זהו כוונת רש"י. אך רבינו ז"ל לא ס"ל כן דאף משום צחצוחי עשו אותו כעצם הטומאה וגזרו אף על מגעו, ועיין בהך דנדה ד' ל"ז ע"א מה גרם לו קריו ושם ד' ס"ח ע"ב לטמאה בו ע"ש ברש"י, אך זה תליא אם ב"ק רואה הוה או נגוע ובאמת זה הויא מחלוקת דתנאי בחלה פ"ד אם ב"ק אוכל חלת חו"ל, ועיין תוס' בכורות ד' כ"ז ע"א ובהך דשם ד' ל"ג ע"א בתוס' ד"ה אין מאכילין ועיין בתוס' מו"ק ד' ט"ו ע"א ובר"ש כלים פ"א מ"ה, וזהו כונת ס' היראים הנ"ל, וע' בהך דכריתות דף ט' ע"ב מה דאמר שם בהך דפליגי ר"י ורבנן דלר"י ולד ראשון גורם ולרבנן ולד שני. והנה עיין בנדה דף כ"ו ע"א מבואר שם דאם ולד ראשון אין עליו חיוב קרבן צריך להביא על השני ולא חשבינן מלידה ראשונה, ולכאורה לר"י אמאי נימא דבטיל ולד שני לראשון וצ"ל כמש"כ לעיל דלא בטיל רק אם הראשון הוא בר חיוב כמו גבי קרי דפוטר את הזיבה הבא אחריו. וה"נ כיון דהראשון לא הוה בר חיוב קרבן חשבינן מהשני, ועיין בירושלמי נדה פ"ג ה"ד ע"ש:
[השמטה נשמט במש"כ לחלק בין קרי לזיבה עי' רש"י יומא דף י"ח ע"א ד"ה זב דס"ל דקרי וזוב אינם באים ממקום אחד ולקמן בהל' משכב ומושב אבאר זה: ע"כ השמטה]