הפילה חתיכה כו'. הנה ברש"י ז"ל מבואר דיש לה גם ימי טוהר. ועיין כאן דף כ"ח ע"א ותוס' דף כ"ה ע"ב ד"ה המפלת ועיין מש"כ רבינו לקמן בהל' י"א דרק מצטרף לרוב אברים והטעם דחיישינן שמא לא נולד עדיין שאר החתיכות, וא"כ ה"נ ניחוש כן. ועיין דף כ"ט ע"א גבי עברה בנהר ותוס' שבועות דף ח' ע"א דס"ל דרק אם הרגישה שהפילה והטעם י"ל כמו דס"ל לרבינו בהל' בכורות פ"ד הי"ג דכל שלא העגיל ראש כפיקה לא פטר בבכורה י"ל דה"ה דלא הוה לידה והטעם י"ל דזה תליא בהך בעיא דחולין דף ע' ע"א גבי נתרחבו כותלי רחם אם צריך ליגע וה"נ דהרי מבואר בפה"מ לרבינו בפ"ז דאהלות דכל שלא העגיל ראש כפיקה אינה מרגשת כלל בהלידה. ע"ש ובפכ"ה מהל' טומאת מת וה"נ שוב לא נגע בהכתלים ולכך ס"ל להתוס' דבעינן הרגשה וא"כ ממילא גבי יד חתוכה כיון דשאר אברים לא הרגישה לכך כתב רבינו דרק שמצטרף לשאר אברים. גם י"ל דהך דדף כ"ט הוא רק לריב"ל לשיטתיה דס"ל שם דף כ"ה ע"א דבצלול פליגי ר"י ורבנן והוא ס"ל כריב"ח מחמת הך דבכורות דף י"ט ע"ב ע"ש וא"כ שוב לא יקשה קושית הגמ' מבהמה דגבי בהמה לא פטר שפיר כמבואר שם דף כ"ה. וגם בזה יש ליישב ג"כ מאי דלא מקשה הגמ' מן הך דכריתות דף ז' ע"ב דהמפלת דבר שאינו ידוע הוה ספק ע"ש ובזה א"ש דהטעם דריב"ל משום דס"ל כריב"ח והך משנה דכריתות ע"כ לא אתיא כריב"ח דהא שם נקט דיוצא דופן אינו ולד ור"י ס"ל בבכורות דף נ"ז דיוצא דופן הוי ולד מעליא ע"ש אך רבינו לא ס"ל כן. גם י"ל כך דהנה התוס' כאן דף י"ח ע"א כתבו דהך דין אם נימוק כולו דטמאה לידה רבנן לא ס"ל כן ועיין דף כ"ז ע"ב ודף מ' ע"א. והנה באמת לפי שיטת רבינו בהל' בכורות פ"ד הי"ד דאם הולד יצא חתוך ונאכל קודם שיצטרף לרובו אז לא נפטר מבכורה ג"כ ועיין כאן דף כ"ד ע"ב גבי שפיר מלא גנונים דמקשה שם שמא ולד היה ונימוח וקשה לשיטת התוס' דרבנן פליגי על נימוק ומאי קושיא דלמא אתיא כרבנן דפליגי על נימוק וצ"ל דרק בשליא אז נימוק בטל כיון דנשתנה לדבר אחר אבל בשפיר דזה הוה גוף הולד הוה כעין שלדא קיימת כהך דנדה דף כ"ח ושם דף נ"ו ע"א ועיין בהך דברכות דף ל"ח ע"ב גבי כשבא מלחם גדול ע"ש וכן ס"ל לרבינו גבי חררת דם ועיין בב"ק דף י"א גבי שליא ע"ש בתוס' ורש"י דנקט רוב, ועיין בר"ן ס"פ בהמה המקשה דחיישינן שמא נימוח אח"כ ואמאי לא ניחוש שמא נימוח תיכף כשיצא וכשיטת הרמב"ם וצ"ל דזה לא הוה כמו נאכל. ובאמת לשיטת התוס' דנימוק מטהרין רבנן ואמאי גבי יד חתוכה למה לא ניחוש שמא שאר האברים נימוקו כשיצא ולא שייך כאן לומר רוב דהא לא חזינן להו כלל וע"כ נימוק כמש"כ רש"י דף י"ח וצ"ל דכיון דנשאר היד שלם שוב גם הנימוק לא בטלה מעליו שם ולד כעין דאמרינן בהך דברכות דף ל"ח ע"ב דכשנשתייר דבר מן מה שבא ממנו החביצה אף שמחזירן לסלתן יש שם הראשון עליו וה"נ כן, ועיין מש"כ הראב"ד ז"ל בפ"א מהל' טומאת אוכלים בשם התוספתא ולא נשתייר ממנו אלא כפול ע"ש בהל' ד' וה"נ כן וכן גבי חתיכה כיון שנשאר דבר שממנו בא לא אבד שמו. ובאמת במה דאמר כאן בגמ' דף כ"ז ע"א היינו טעמא דר"ש מחמת כל טומאה שנתערב בה ואמר שם ר"פ היינו נמי טעמייהו כו' הוא משום דהא בתוס' בכורות ד' כ"ג ד"ה הניחא כתבו וי"ל הטעם משום דאין מאהיל וחוזר ומאהיל וזה רק ר"ש ס"ל גם הך מחלוקת דבכורות דף כ"ג אם טומאה שבטלה אם כמאן דאיתא דמי אם כמאן דליתא דמי באמת כעין זה פליגי תנאי בתוספתא דטהרות פ"ה גבי זב שהניח פיו על הכוס דר"ש מטהר אם הסיטו וחכמים מטמאין והטעם כנ"ל דר"ש ס"ל דבטל הדבר וחכמים ס"ל דלא בטל לגמרי, ועיין בפ"א דמקואות ג"כ פליגי כה"ג ר"ש ורבנן, ואף דשם אומר ר"ש שאני אומר טיפה של מים כו' כמבואר בתוספתא שם היינו משום דר"ש הולך לשיטתיה בפסחים דף ט"ז דספק משקין לטמא אחרים ספיקו לחומרא ועיין מש"כ בזה בדברי רבינו פ"ב מהל' טומאת אוכלים הכ"ו ע"ש ולכך קאמר כאן ר"פ היינו טעמא דר"ש. ועיין בירושלמי פ"ג דכאן ה"ד אמר ר"י דר"ש היא וקאי על הך דאהלות פ"ז גבי יצא הראשון מת ע"ש במש"כ רבינו בפכ"ה מהל' טומאת מת ה"י והי"א ורבינו שם בהל' י' לא נקט הלשון דמשנה דשליא בבית רק נקט הלשון האשה שהפילה שליא משום דס"ל דאף דפסק כר"ל בפ"ג ה"ט דשפיר שטרפו במימיו טהור זה רק אחר יציאה ומשום בלבול צורה אבל בשעת יציאה או קודם משעת פה"ק אז עדיין שמו עליו ולא נתבלבל. אך י"ל דזה תליא בהך דר"ש ורבנן בזבחים דף ק"ו ע"א אם שויא חרוכא אם הוה כשרוף ממש ע"ש וא"כ י"ל דר"ש לשיטתיה, אבל אם נימא דהטעם משום דבטל לגמרי אז אין נ"מ בין בשעת יציאה בין אח"כ וזהו דאמר בירושלמי כלים שהיו בשעת יציאה מהו ופשט דטהור מחמת טעם ביטול אך אנן בזה לא קיי"ל כן וא"ש פסק רבינו: