אין פודין את ההקדשות כו'. הנה מלשון רבינו מבואר דהג' צריך שיהו בקיאין בשומא ובסנהדרין דף י"ד לא נקט זה רק במעש"ש כו' וע' בירושלמי ב"ק פ"א ה"ג דהשומא הוא ע"פ עדים רק צריך שיהיה בפני ב"ד היינו ג' אך בתוספתא ערכין פ"ד מבואר דגם במטלטלין של הקדש בעי דוקא בקיאים בשומא וע' תמורה דף כ"ז ע"ב דשומת הקדש הוי גדר אומדנא לא משום דין וע' תוס' ערכין דף י"ט ע"ב ד"ה או דמוכח שם דהאומד הוי גדר ב"ד דאל"כ מה שייך ע"ז לומר אין ב"ד שקול וע' ב"ב דף ק"ז ע"א דאזלינן גם בשומא בתר רובא וע' ע"ז דף ע"ב ע"א דהיכא דאמר כדשיימי בי תלתא גם ביתר מגו תלתא מהני דהוי כמו דיינים וע' תוס' סנהדרין דף ו' ע"א ד"ה ביצוע והנה כאן מאי אם צריך שיהי כל הג' מסכימין לדעת אחת או די ברוב וע' ב"מ דף ל"ב ע"א אבל צריכין ב"ד הדיוטות משום שומא ע"ש רש"י ותוס'. אך באמת כך דהנה זה פלוגתא בסנהדרין דף ג' ע"ב אי מה דבעי ג' הוא משום דין או מחמת הכרעה ונ"מ למחלוקת דשם דף ל' ע"א אי בעי אינהו לשלומי מנתא דידיה. והוא כך דאם נימא דהפסק הוא רק עפ"י השנים אז צריכין הם לשלם הכל אבל אם נימא דהפסק הוא עפ"י הג' ג"כ אז הם אינם צריכים לשלם רק חלקם וע' רש"י שם דף ה' ע"ב ד"ה יוסיפו. וע' הל' סנהדרין פ"ח ה"ב ובהשגות שם. וא"כ לפ"ז הך דין דהג' צריך לפסוק כהשנים זה שייך רק גבי דין תורה אבל בשומא או בפשרה לא שייך זה ולכך גבי פשרה בעי שיורו הכל וגבי שומא י"ל כך דכ"כ בשם הירושלמי דב"ק דהשומא די בב' רק שיהי' בפני ב"ד וא"כ שפיר מהני בשומא רוב ג' דעכ"פ היה ע"י שנים ובפני ב"ד אך הרשב"ם ז"ל שם לא פירש כן. והנה זה רק בשומא דד"מ אבל גבי הקדש אז ג' דוקא דבעי ב"ד ולכך שיכור פסול בשומת ההקדש אף דבשל ד"מ כשר כמש"כ התוס' סנהדרין דף מ"ב ע"א וגם י"ל דלזה קרובין ג"כ פסולים וע' ר"ש ז"ל פ"ה דמעש"ש גבי נטע רבעי ובזה י"ל הא דהל' סנהדרין פי"א ה"ז דיני ממונות אב ובנו כו' ע"ש בהשג' ונ"ל דר"ל לענין שומא של ד"מ וא"ש. וא"כ לפ"ז גבי הקדש בעי שיהיו כולם בדעה אחת ואז מהני ובאמת גבי שומת קרקע דבעי י' אם ר"ל דבעי השומא בעשרה או דדי בג' לפני י' והנה מלשון הגמ' ערכין דף י"ט ע"ב משמע קצת דצריך שיהא האומד בי' גבי אמדוהו אומד של נזקין ע"ש ויש לדחות. אך אם נימא דא"צ א"ש דברי הגמ' שם דף כ"ז ע"ב דאמר נישום הקדש בג' ע"ש ברש"י דהא קרקע בעי י' ולפמש"כ השומא באמת די בג' אך בפני עשרה וכמש"כ. והנה ע' כאן ה"ו כ' ג' מומחים ולא ג' בקיאים ומשמע דלזה צריך גם סמוכים ונ"מ אם טעו באומד ע' כתובות דף צ"ט ע"ב וגבי הקדש הוי זה כמו דין וע' תמורה דף כ"ז ע"ב דמשמע דמשום דהוי דרבנן דוקא לכך לא מתבטלת שומתם אבל בל"ז בטלה השומא משום דזה הוי כמו הא דיבמות דף צ"ב ע"א גבי הורו ב"ד ששקעה חמה א"ז הוראה אלא טעות וה"נ ס"ל גבי אומד ושומא דלא הוי רק טעות וע' ב"ק דף צ' ע"ב מחלוקת דשמעון התימני ור"ע אי אומד שייך לב"ד דוקא או לא ור"ל כך דע' סנהדרין דף ע"ו ע"ב בהא דאמר שמואל מפני מה לא נאמר יד בברזל ע"ש ברש"י ותוס' ד"ה שברזל ובירושלמי שם מבואר כרש"י משום דיכול לתוחבו בושט או בלב אך כך דהנה בסנהדרין דף ע"ח ע"א גבי אומד נקט רק אבן או אגרוף ולא ברזל משום כך דע' ב"ק דף מ"ה ע"ב גבי שור המועד דאמר שם אין לו שמירה אלא סכין ומבואר שם בירושלמי דאפי' הקיפו חומת ברזל אין משערין אלא בגוף ור"ל כך דבכל דבר התורה נתנה לנו שיעור ומסרה לחכמים ואין משערין בכל אחד ואחד לפי כחו וכמו גבי בור לענין מיתה אין נ"מ בין נפל עוף קטן לשור גדול דצריך דוקא י' טפחים והנה גבי נזקין ע' הל' נז"מ פי"ב הט"ו דלנזקין כ"ש דהוא לכא' נגד הגמ' דב"ק דף צ"א ע"א דיש אומד לנזקין אך בירושלמי פ"א דב"ק ובתוספתא נקט שם לשון כל שהוא. אך נ"ל כך דגבי נזקין אזלינן בתר שיעורו של הדבר הניזק ושם לא הוי גזה"כ וכמבואר בירושלמי דב"ק פ"א ובתוספתא דאזלינן בתר מלואו של נופל וע' ב"ק דף נ' ע"ב גבי ונפל כל דהו אך באמת יש נ"מ בין חבט להבל דאז גם בנזקין הוי גדר גזיה"כ ולכך ס"ל לירושלמי פ"ה דב"ק ה"ז ט' דבור של נזקין חייב גם אכלים וע"ש בפ"ג ה"א ובבלי שם דף כ"ח אך אז משערינן הכל לפי מה שהוא וזהו גבי חבט משא"כ גבי הבל הוי גם נזקין בגדר אב וע' ב"ק דף ג' ע"א וע"ז כלים פטורים דהוי בגדר גזיה"כ וע' ברמב"ן במלחמות. וכן גבי שמירה דבשור תם הוי שמירה כדרך שמירה שמסרו הכתוב לחכמים ולא מחלקינן בין שור לשור אך נ"מ לענין כופר גבי שור המועד דשם צריך לשומרו כפי השור ואינו מונח בגדר שמירה שמסרו חכמים וע"ש דף מ"ה ע"ב ודף מ"ו ע"א בתוס' ועיין ירושלמי ב"ק פ"ג דגם ר' יהודה מודה שאם מפקיר שור העומד ליגח שהוא חייב והחיוב הוא מטעם אש או בור וכמו המעמיד בהמת חבירו ע"ג קמת חבירו דלא כתוס' שם דף נ"ו ע"ב ע"ש. וכן ר"ל הירושלמי שבועות פ"ח ה"ב דשם מחלק בין שמירת שמ"ש לשמירת ש"ח כה"ג. וכן ר"ל הא דסנהדרין דף ס"ט ע"א גבי בן סו"מ דאזלינן בתר רובא ורובא לט' ילדן ור"ל דאף אם יארע כך דישא בן סו"מ אשה ותתעבר בן ז' ויהי' ניכר העובר פחות מג' חדשים מ"מ יהיה בן סו"מ דהוי כאילו מפורש בתורה ג' חדשים ואינו נקרא אב בפחות מזה וע' יבמות דף פ' דלכך סריס חמה אינו נעשה בן סו"מ משום דאין בו הקפת זקן ור"ל דחיישינן שמא אם לא היה סריס היה כבר מוקף הזקן ולכך פסק רבינו בסה"ל ממרים דצריך לבודקו גבי מיתה. וכן הדין גבי הא דרובא טעי בעיבורא דירחא ר"ל דשוב לא הוי זה גדר חקירה ביום א' ונ"מ דאפילו אם אנו יודעין דהעדים בקיאים בעיבור מ"מ לא הוי עדות מוכחשת ודלא כשיטת הירוש' סנהדרין דפ"ה ה"ג דאם היו העדים חכמים אינו כלום ר"ל דבטלה העדות אך י"ל דמ"מ לא גרע זה ממכחישות בבדיקות וא"כ נ"מ לכמה דברים. וכן הדין גבי אבן ואגרוף דבעי דוקא שיעור של ב"ד ואף אם לקטן בן יומו מ"מ צריך שיעור ודלא כדמשמע בפ"ג מהל' רוצח ה"ג וה' וע' סנהדרין דף מ"א ע"א דבתאנים א"א להרוג ר"ל דזה לא נכנס תחת השיעור וע' בהל' רוצח שם ה"ח ולכך במשנה דסנהדרין דף ע"ח ע"ב נקט רק לב ומתניו קטן וגדול אבל לא חלש ובריא וכמו גוסס בידי שמים דשבת דף קנ"א ע"ב ומ"מ פטור ע"ז דבעי שיעורא באגרוף אבל גבי ברזל דלא נתנה בו תורה יד אז כאו"א כפי מה שהוא. וא"כ ממילא גבי שאר דברים האומד הוא בגדר דין ושייך שפיר לאמר ע"ז יצא מב"ד זכאי וא"צ לאמר כרש"י סנהדרין שם דף ע"ח ע"ב דר"ל דאח"כ נתקלקל וע' ירוש' סנהדרין פ"ד ה"ג נזדכה בטעות מחזירים ור"ל כה"ג אך הגמ' דילן לא ס"ל כן וע' ירוש' שם פ"ט ה"ג ובמכות דף כ"ב ע"ב וברש"י שם וכן נ"מ דזה האומד בעי דוקא ב"ד סמוכים אבל גבי ברזל לא בעי סמוכים ולא בעי אומד ב"ד אם טעו מחזירין דכאן לא הוי גדר דין רק טעות. וכן ג"כ גבי שומת הקדש ולפמש"כ לעיל לחלק בין שומת קרקע לדמטלטלין דגבי קרקע הוי השומא חיובית וגדר דין ושם בעי רק מומחין משא"כ במטלטלין דהוי רק שומא בעלמא וא"כ י"ל דלכך בה"ו כתב רבינו מומחין משום דאיירי בקרקע וא"ש. וע' ירוש' כתובות פי"א ה"ו פלוגתא אם נתנו להם כפי שומא אי צריך הכרזה וזה תליא בזה אם נימא דהשומא שלהן הוי גדר דין אז כיון ששמו שוב א"צ להכריז אבל אם נימא דהוא רק אומדנא אז שפיר צריך להכריז אף אם מצאו מי שיתן כדי שומא ובזה יש לבאר הירוש' בכתובות שם דאמר ממה דאת אמרת שניא הקדש כו' הדא אמרי שאם ימצאו כו' והוא תמוה לכא' דמה ענין זה לזה אך ר"ל כך דע' תוס' קדושין דף כ"ט ע"א ד"ה משכו דהקשו הא אמירתו לגבוה כו' ותירצו דטעות שאני וע' תוס' סנהדרין דף ו' ע"א גבי פשרה דהיכא דעושה הדבר עפ"י אחרים הוי כמו טעות וע' בהשג' פי"ג מהל' מכירה הי"א דהיכא דנותן עפ"י שומת ב"ד הוי טעות וא"כ אי נימא דאף אי מצאו שומאן מכריען הדרה קושיא לדוכתא הא הורע כוחו גם גבי הקדש ולא שייך לומר תופס ראשון ראשון מחמת אמירתו לגבוה דהא יכול לומר שטעות היה שעשה כן מחמת שומת ב"ד ויכול לחזור בו גם גבי הקדש אבל אי נימא דמיירי דלא מצאו שומאן א"כ חזינן דהוא לא נמשך אחרי ב"ד ואדעתא דנפשיה יהיב ושוב א"י לחזור בו וכע' דאמרינן בהוריות דף ב' ע"ב גבי מבעט בהורא' דהוי תולה בעצמו וע' כתובות דף צ"ה ע"א גבי נחת רוח עשיתי לבעלי דאמרינן לה אם איתא כו' וע' גיטין דף ל"ד ע"א אטו התם לקיומא כו' ומנחות דף מ"ט ע"א גבי עקירה בטעות. ואם נימא דזה רק בגדר אומד ולא בגדר דין זה ודאי מיירי דאף אם טעה זה שנתן הנ' כי ההקדש אינו שוה כ"כ מ"מ א"י לחזור בו אף דהוי שומא וע' הל' מכירה פי"ג הנ"ל דלא ס"ל כשיטת הראב"ד דאמרינן דע"י ב"ד טעה רק אדעתא דנפשיה עביד וע"כ צ"ל כמש"כ בין אם הוא דין בין אם הוא שומא בעלמא וע' כריתות דף כ"ד ע"א מחלוקת דר"י ור"א גבי אשם תלוי שהוזמו עדיו דמחלק בין היכא שהדבר בא רק מחמת בירור או מחמת דין ע"ש ובהל' רוצח פ"י ה"ז דאם נמצאו עדיה זוממין מותר בהנאה וכן הוא בתוספתא דכריתות שם ואף דגבי אשם תלוי לא פסק כן משום דגבי אשם תלוי העדים לא הוי בגדר חיוב רק בגדר בירור ולכך לא אמרינן דהפריש על פיהם וזהו דר"ל בגמ' שם מחמת כפרה גמר ומקדיש. משא"כ גבי עגלה ערופה דע"כ צריך עדים כמבואר בירוש' סוטה רפ"ט משום דכתיב ונמצא ואין מציאה אלא בעדים ע"ש וכן גבי מנחת סוטה צריך ג"כ עדים דוקא לכך כל ההפרשה לא הוי רק על פיהם ואם נמצאו זוממים תצא לחולין וה"נ גבי שומא כן וא"ש. וע' סנהדרין דף קי"ב ע"ב גבי הודחו מאליהם וכ"כ בזה: