והמקדיש שפדה כו'. והנה אם הקדיש דבר לרבים דצריך שימסרם לציבור דוקא אם אז שפודים אותם חייב להוסיף חומש או לא כיון דע"כ מתחילה צריך למוסרם לציבור. וע' בר"ש ז"ל פרה פ"ב בשם תוספתא גבי פ"א דאם אח"כ נפדית וא"צ עוד לציבור תחזור לבעלים וכ"כ בזה והנה בה"ו גבי בעיא דר' אלעזר אף דאנן קי"ל כמ"ד דמותרות לנדבות ציבור אזלי ומ"מ אי לאו דהקדש שני צריך להוסיף עליו חומש אך באמת נ"ל אף דאנן קי"ל דאשם שניתק לרעיה והקריבו עולה כשר וכ"ש לשיטת ר"ת בכ"מ דהלכה הוא לעולה לאחר שניתק אז הוי קרבן יחיד ובזה א"ש הא דק' לכא' דלפי הא דתמורה ד' י"ג ע"ב דר"ש ס"ל כמ"ד בתמורה ד' כ' דהוי קרבן שלו וק' הא מבואר בשקלים ובזבחים ד' ק"ג וכ"מ דר"ש ס"ל לנדבות ציבור הוי וכן מבואר בשבועות דף י"ב ע"ש אך באמת זה ר"ל הך דניתק ע' תוס' פסחים דף ע"ג ע"א ור"ל כך דיכול להקריבם לעולה אך אז הוי קרבן יחיד ואם ניתקו לשם קרבן ציבור אז ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה לק"צ כן ס"ל לר"ש וע' רש"י בפסחים שם ד"ה בדמיו דמשמע שם דהקושיא הוא רק למ"ד דמקריבו לעצמו ולכך א"ש הא דשבועות דף י"ב גבי קרבנות ציבור וגם שם מוכח דהרעיה דגזירה לאחר כפרה הוא רק למ"ד דמקריבה לעצמו וא"כ לפ"ז שפיר משכחת שיהי' שייך תמורה גבי מותר ולכך צריך ר"ש למעט וא"כ שוב י"ל דלכך הוי בעי למימר דצריך להוסיף חומש וע' ירושלמי מעש"ש פ"ג ה"ג דבעי שם רק גבי שלמים שלקחו בדמי פסח גבי חומש וכן גבי תמורה לר"ש משום דאז הוי קרבן יחיד ושלו וע' ירושלמי פ"א דמגילה הי"ג דבעי שם רק אליבא דר' אלעזר דתמורה דף כ' ע"ב אם עולה הבאה מכח אשם קריבה בבמה משמע דלרבנן לא משכחת שיהא בגדר קרבן יחיד והא דפריך בתמורה דף י' ע"א א"כ משכחת ציבור הנה באמת מדברי רבינו בהל' תמורה פ"א ה"ד מוכח דהא דאמרינן דאין המקדיש עושה תמורה מיירי שהקרבן היה של המתכפר רק דהמקדיש הקדיש בשליחותו וכן מה דמקשה שם א"כ משכחת תמורה בציבור ר"ל אקרבן ציבור דזה ב' דינים חדא דאין הציבור עושה תמורה אף בקרבן יחיד כגון דאמר הרוצה להמיר יבוא וימיר וחדא דאין ק"צ עושה תמורה וזה הא דדף י"ד ע"א שם ומה דמקשה שם דף י' ע"א ר"ל אק"צ אם עשו שליח להקדיש והקרבן היה שלהם ואף אם מתחילה היתה הבהמה שלו מ"מ כיון שע"כ צריך למוסרה תחילה לצבור שוב אין שמו עליו אבל בל"ז אם הקדיש בהמה להתכפר לאחר שפיר גם המקדיש יכול להמיר ע' תוס' תמורה דף ז' ע"ב גם י"ל דכיון דהמתכפרים הם ציבור או שותפים אז לא שייך דין תמורה כלל אבל אם הקדיש ע"מ להתכפר ביחיד אז גם המקדיש יכול להמיר וע' ירושלמי נדרים פ"ד ה"ד וכ"כ בזה. וע' יומא דף נ' ע"ב גבי פר יוה"כ אם עושה תמורה ושם דף נ"א ע"ב מה דמקשה שם ותיפוק ליה דאשר לו כו' י"ל דה"ק דאף אם נימא דאחיו הכהנים מקיבעא מתכפרי מ"מ כיון דהכ"ג הוא המקדיש והקרבן שלו אז י"ל דאזלינן בתר מקדיש ושפיר עביד תמורה. ותירץ דלא מקרי הבהמה שלו כיון דרחמנא אפקריה לגזיה אך רבינו מפרש שם דהך ותיפוק ליה קאי אבעיא דבעי שם דף מ"ט גבי בפר ואפי' בדמו של פר ותיפוק ליה דאין הפר שלו וכבר עמדו בזה התו"י בכ"מ וע' תוס' מגילה דף ט' ע"ב ובלשון רבינו פ"ה מהל' יוה"כ הי"ג וא"כ לפ"ז שפיר י"ל כמש"כ דאם מסרן לציבור שוב אין שמו עליהם וע' יומא דף ל"ה ע"ב דנקט גבי כתונת עבודת יחיד ע"ש ברש"י ותו"י והטעם או די"ל כשיטת הירושלמי ביומא פ"ג דצריך שתהי' עשיתן בקודש ע' תמורה דף ל"א ע"ב ועשו להם משלהם ובתוס' כריתות דף ו' וע' הל' כלי המקדש פ"ח ה"ג דהתוספת שמוסיף מעות ואח"כ עושה הבגדים והטעם כמש"כ. אך כך דלפמש"כ דנפסלו שוב חוזרין להיחיד. אך נ"ל דזה רק להני דהבאת כף ומחתה אבל הני דהוצאת כף ומחתה י"ל דהם אינם נגנזים וי"ל דכשרים למ"ד בפרה דנעשית בכהן גדול ובשל בוץ היתה נעשית ע' פ"ד דפרה ובפיה"מ שם והכתונת של הוצאת כף ומחתה יהי' לזה וע' יומא דף מ"ג ע"א דמקשה שם למ"ד כה"ג האי בכהונו למאי בעי וי"ל דנ"מ דבעי הני בגדים של יוה"כ ויהי' נ"מ לאבנט אם של בוץ וא"כ לפ"ז כך דשל עבודת צבור דהינו הכנסת כף ומחתה א"א למוסרם לציבור כיון דע"כ תיכף הם נפסלים ופקע מהם שם ציבור משא"כ עבודת יחיד דהיינו הוצאת כף ומחתה אז שפיר יכול יחיד להתנדבה ולמוסרה לציבור דהיא אינה נגנזת ובזה מדויק לשון הגמ' דיומא שם ומוסרה לצבור אחר שעבד בה עבודת יחיד ר"ל דהיא נמסרת לצבור לעולם דאינה נפסלת וע' תו"כ פ' אח"מ על קרא דבגד בד קודש ילבש דמרבה שם לכל הבגדים שתהיה עשיתם בקודש אך י"ל דל"ד להא דתוספתא דפרה דהיכא שנפסלה חוזרת לבעלים דשם לא נעבדה בה כלל המצוה ואמרינן אדעתא דהכי לא הקדישה ע' ב"מ דף ע"ח ע"ב ותוס' סוטה דף ו' ע"ב וכ"מ בזה משא"כ כאן: