המקדיש כל כו' אינו גובה ע"ש. ע' בכ"מ בשם הר"ן וע' ירושלמי נזיר פ"ה ה"ג. אך באמת כך דהנה לפי הא דלק' הי"ט מוכח דס"ל לרבינו כך דזה כ"כ דגבי הקדש יש גדר ממונות וגדר איסור וכמבואר בכריתות דף י"ח ע"ב וע' שבועות דף מ"ב ע"ב מה לי משועבדים כו' והא דאמרינן אין אדם עושה קנוניא על הקדש זה רק לאיסור לא להממון דלזה אין נ"מ דלא פלוג והנה בפיהמ"ש פ"ו דתמורה ולק' בהל' מעה"ק ס"ל לרבינו דגבי הקדש לא מהני חזרה תוכ"ד משום דאמירתו לגבוה כו' וע' תוס' מנחות דף פ"א ע"ב וכ"מ אך זה רק משום ממון הקדש ולא על איסור והנה גבי שכ"מ אף דזה הוי בעיא דלא איפשטא ב"ב דף קמ"ח ע"ב אם יכול לחזור בו אם הקדיש כל נכסיו זה ג"כ בגדר איסור ולא בגדר ממון דהממון לא קנה עד שימות וא"כ לפ"ז כך דכ"כ דהיכא דחייב ממון הממון של ההקדש ליכא דהוא משועבד לבע"ח רק משום האיסור והאיסור יכול לחזור בו תכ"ד ולכך שוב כה"ג א"צ לפדות רק נוטל מן ההקדש בלא פדיה דלענין הממון משועבד לב"ח ולענין האיסור מהני חזרה תכ"ד וכן גבי שכ"מ דאמר תנו אף דליכא חוב מ"מ לגבי ממון לא קנה הקדש עדיין משום דהוי שכ"מ כמש"כ וע' בבעה"מ ז"ל כאן בשם הר"י בן מיגש ובמלחמות ולגבי איסור מהני חזרה תכ"ד אבל אם אח"כ אמר אז הוי כמו שאר בע"ח ואיסור יש וממון ליכא ומה דצריך לישבע הוא משום דמתחילה צריך לפדות והוי ממון אך כ"ז גבי בע"ח אבל גבי כתובה כיון דקי"ל דהמגרש אשתו והחזירה ע"מ כתובה הראשונה החזירה א"כ חזינן דאינו מחויב לשלם להכתובה רק אם אין רצונה לחזור ולהנשא לו וא"כ כך דנהי דקי"ל יש שאלה בהקדש זה שייך רק על גדר איסור אבל בממון זה לא שייך רק על הבעלים משום דעדיין הוא שלהם כמתחלה וכמש"כ בכ"מ אבל להאשה שייך גם ממון והנה מחלוקת דר"א ור"י הוא בשעת גירושין דר"א ס"ל דאין מניחין אותו לגרשה עד שידירנה הנאה דתיכף שמגרשה נעשה עליו הכתובה חוב ועושה הפקעה על ההקדש ע"י הגירושין ור"י סבר דמה שהוא עושה לא חיישינן דעל האיסור הא יכול לשאול ועל הממון עדיין לא יצא מרשותו ועדיין לא נתחייב דכתובה שאני כמש"כ משא"כ כשהיא באה לגבות דאז אם דעתה להנשא לו מחדש אין לה כתובה ואם כן יש עדיין גם הממון וגם היא אינה בעלת הקדש לכן אז צריך להדירה הנאה ולכך בהל' אישות פ"ז ה"ט נקט רבינו גבי בערב כשיגרשנה ידור הנאה דשם בשעת הגט גופא הוי הפקעת ממון וא"ש: