האומר שור זה כו'. כן מבואר בתוספ' פ"ג דתמורה וכ"כ דזה מה דרבינו נקט מותר בהנאה דוקא דמ"מ יש עליו חיוב להקדיש ועיין בירוש' פ"ג דקדושין ה"א וכמש"כ הראב"ד ז"ל בת"כ פ' ויקרא דאף דביצי תורים אין בהם מעילה מ"מ אם ילדו תורים חל עליהם קה"ג ע"ש ועיין בתוס' חולין דף קל"ח ע"ב דרק מדרבנן יש איסור על ביצים ועיין במעילה דף י"א גבי תורים שלא הגיע זמנם ע"ש בתוס' דלאח"כ חל עליהם קדושה ממילא וזה דמקשה אך י"ל דמיירי שהם נולדו מבצים של תורים קרבן וחל עליהם קה"ג וכמ"ש:
הקדישה. למזבח כו'. עיין בירוש' פ"ג דקדושין דאם נעשה בע"מ תוך ל' ופדה תוך ל' לא חל קדושה א' כיון דמ"מ נשאר עליה מהקדושה דאסורה בגיזה אך אם היה בע"מ מעיקרו דאז לאחר פדיון פקע לגמרי שפיר חל עליו הקדושה שאמר תחילה ואמר דגם גבי קדושין כה"ג אם מת תוך ל' ונשארה זקוקה ליבם לא חל עליה קדושין של א' ומשמע דאף אם חלצה תוך ל' מ"מ לא חל קדושין א' דכיון דמבואר בירוש' יבמות פ"א ה"א דלאחר חליצה עדיין יש להיבם שחלץ לה זכות דלא הוה איסור אשת אחר ועיין ביבמות דף נ"ג ע"א ע"ש אם הזיקה היא מחמת שצריכה חליצה או החליצה מחמת הזיקה ולכך מבואר בירוש' פ"א דשם דאם אחר קדש היבמה ואח"כ חלץ לה היבם ובא עליה פקעו הקדושין וזה כוונת הגמ' ביבמות דף כ"ח ע"ב סד"א משום מצוה עביד רבנן ע"ש ברש"י אך ר"ל דהזיקה דאמרנו ככנוסה משום דמצוה לכונסה וכמ"ש התוס' סוטה דף כ"ה ע"ב גבי כל העומד וכ"מ משא"כ כאן קמ"ל. אבל אם גרשה תוך ל' תיכף לאחר ל' חל עליה קדושי א' ואף דנפסלה ע"י הב' לכהן מ"מ לא מיקרי שנשתייר בה קדושין ועיין בגיטין דף פ"ג ע"ב ד"ה מה ע"ש וזה תליא אם גרושין הוה פטור אי הוה קנין עיין רש"י קדושין דף ט' ע"ב ד"ה דעת מקנה דמשמע דעביד ב' דברים ועיין רש"י כתובות דף ג' ע"א ד"ה קדיש וזה מה דנ"מ בין שחרור לגט עיין בהך דגיטין דף מ"א ע"ב גבי אם יכול לשחרר חצי עבד והטעם דגט זה גופא הוה הגירושין ולכך לחצי לא מהני משא"כ בשחרור דהשטר הוא רק פרטי שחרור דיש עוד דברים דמשחררים שייך גם חצי עבד אך זה תליא אם כסף ג"כ גומר וכן ראשי אברים עיין גיטין דף ל"ט ע"ב ודף מ"ב ע"ב ומשום דהוה כמו גט אשה דהגט זה הוא הגרושין. עכ"פ מוכח מהירוש' דמה שנפסלת לכהונה ע"י גט זה לא הוה ע"י אישות רק זה דין ואדרבה גט הוה כריתות דנפסק לגמרי וע' ביבמות דף צ"ד ולא מאיש שאינו כו' ועיין בירוש' קדושין פ"ג ה"ב אם גרשה בתוך סמפון ר"ל כך דהסמפון הוה שטר קדושין עם תנאי שישא תוך ל' והוה שם מחלוקת אם מהני בה הגט דאף דהא התנאי לא יתקיים מ"מ לא יתבטל ג"כ ונ"מ ג"כ אם גרשה בתוך ל' והתנאי היה שיתן לה מאתים זוז לאחר ל' ואם גרשה תוך ל' ונתן לה אחר ל' יום אם זה הוה קיום שתהיה מגורשת ולא אינה מקודשת ולא דמי להך דגיטין דף ע"ד דמהני לאחר מיתה דשם אם בלא תנאי הוה זקוקה ליבם ועיין בתו"י יומא דף י"ג ובירוש' כאן גבי קדושין כה"ג ולכך מהני משא"כ גבי סמפון ואף דנ"מ ליפסל לכהן זה הוה רק דין ולא פעולה ע"י האישות וכמ"ש הר"ן ז"ל נדרים דף י"ב גבי קדשים לאחר זריקה דזה הוה ממילא ואין עליו שם נדרו ע"ש משא"כ גבי פסהמ"ק דאסור בגיזה זה ע"י נדרו ועיין בקדושין דף י"ג ע"ב מידי דהוה אפסהמ"ק וכבר כתבתי בזה לעיל ועיין בהך דבכורות דף ט"ז ע"א גבי תמורת פהמ"ק ע"ש בזה:
אבל. אם אמר כו' ושחטו כו'. ר"ל ולא מהני לו פדיון דברישא אף שיש עליו חיוב מ"מ רק אסור באכילה ויכול לפדותו ואף דבתוספתא דתמורה הנ"ל מבואר להפך דברישא מותר באכילה ובסיפא אסור באכילה ומשמע דיש לו פדיון ועיין בהך דחולין דף ס"ט ע"ב גבי בכור אם נימא למפרע קדוש דלא מהני מכירה לעכו"ם ומ"מ מותר להטיל בו מום ע"ש ברש"י ודברי רבינו בהל' בכורות דלא כתוס' וכן מהני הקדש והטעם דלא חל עליו קדושת מזבח ומום אסור לעשות רק בדבר הראוי למזבח ועיין בתמורה דף כ"א גבי הטיל מום בט' של מעשר וע"ז דף י"ג ע"ב וכבר כתבתי בזה לעיל והוה כבע"מ מעיקרא דמותר להטיל לכ"ע בו מום וכן הקדש דנפקעו ע"י זה מהבכורה עיין בירוש' פ"א דפיאה דהקדש כשרוף דמי וכמאן דליתא ע"כ והוה כמו האבר שכבר אכלו הכלב דלא חל עליו למפרע כמ"ש רש"י כאן וזה תליא אם נימא הטעם מ"ש התוס' בכורות דף י"ד ע"א ד"ה קדושת דמים אם משום דלא הוה בישראל או משום מ"ש רש"י חולין דף קל"ב ע"א דאין קדושה חל על קדושה ועיין בכורות דף נ"ג ע"ב וב"מ דף ו' ע"ב ועיין במ"ש רבינו פ"ה מהל' בכורות ה"ח דהפטור בפהמ"ק לאחר שנפדו דיש בהם עדיין קדושה וזה דר"ל כצבי וכאיל ר"ל דבע"מ לאחר פדיון יש ב' דברים החולין יש עליו שם צבי ושם בהמה שבו יש דין הקדש וזה פטור מן בכורה ונ"מ דאף לר"י דס"ל דשותפות עכו"ם חייב לענין קדושת דמים דבכורה ע"ש בכורות דף ט' ע"ב מ"מ כאן פטור לגמרי וכן ר"ל הגמ' בכורות דף י"ב ע"א גבי פדיון פ"ח ר"ל ג"כ דהחולין הוא חיה והקדשים א"א לפדות ועיין מכות דף כ"ב ועיין מש"כ התוס' חולין דף קל"ב ע"א ד"ה וצריך לרשום ובזה א"ש מה דלא מוקי בבכורות דף כ"ג ע"ב הך מוקדשין דמע"ב דר"ל בפהמ"ק ע"ש וא"ל דהוה כמו לקוח עיין בירוש' ב"ק פ"ז גבי פדיה אם הוה כלקיחה אך י"ל משום כצבי ואיל דזה לא שייך במע"ב ועיין בכורות דף י"א ע"א גבי פ"ח והטעם דהקדש כשרוף משום דזכה בו שמים עיין רש"י גיטין דף ט' ע"א ותוס' שם דף ע"ז ע"א. וכאן גבי מעכשיו לא מהני הקדש אחר מוכח דחל עליו קה"ג. ולענין אם חייב משום שחוטי חוץ אם נימא דמירי בהקדיש למזבח אף דמלשון רבינו משמע דמירי בקבה"ב אך מן הירוש' והתוספתא לא משמע כן אם זה הוה כהך דתמורה דף י"ב ע"א גבי הקדיש עובר במעי אמו אך שם אינו ראוי לפתח אה"מ אבל כאן י"ל דיכול להקריבו עכשיו ועיין בירוש' גיטין פ"ז ה"ב ואם זה הוה כמו מח"ז עיין בר"ן נדרים דף צ' ע"ב ע"ש וכ"מ אך י"ל דידי נדרו לא יצא כיון שהביאו קודם הזמן ועיין במגילה דף ה' ע"א גבי זמן עצי כהנים ע"ש ברש"י ור"ן וברש"י שעל הרי"ף שם וכ"כ בזה בח"א בהל' גרושין ועיין בתוס' יבמות דף צ"ג ע"א ולכך א"א לפדותה כאן אך י"ל דאף אם נימא דחל קה"ג מיד מ"מ הוה רק גדר דין ולא מחמת פיו ונ"מ בזה די אם נעשה בע"מ לפדות אף בפרוטה רק להפקיע האיסור בלבד וכמ"ש הראב"ד פט"ו מהל' מעה"ק ה"ז והנה עיין תוס' ב"ק דף ע"ו ע"א דמקשי למה בש"ח לא יוכל לפדותו ע"י זה וכתבו דלאחר מיתה לא הוה מום ועיין בחולין דף ל' ע"א ובקדושין דף ע"ז ע"ב דפליגי רש"י ותוס' דשחוטי חוץ אסורים בהנאה אם מחמת הקדש או משום הך דשחטם בחוץ אך זה תליא כך אם הטעם דמועלין קודם זריקה משום דעדיין לא הותר אי משום דיש הדם ונ"מ להך דזבחים דף כ"ו ע"ב גבי נתנו שלא כנגד היסוד דבעלים נתכפרו ולא להתיר בשר אם יצא מידי מעילה ועיין בתוס' זבחים דף ס"ו ע"א דמשמע דיש בהם מעילה וכן בחולין דף ל"ג גבי השוחט קדשים ולא יצא מהם דם אם יש בהם מעילה או הוה כמו קדשים שמתו ועיין מעילה דף ה' ע"א ודף ב' ע"ב אך באמת כך דיש על הקרבן ב' קדושות א' קדושת פיו והב' קדושת הדין וגבי מיתה פקע שניהם דאינו ראוי לכל אך שחיטה נהי דקדושת הדין פקע מ"מ קדושת פיו נשאר כיון דהוא גרם וכמ"ש רבינו בהל' פהמ"ק פי"ח ה"ה ע"ש וגם י"ל דהוה כמו דאמרינן זבחים דף ס"ט ע"א כיון דהועילה שחיטה לחייב כרת ועיין תוס' ב"ק דף ע"ו ע"ש אך זה לא שייך רק על קדושת פיו ולא על קדושת הגוף דמ"מ פקע ועיין מ"ש התוס' חגיגה דף כ"ד ע"א גבי פדיון לאחר שחיטה ע"ש וא"כ לפי"ז כאן גבי מעכשיו ולאחר ל' דלית בו קדושת פה וכמש"כ רק קדושת הגוף ולזה שפיר מהני פדיון רק דלמ"ד דבעי העמדה לא מהני פדיון והתוספתא אתיא כמ"ד דלא בעי זה ומת שאני משום דאין פודין להאכיל לכלבים וא"ש: