כל המקדיש כו' בין טמאה כו'. הנה בירושלמי מעש"ש פ"ג ה"ט מבואר דבהמה טמאה א"צ העמדה והערכה לפדותה וס"ל דגבה אין נ"מ בין חיה למתה דעיקר הטעם מהא דמבואר בתו"כ פרשת בחוקותי דצריך שיהא הפדיון שוה לההקדש ולא יהיה שינוי וגבי בהמה טמאה לא משוי המיתה שום שינוי ומביא ראיה מדמועלין בחלב חמור אף דאינו בר העמדה והערכה עי' תוס' חולין דף קל"ה ע"א ד"ה והא ותוס' בכורות דף כ"ו ע"א וע"כ בר פדיון הוא דאל"ה איך מועלין בו ול"ד לקדשים שמתו בשל בדק הבית דמועלין אף דל"ה בר פדיון התם כיון דמתחלה הוי בר מעילה שוב לא פקע וכמש"כ לעיל משא"כ כאן דאיך יוכל לחול תחילה ההקדש על החלב כיון דאינו ראוי לפדיון ודחי די"ל דמדרבנן כמו נהנה מן המתה כמבואר במעילה דף ט"ו וכ"מ ואמר שם דזה א"א דהא מבואר שם דף ג' דהיכא דבדיל מיניה לא גזרו עליו מעילה מדרבנן וע' תוס' מנחות דף נ"ב ע"א וחולין דף ע"ז ע"ב מבואר דחמור מאיס ועי' בפיהמ"ש על הא דב"ב דף ע"ח ע"ב דחלב חמור לא חזי למידי וגם כאן לא שייך אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים דמתחילה לאו אוכל הוא והוה כמו עצים ואבנים וע' תמורה דף י"ז ע"א דהוה מחלוקת אי מקדיש את הטריפה יכול לפדותה משום דהוה כמו מקדיש עצים ואבנים ע"ש והנה ע' בתוספתא דבכורות פ"א דא"י לפדות פטר חמור שמת ובספרי פרשת קרח ממעט שם מקרא דא"י לפדות פטר חמור שמת ע"ש משמיה דר' טרפון וע' בבכורות דף ט' ודף י' ע"ב אם זה הוה גדר פדיון או גדר דין ובאמת לקמן בהלכות בכורים אבאר דאף דקי"ל דאין על השה שום קדושה זה רק אם פדה בשה אבל אם פדה בשלקא בשויו אז הוי גדר פדיון הקדש ושפיר חל האיסור על ההקדש דמבואר שם בגמרא דלא עדיף מהקדש ובאמת בזה פליגי רבינו עם הראב"ד ז"ל בהלכות בכורים פרק י"ב ה"ד גבי מכרו קודם פדיון אם דמיו אסורין ע"ש בהשגות ובזה א"ש דברי הגמ' דבכורות דף י"ב ע"א גבי בעיא דמהו לפדות בפסולי המוקדשין דמסיק מחמת כצבי וכאיל אין פודין וכבר ידוע' הקושיא הא נ"מ לגבי שויו דאז אין נ"מ בין שה לשאר דברים אך לפמ"ש א"ש דכיון דחלה הקדושה על הדמים שוב אין הקדש פודה הקדש ואין איסור חל על איסור כמבואר בגמ' שם וע' תרומות ספ"ו אין הקדש כו' ועי' בירושלמי מעש"ש פ"ב ה"ה דר' טרפון ס"ל דאף דבר שלא נראה מתחילה אין פודין אותו להאכיל לכלבים ע"ש ור' טרפון לשיטתו כאן וע' רש"י ביצה דף כ"ז ע"ב גבי ר' טרפון. וזהו גם כן כונת הירושלמי שקלים ספ"ד מה דמקשה שם בהמה טמאה דהא כתיב והעמיד והעריך וט"ס שם ור"ל דבטמאה ממש לא בעי העמדה והערכה והירושלמי לשיטתו וע' תוספתא ערכין פ"ד המקדיש כו' וט"ס שם וצ"ל להיפך וכשיטת רבינו וכן מבואר בתוספתא תמורה פ"ד דמקדיש טריפה יש לה פדיון וכהך מ"ד בתמורה דף י"ז הנ"ל אך זה יהיה נ"מ לגבי פטר חמור דיש מיעוט מקרא דאין פודין את המתה היך הדין אם נעשה טריפה אף דבו אין שום נ"מ ועי' בהלכות בכורות פ"א ה"א דבכור נוהג גם בטריפה והוא מהא דחולין דף קל"ו ע"ב ומנחות דף ו' ע"א ע"ש והנה גבי בכור אדם אם נטרף א"צ לפדות כמבואר במנחות דף ל"ז רק אם נולד טריפה אז חייב ואם כן לגבי פטר חמור מאי אם לאח"כ נטרף כיון דמקשינן בכור בהמה טמאה לבכור אדם כמבואר בכורות דף ד' ע"א ודף י"ב ע"ב וע' בכורות דף מ"ד דטריפה הוה בר העמדה רק משום דאין פודין כו' וגבי פטר חמור לא שייך זה ועי' תוס' סוטה דף כ"ז ע"א וערכין דף ד' ועיין שבת דף ק"י ע"א דיש נ"מ גם גבי חמור לגדר טריפה והנה רבינו ז"ל ס"ל דגבי קדושת דמים לגבי מזבח ליכא דין דאין פודין כו' כמבואר לקמן ספ"א מהלכות אסו"מ אבל גבי קדשי בדה"ב אם מתו אין נפדו וכן אם נעשה טריפה מטעם דאין פודין ומטעם העמדה והטעם כך דהנה ע' במש"כ רבינו פ"ג מהלכות אסו"מ ה"י דמחלק בין המקדיש טומטום וטריפה למקדיש בעל מום ע"ש בהשגות ור"ל כך דהנה אנן פסקינן בבכורות דף י"ד וכן פסק רבינו בספ"א דמעילה דקדשי בדק הבית אסורים בגיזה ועבודה מדרבנן בגדר איסור ולא בגדר הנאה ועי' תוס' בכורות דף מ"א ע"ב וברש"י שם דגבי אנדרוגינוס מותר והטעם כך עי' בתמורה דף י' ע"ב ודף י"א ע"ב גבי הקדיש עובר מוכח שם דאף אם נימא דהגיזה והעבודה אינה קדיש מ"מ כיון דהגוף יש בו קדושה אסור לגוז דלא גרע מפסולי המוקדשין ועי' בקדושין דף י"ג ע"ב דמוכח שם דזה הוה בגדר שיור מקדושה שהיתה עליו ע"ש ולכך כתב רש"י חולין דף קל"ה ע"א ד"ה א"ה ובעבר וגזז אף לס"ד דיכול לשייר גם בקדשי מזבח מ"מ זה איסור דאורייתא לגוז וכן בקדשי בדה"ב גם כן אסור מדרבנן לגוז אף ששייר ומש"כ רש"י שם לכתחילה היינו מה"ת דקאי אקרא וכן ג"כ אם הקדישם קדושת דמים למזבח משום דמה"ת הקדושה לא הוי רק על הדמים וממילא היא קדושה ומדרבנן חל גם על גוף ההקדש ונ"מ לפמש"כ לעיל בהי"א לענין סתם הקדש למזבח אם נקבע באיזה דבר אח"כ אם יכול לשנותו ועי' לעיל הלכות נזירות פ"ט ה"ה גבי נסכא והוא מהא דנזיר דף כ"ו ע"ב לפירוש רבינו איפכא מהתוס' דשם לא מהני אף אם פירש בהדיא דאינו חל על הדבר שום קדושה על ידי פיו רק מצד עצמו אך בבע"מ כיון שכתבתי דמדרבנן חלה קדושת פיו על הדבר שפיר י"ל דמדרבנן אסור לשנותו ולכך ס"ל לרבינו דגבי טומטום וטריפה ושאר דברים אינו חל קדושת פיו על הדבר אף מדרבנן ואם כן מותר אף בגיזה ועבודה אף מדרבנן וגם יכול לשנותו לכל קרבן שירצה זהו שיטת רבינו שם וכן הבעיא דתמורה דף י"א ע"ב גבי הקדיש אבר אחד ר"ל ג"כ כפי שאבאר לקמן בהי"ד דגם אבר אחד חל עליו קדושת הגוף אם לא הקדיש לדמיו ואם כן י"ל דכל הבהמה האסורה בגיזה משום לאו דלא תגוז ויש שם קדושה על כל הבהמה לענין זה וכן מוכח מלשון רבינו בהלכות מעילה ספ"א ע"ש וי"ל דזה תליא בהך בעיא דחולין דף קכ"ח אם בהמה נעשית יד לאבר והנה ע' בשבועות דף י"א ע"ב דגבי פרה אדומה יכול לפדות העור ממתה ע"ש בתוס' מהך דבזבחים דף ק"ד והנה רבינו פסק בהלכות בכורות פ"ג ה"ו דגבי בע"מ אם נמצא טריפה העור מותר וכן פסק בהלכות פרה פ"א ה"ח וגבי בדה"ב לא חילק כך והטעם משום דהנה קי"ל בחולין דף קל"ה ע"א דגבי בדה"ב יכול לשייר גיזה וכחישה וגבי מזבח לא ובזה נ"ל כונת הגמ' בזבחים דף ק"ג פרט לעולת הקדש ע"ש בתוס' ד"ה לא מבעי דהקשו הא בעי פדיה אך באמת ר"ל דאף אם התפיסן לבדה"ב חוץ מעורן למ"ד דחל על עצמן קדושה מה"ת אין עורה לכהנים מחמת מעוטא דקרא דעולת הקדש. וא"כ לפי זה גבי קדשי בדה"ב דיכול לשייר גם העור אם לא שירו נעשה כמקדיש ב' דברים וכע' הא דתמורה דף כ"ה ע"א גבי ולד חטאת ע"ש משא"כ גבי קדשי מזבח דהעור והבשר הוא דבר אחד וכבר הארכתי בזה במק"א בזבחים דף ק"ג ודף מ"ג ורש"י חולין דף קט"ז ע"ב ותוס' שם דף י"ז וכ"מ דהעור קודם זריקה הוא דבר אחד עם הבשר והוה כע' הא דחולין דף קכ"ט ע"א כששימש מעשה עץ שימש ונ"מ ג"כ למה דקי"ל בסוכה דף ל"ז ע"ב דאתרוג של מצוה מותר להריח מהו הדין בפיטום שלו דהוא אינו ראוי לאכילה וכן בגרעינין ובקליפה עי' בתוספתא פ"י דתרומות וכ"מ אך אם נימא דהוא רק משום מעשה עץ ואם כן לא חלה עליו הקדושה יותר מעל האתרוג עצמו ועי' שבת דף קט"ז ע"א גבי גליונין ובתוס' ב"ק דף ק"א ע"א גבי משקה של קליפי פירות ערלה וכן להיפך נ"מ אם נויי סוכה הראוין לאכילה אסורין לריח אם זה הוי כמו דבר בפני עצמו או בטל להסוכה ובזה יש ליישב מש"כ התוס' סוכה דף י' ע"ב לשיטת רש"י גבי מוקצה ע"ש ובאמת משום דאתרוג לא שייך בו גדר מוקצה מחמת איסור דהא ראוי להריח בו משא"כ גבי נויי סוכה ונ"מ לגבי לולב דאסור בשמיני מטעם זה וזה רק ביו"ט ולא בחוה"מ ועי' בירושלמי ספ"ג דסוכה זאת אומרת אסור בהנאה דאל"כ הא שרי לטלטל להניף ע"ג חולים ואכמ"ל. ועי' בספ"ה דמעה"ק אלא ימכרו העולות ולא כתב לשון פדיה משום דס"ל דגם על העור אף דתפיס מדאורייתא כמבוא' בזבחים מ"מ לא ר"ל דהעור קדיש מה"ת קדושת בדה"ב רק דתפיס ר"ל דמשועבד מן התורה להדמים שיהיו קדושים וכע' מש"כ רבינו לקמן הל' ט' ולכך אם הקדשים נעשו טריפה גם העור יקבר וכן הדין בבכור תם משא"כ בבכור בעל מום אף דהוי מתנה לכהן אם ירצה יכול ליתן הבשר לכהן אחר והעור לכהן אחר ובאמת גבי בכור תם י"ל דהעור לכהנים הוא בגדר בעלים דמיד שנתן הבכור לכהן הוה כמו קרבנו וזה תליא בהא דתמורה דף ח' ע"ב גבי מי ממיר בבכור וע' זבחים דף נ"ז ע"א וגם נ"מ אי שייך לכתחלה גבי בכור שינוי בעלים וכן להך דזבחים דף ז' ע"א גבי תודה ששחטה ע"ש ברש"י ותוס' אם גם גבי בכור שייך זה וכן נ"מ במה דפליגי רבינו עם רש"י ז"ל אם הבכור שייך לאנשי משמר כמבואר בירושלמי פ"ד דחלה ובתוספתא סוף סוכה ובדברי רבינו פ"א מהלכות בכורים ה"ו ועי' ברש"י זבחים דף ק"ב ע"ב דמבואר להיפך ועי' תמורה דף ח' ע"א דנקט שם ליתי גזבר ולשקול וע' תוס' חולין דף קל"ח ע"ב דגבי קדשי מזבח לא שייך גזבר וכמו הא דחולין דף ק"ל ע"ב גבי חזה ושוק דאינו דין ע"ש ברש"י אך אי נימא דא"צ ליתן לאנשי משמר שפיר שייך זה וגם נראה דבתוך זמן של ל' יום גבי בכור דאז אין הכהן מחויב לקבלו יכול ליתן אף לכהן שלא מאנשי משמר אם ירצה לקבל וזהו כונת רבינו בפ"א מהלכות בכורות הט"ו במש"כ ויראה לי כו' ע"ש. אבל בכור בע"מ הוי ודאי כב' נתינות בפני עצמן וע' מעש"ש פ"א מ"ג ובכ"מ אם עור בטל לגבי הגוף ולכך ס"ל לרבינו כמ"ד דעור של בכור בע"מ טרפה לאחר שהתירו מומחה מותר לכהן אך מ"מ הנה קי"ל גבי קדשי בדק הבית דנידון בכבדן כמבואר כאן בהי"ח ול"ד לקדשי מזבח ועי' בלשון רבינו שדייק דכל קדושת בדק הבית קדושת דמים ור"ל דגבי בה"ב חל גם על הגוף קדושת דמים משא"כ במקדיש בהמה בע"מ למזבח אז לא חל על הגוף בתורת פיו רק על הדמים והנה המעין בדברי רבינו בה' ט"ו מבואר דמחלק בין בהמה בע"מ לבהמה טמאה דגבי בעלת מום נקט דמי לבה וגבי חמור נקט ראש חמור והטעם משום דכ"כ דמדרבנן גבי בע"מ חל גם על הגוף משא"כ בבהמה טמאה דגבי מדרבנן לא חל ולכך גבי בע"מ כיון דהקדיש דבר שהנשמה תלויה בו חל על הכל אף דבעצם אינו כל החיות משא"כ גבי בהמה טמאה לכך צריך דוקא ראש. והנה רבינו ס"ל דהא דקי"ל דלוקה אם הקדיש בע"מ זה רק אם אמר בהמה לדמיה אבל לא דמי בהמה וע' לקמן בהלכות אסו"מ פ"א ה"ב וה"י ולא כתוס' תמורה דף ז' וע' רש"י בכורות דף ט"ו ע"ב ותוס' שם דף י"ד ע"א ובאמת הוא חד טעם משום דלא חל על הגוף וא"כ לפי זה לכך ס"ל לרבינו דגבי קדשי בדה"ב כיון דנידון בכבדו וצריך לשום העור אגב הבשר אם מתה אז אין פודין גם בשביל העור אבל גבי פרה אדומה בשביל תנאי ב"ד הוה כמו אם הקדיש הפרה בפ"ע והעור בפני עצמו ולכך אם מתה תפדה בשביל עורה ולא הבשר דמ"מ חל על גופה הקדושה עכ"פ מדרבנן וא"כ שוב לא שייך ע"ז הך דלב בית דין מתנה וכע' הא דיבמות דף צ"ב ע"א גבי הלכה וקלקלה וב"מ דף צ"ו ע"ב דלמיעבד איסורא לא תקנו רבנן וכ"מ וע' בכורות דף כ"ה ע"א גבי גיזה ותוס' חולין דף י"א ע"ב ולכא' דבריהם תמוהים דהא בבכורות שם איירי קודם פדיון רק ר"ל כך דהא באמת לא הוי קדשי מזבח רק משום הדין וזה רק בזמן שהיא ראויה כעת לזה אבל כיון דיש בה כעת שערות שחורות אף דאינו פוסל מ"מ בעי תקנה וכ"ז שלא תיקן אין עליה שם קדשי מזבח וא"ש:
אבל. אם הקדיש כו'. עי' מעילה דף ט"ו ובתוס' שם ועיין ערכין דף ה' ע"ב דכל היכא דנגנז אין בו מעילה אך זה רק אם בשעת ההקדש היה כך ולא נשתנה אבל אם נשתנה אף דאינה נפדית אם הקדישה לבדה"ב כמבואר בתו"כ פרשת בחוקתי ובירושלמי ספ"ג דמעש"ש וע' במעילה דף י"ט ע"ב מ"מ מועלין בהם וכמבואר במעילה ועי' לקמן הל' מעילה פ"ג ה"א דרק קדשי מזבח יצאו מידי מעילה ד"ת אם מתו ולא קדשי בדה"ב וכמש"כ: