המקדיש שדה אחוזה כו'. ע' בהשגות וע' בתוספתא כאן פ"ד דמבואר כמש"כ רבינו דבזמן שאין היובל נוהג אז כופין את הבעלים לפתוח ראשון וע' בבכורות דף י"ג ע"א דנקט שם ג"כ מצות פדיה דפטר חמור קודם כו' ושם ר"ל לזמן דהיינו דכל ל' יום רק פדיה ואח"כ אומרים לו גם לערוף כן מפ' רבינו שם הך ברייתא דרמי בר חמא המבואר שם וע' לק' פי"ב ה"ו דהל' בכורים וזהו דאמר לאחר ל' אז אין נ"מ בין עריפה לפדיה ולכך הפך רבינו לשון הגמ' שם ונקט עריפה קודם וזהו דאמר שם מצות עיכוב ר"ל דכל ל' צריך לעכב שמא ירצה לפדותו וע"ש דף י' ע"ב דאמ"ש סד"א עריפה במקום פדיה וכשיטת רבינו שם דזה ג"כ בגדר מצות עשה וע' בירושלמי פסחים פ"ב ה"ב דאיבעי שם פטר חמור שהמית את האדם במה מיתתו בעריפה או בסקילה ע"ש. וע' לק' הל' מעש"ש ה"כ וזה חומר במעשר ע"ש בהשגות ורבינו אזיל לשיטתו כאן וע' בירושלמי מעשר' פ"א ה"א אף ידי הבעלים לא יצאה מאחר שאומר לו פדה אתה ראשון ע"ש ולא אמר כהא דב"ק דף ס"ט ע"ב ראיה דלא נפיק מרשות בעלים מדצריך להוסיף חומש ע"ש בתוס' ד"ה קרא וע' תוס' תמורה דף ל"ב ע"א ד"ה מקדישין אותו בסה"ד וצ"ל משום דכבר הארכתי בזה בח"א דלגבי הבעלים לא נפיק הממון מרשותו רק דיש עליו איסור של הקדש וזהו כונת התוס' מנחות דף ע"א ע"ב ותמורה דף כ"ז ע"ב דהקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל זה רק בבעלים ר"ל דתיכף כשמסלק האיסור של הקדש מן הדבר נעשה הדבר שלו וזה משיכתו וכמבואר בתוספתא כאן פ"ד ובמעש"ש משא"כ באחר נהי דהאיסור פקע מ"מ לא קנן בזה וע' בירוש' כתובות פי"א ה"ד דר"י ס"ל דחייב להביא קרבן מעילה אם חללו על שו"פ ע"ש. וע' מש"כ התוס' עירובין דף פ"א ע"ב ד"ה ד"ת והנה ע' בנדרים דף פ"ד ע"ב דמ"ד מעשר עני טובל יש לו טוה"נ ולמ"ד אינו טובל אין לו ר"ל דעיקר ההפרשה הוא לצורך עצמו להתירו באכילה לא משום קיום המצוה וע' רש"י גיטין דף מ"ז ע"ב דמחלק בין תרומה לבכורים ובתרומה לא הוי רק מצוה פורתא ולכך גבי מעש"ש אף דנימא דממון גבוה הוא מ"מ כיון דבא להתיר י"ל זכות בו משא"כ גבי הקדש דאינו מתיר לא שייך זה ולכך הוי ראיה מדאומרין לו פדה אתה ראשון והנה גבי שדה אחוזה דלא מהני בו לפדותו בשו"פ גם בעלים דהוא גזיה"כ וא"כ חזינן דיצאת מרשות הבעלים ולכך אם לא נגאל תתחלק לכהנים ולכך ליכא בו כפיה גם י"ל דזה תליא במחלוקת דר"י ור"ש אם הכהנים צריכים ליתן דמים דלמ"ד א"צ שפיר כופין הבעלים כדי שלא יפסיד הקדש משא"כ לדידן דפסקינן דצריכין ליתן דמים לא מטי להקדש הפסד לכך אין כופין:
ואינו. פותח בפחות. כבר הארכתי בזה לעיל מהא דמעילה דף כ"א ע"א דדי בפרוטה וע' לק' בהל' מעש"ש פ"ה ה"ד דנ"מ רק לענין שאינו מוסיף עליו חומש ושוב ליכא כאן דין של בעלים כיון דליכא חומש על הקדש זה. גם י"ל דדבר שאין בחומשו פרוטה אינו ראוי לפדיה ולא חל עליו מתחילה הקדש וזה רק בדבר שלא הקדישו רק לדמיו וכמש"כ לעיל דיש נ"מ בין לשון חרם לבדה"ב ללשון הקדש דגבי חרם חל על גוף הדבר ושם די אף בפרוטה משא"כ בהקדש דרק על הדמים אז לא מהני רק שיהא בחומשו פרוטה וע' תוס' גיטין דף ס"ה ע"א ד"ה ואמה דלמ"ד אין בחומשו בעינן דוקא ד' פרוטות ע"ש ובערכין דף כ"ט מבואר להדיא דדי בפרוטה אך שאני התם דאמר בלשון חרם וגבי מעש"ש בזה"ז כיון דאי אפשר לאוכלו בשום מקום לא הוי רק בתורת דמים דהיינו שצריך לחללו ולכך צריך ד' פרוטות וע' בירושלמי מעש"ש ספ"א מחלוקת דב"ש וב"ה גבי הרוצה לחלל מעות על הפירות דבזה"ז הוה רק גדר פדיה ולא חלול וכבר הארכתי בזה בח"א. ובזה יש לבאר דברי רבינו יונה רפ"ו דברכות דמהני בפרוטה משום דכל המיקל בארץ ע"ש והוא תמוה דמה מחלוקת יש בזה אך ר"ל דלא בעי ד' פרוטות שיהא בחומשו וכהתוס' הנ"ל ואף דאנן קי"ל ב"מ נ"ה וכ"מ כמ"ד אין בחומשו מ"מ כאן די בפרוטה משום דכל המיקל בארץ כו' וא"ש: