הלוקח שדה כו' ובין הקדישה כו'. הנה באמת הטעם משום דהקדש לא הוה כמו שהדבר כבר נגמר והוא קדוש מאליו מחמת שהקדישו אז רק כל שעה ושעה רכיב עליה הדבור שכבר הקדישה והוי כהקדש מחדש והטעם שכיון שיכול לשאול על הקדשו כל שעה ושעה הוא קדוש מחמת דבורו מחדש וכע' שכ' התוס' בכורות דף מ"ט ע"ב גבי שעבוד דפדיון הבן וזהו ג"כ כונת הגמרא במעילה דף ט"ו ע"א לא יהא אלא דאקדיש אשפה ע"ש בתוס' אך ר"ל כך דהנה שם דף י"ב ע"א מקשה וכי קדושה שבהן להיכן הלכה ר"ל אף דא"י לפדותה כעת מ"מ הקדושה הראשונה אמאי פקעה ואז היתה ראוי וא"כ יש בו מעילה אף דעכשיו אינו ראוי וע' רש"י שם דף י"ט ע"ב דאם שחטן אף דכעת לא הוי בר פדיון מ"מ יש בו מעילה אך הטעם דכיון דנעשה מעשה מאליו ואז לא חזי להקדושה עי"ז פקעה הקדושה וע' תוס' קדושין דף נ"ז ע"ב ד"ה מה שלי כו' אך זה רק בדבר דכעת לא הוי מצי למיחל עליה הקדש אבל גבי קדשי בדה"ב כיון דכעת ג"כ יכול להקדישן לא הוי זה הפקעה להקדש ראשון אף דכעת לא הוי בר פדיון על הקדש ראשון והטעם משום דכל שעתא ושעתא הוה כמו הקדש חדש לענין מעילה וה"נ כאן. וע' רשב"ם ב"ב דף ע"ב ע"ב גבי דאזיל בתר פדיון וע' שבת דף קי"ט ע"ב הא דר"א מנין שהדיבור כמעשה וע' תמורה דף ג' ע"ב גבי מימר ג"כ זה דהוה כמעשה אך זה רק אם נימא דנשאלין על התמורה אבל למה דקי"ל דאין נשאלין כמבואר לעיל פ"ד ה"ז דהל' נדרים וכן הוא בירוש' נזיר פ"ה וע' לק' ספ"ו לא מקרי מעשה דא"ז ע"י דבורו רק ממילא. וע' לק' פ"ז ה"ה דתמורה הוה כמו הקדש שני וזה תליא בבעיא דתמורה דף ב' ע"ב אי קטן יכול להמיר אי הוה זה בגדר עונש וקנס או נדר והקדש וע' תוס' חולין דף פ"א ע"א בסה"ד: