(פ"ב בכי"ע) בצק שבסדיקי עריבה, עשאו לחזוק אין חוצץ, ואם לאו, הרי זה חוצץ, ואם יש כזית במקום אחד, בין כך ובין כך הרי זה חוצץ. היה כחצי זית מיכן וכחצי זית מיכן וכמין חוט באמצע, אם ניטלין שלשתן כאחד הרי זה צריך לבער, ואם לאו, אין צריך לבער.
עריבת העבדנין שנתן לתוכה קמח שלשה ימים קודם לפסח, הרי זה צריך לבער, אחרים אומ' כיון שנתן לתוכה עורות אין צריך לבער.
הקילור, והאספלנית, ורטייה, שנתן לתוכה קמח, אין צריך לבער. מלוגמא שנסרחה, אין צריך לבער. המסית שנתן לתוכה קמח, הרי זו אסורה. חלות בצק שעיפשו, או שיבשו, הרי אלו אסורות.
חמץ שירד לתוך הבור, הרי היא כמבוער. ר' יוסה בי ר' יהודה או' קמח קלי שירד לתוכו דלף, אין בו משום חמוץ. השורה חטין ושעורין במים והחמיצו, הרי אילו אסורות. ר' יוסה או' השורה שעורין במים ונתבקעו, הרי אילו אסורות, ובחומץ, בין כך ובין כך מותר, מפני שהחומץ צומתן.
אין לשין את המצה ברותחין, מפני שהן חולטין, ולא בפושרין, מפני שמחמיצין, אבל לשין אותה בצונן. אין לשין את העיסה בשאר משקין, ואם לש, אופה מיד, ור' מאיר אוסר. אבל מקטפין אותה בכולן.
מי תשמישו של נחתום שופכין אותן במקום האישבורן, ואין שופכין אותן במקום קטפריס, מפני שמתכנסות ובאות לידי חמוץ.
האשה שכינסה מי תשמישו של נחתום ללוש בהן למוצאי יום טוב, הרי אילו אסורין. יתר על כן היו נשים נוהגות שלא היו לשות במוצאי יום טוב בחמין שהוחמו ביום טוב, אמ' לו ר' ליעזר לר' יהושע היאך אתה או' שמפרישין חלה בטומאה ביום טוב, והכתו' [אומר] שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם. אמ' לו ר' יהושע הרי הוא אומ' אך אשר יאכל לכל נפש. אמ' לו ר' ליעזר עד אין הדבר שקול, מי מכריע? אמ' לו ר' יהושע אני אכריע, כשאני עושה בידי, נמצאתי עובר על לא תעשה והרי היא בידי, כשאני מניחה כמות שהיא, נמצאתי עובר על לא תעשה ואינה בידי.
וחכמים אומ' שלש נשים עסיקות בבצק, אחת לשה, ואחת מקטפת, ואחת אופה. לשה, היא מקטפת, ואחרת לשה תחתיה. מקטפת, היא אופה ואחרת מקטפת תחתיה, הואיל ושלשתן עסיקות בו, וכולן חוזרות חלילה, אינו בא לידי חימוץ. כמה היא שיעור העיסה. ר' ישמעאל בי ר' יוחנן בן ברוקה אומ' בחטין עד שלשת קבין, ובשעורין עד ארבעת קבין, וכל זמן שהאשה עסוקה בו אינו בא לידי חמוץ, ר' נתן אומ' משם ר' ליעזר חלוף הדברים.
ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת, ואופה לו מצה מערב שבת.
תרומה טהורה וטמאה מבערין אותן מלפני השבת דברי ר' מאיר, וחכמים אומ' בזמנן, תרומה טהורה וטמאה מבערין בשבת.
ר' לעזר בי ר' צדוק אומ' תרומה מלפני השבת, שאוכליה מועטין, וחולין בשבת, שאוכליהן מרובין. אמ' ר' לעזר בי ר' צדוק פעם אחת היינו יושבין לפני רבן גמליאל בבית המדרש בלוד, ובא זונן הממונה ואמ' הגיע עת לבער החמוץ, הלכתי אני ואבא לבית רבן גמליאל וביערנו את החמץ.
אי זה צופה, הרואה ואינו מפסיק. מיכן אתה אומ' ההולך לשחוט את פסחו, ולמול את בנו, ולוכל סעוד' אירוסין בבית חמיו, ונזכר שיש לו חמץ בתוך הבית, אם יש לו שהות כדי שיחזור חוזר, ואם לאו, אין חוזר. ר' שמעון בן לעזר או' כל סעודה שאינה לשם מצוה אין חבר רשיי לאכל הימנה.
אם עיבר את הצופים, שורפו במקומו, ואם לאו, חוזר ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה, הוי לא אמרו לחזור, אלא להקל עליו. עד כמה הן חוזרין, בן בתירא או' עד כשני ביצים, ולא מצינו לו חבר. רצה לשורפו לפני הבירה מעצי עצמו, או על גגו מעצי המערכה, אין שומעין לו.
מקום שנהגו להחזיר את הקדושין מחזיר, מקום שנהגו שלא להחזיר אין מחזירין.
מקום שנהגו לעשות מעמד ומושב עושין, מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין. אין מעמד ומושב פחות משבעה פעמים.
מקום שנהגו לשאול שלום אבלים בשבת שואלין, מקום שנהגו שלא לשאול אין שואלין. מקום שנהגו להיות אבלים הולכין לאחר המטה הולכין, מקום שנהגו שלא לילך אין הולכין.
מקום שנהגו להדליק את הנר לילי יום הכפורים מדליקין, מקום שנהגו שלא להדליק אין מדליקין. ר' שמעון בן לעזר אומ' מדליקין בפונדקאות ובבית המים. כשאמרו מדליקין וכשאמרו אין מדליקין לא אמרו אלא מפני הרגל דבר אחר.
מקום שנהגו לעשות מלאכה במחובר לקרקע עד חצות עושין, מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין. מאימתי ארבעה עשר אסור במלאכה, ר' ליעזר בן יעקב אומ' מאור ארבעה עשר, ר' יהודה או' משתנץ החמה. אמ' ר' ליעזר בן יעקב היכן מצינו יום שמקצתו אסור בעשיית מלאכה ומקצתו מותר, אמ' לו ר' יהודה הוא יוכיח על עצמו, שמקצתו אסור בחמץ ומקצתו מותר. וחכמים או' אף במקום שאמרו אין עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות, שלש אומניות עושין, החייטין, והספרין והכובסין. החייטין, שכן הדיוט תופר כדרכו במועד, הספרין, שכן נזיר, ומצורע, ומי שעלתה לו מכה בראשו, מספרין במועד, הכובסין, שכן הבאין מחוף הים וממדינת הים מכבסין. ר' יוסה בי ר' יהודה או' אף הרצענין, שכן עולי רגלים מתקנין מנעליהן וסנדליהן במועד. זבל שבאמצע מסלקין אותו לצדדין, שברפת, ושבחצר, מוציאין אתו לאשפה.
ששה דברים עשו אנשי יריחו, שלשה כרצון חכמים, ושלשה שלא כרצון חכמים. אילו כרצון חכמים, מרכיבין דקלים בערבי פסחים כל היום, וכורכין את שמע, וקוצרין לפני העומר. ואילו שלא כרצון חכמים, מתירין גיזיות של הקדש, ואוכלין נשרים בשבת, ונותנין פיאה לירק. אמ' ר' יהודה אם כרצון חכמים הן עושין יהו כל אדם עושין כן, אלא שלשה מיחו בידן, ושלשה לא מיחו בידן. אילו שלא מיחו בידן, מרכיבין דקלים בערבי פסחים, וכורכין את שמע, וגודשין וקוצרין לפני העומר, ולא מיחו בידן. אילו שמיחו בידן, מתירין גזוזיות של הקדש, ואוכלין נשרים בשבת, ונותנין פיאה לירק. כיצד כורכין את שמע, אומ' שמע ישראל וגו', ולא היו מפסיקין, ר' יהודה או' מפסיקין היו, אלא שלא היו אומ' ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
כיצד נותנין פיאה לירק, לא היו נותנין אלא ללפת ולקפלט, מפני שלקיטתן כאחד, ר' יוסה אומ' אף לכרוב. אמ' ר' יוסה מעשה בבנו של בן נבו היין שנתן אביו פאה ללפת ובא ומצא עניים על פתח גינתו, אמ' להם, בניי, לא נחוש לדברי חכמים? השליכו מה שבידכם. והשליכו מה שבידן, ונתן להם כפלים במעשר, ולא שהיתה עינו צרה, אלא שחש לדברי חכמים.
כיצד אוכלין נשרים בשבת, שהיו פותחין גנותיהן ופרדסותיהן לעניים, שהיו בשני בצרות, והיו עניי ישראל נכנסין ואוכלין נשרים מתחת תמרים בשבת.
כיצד מתירין גזוזיות של הקדש, אמרו להם, אי אתם מודים לנו שגידולי הקדש אסורין? אמרו להם, אבותינו כשהקדישו לא הקדישו אלא קורות עצמן, מפני שבעלי אגרוף באין ונוטלין אותן בזרוע.