36-38. מי שהיה נסוי שתי יתומות קטנות, ומת, בא יבם על הראשונה, וחזר ובא על השנייה נאסרו שתיהן עליו. וכן שתי חרשות. כלומר, שתי יתומות נכריות שאינן אחיות. ובמשנתנו פי"ג מ"ט מפורש שבכגון דא אין השנייה פוסלת את הראשונה. ובתוספתא אין להגיה, שהרי כן הוא גם בד ובכי"ע, ולהלן נראה שלתוספתא היתה כאן שיטה אחרת והיא היתה ידועה גם לגאונים. ושיטת התוספתא היא שבבל מקום שאין קניין היבמה שלם, אם בא היבם, או אחיו, על השניה פוסל את הראשונה. אבל אם לא בא על השנייה, הראשונה פוטרת צרתה, משום שאנו אומרים קניינה של זו כקניינה של זו, ואין היא חולקת על משנה ח', אלא על מ"ט גרידא. ועיין להלן.
38-39. קטנה וחרשת, בא יבם על הקטנה, וחזר ובא על חרשת, או שבא אחיו על חרשת, נאסרו שתיהן עליו. וכ"ה בברייתא שבבבלי קי"א א'. ובמשנתנו פי"ג מ"ט: קטנה וחרשת, בא היבם על הקטנה וחזר ובא על החרשת, או שבא אחיו על החרשת, לא פסל את הקטנה. בא היבם על החרשת וחזר ובא על הקטנה וכו' פסל את החרשת. וכ"ה הגירסא (ברישא "לא פסל", ובסיפא "פסל") בכל נוסחאות המשניות שבדקתי.33ד' נפולי, הוצ' לו, קויפמן, פרמה, משנה שבירושלמי, משנה שבבבלי כי"מ, כמה משניות כתי"י עם פיה"מ להר"מ. וכן פסק הר"מ בפ"ה מה' יבום הכ"ז. וכן ברשב"א ק"י א': בספרי הגאונים ובהלכות רבינו אלפסי34ברי"ף ד' קושטא המשנה מקוצרת, ובד"ו ואילך הדפיסו, כנראה, ע"פ המשנה שבבבלי, עיין להלן. ז"ל גרסי לא פסל את הקטנה, בא על החרשת וחזר ובא על הקטנ' גרסי פסל את החרשת. ועיין אוה"ג, עמ' 291. אבל בהוצאות שלנו במשנה ובבבלי קי"א ב': פסל את הקטנה. וזו היא גירסת רש"י והבאים אחריו, וכן הכריע גם הרשב"א מסוגיית הגמרא (ועיין גם בקרן אורה קי"א א'). והברייתא שבבבלי והתוספתא כאן הן בשיטת משנתנו. והקשה רש"י (קי"א א', ד"ח חרשת) למה פסלה החרשת את הקטנה שבא עליה מתחילה, והרי הקטנה מותרת ממה נפשך שאם היא קנויה לגמרי, הרי אין ביאת החרשת כלום, ואם הקטנה אינה קנויה כלל, הרי לא היתה קנויה לאחיו, והיא זרה לו, ואפילו אם קנה היבם את החרשת מותר לו לקיים גם את הקטנה, שאין כאן שתי יבמות מבית אחד. ותירץ רש"י שהחרשת פוסלת את הקטנה, גזירה שמא יבוא על החרשת תחילה, ובזה כולי עלמא מודה שאם בא אח"כ על הקטנה נפסלו שתיהן עליו, וכמו שאמרו אח"ב בבבלי שם על הברייתא שלנו.
ולפי רוב הנוסחאות במשנתנו שגורסים "לא פסל את הקטנה" הפירוש הוא משום "ממה נפשך" כדלעיל, או כמו שמנסח הר"מ פ"ה הכ"ז הנ"ל: שביאת הקטנה מעולה מביאת החרשת, שהקטנה ראויה לאחר זמן, לפיכך יקיים הקטנה שנבעלה תחלה. ובהשגות הראב"ד שם: טעות הוא זה, שהרי נאסרו שתיהן עליו, דילמא קדים ובעיל חרשת תחלה, והוא כרש"י וסייעתו. ולהלן נראה שלשיטת התוספתא אפילו אם הביאה הראשונה היא בוודאי מעולה מן השנייה, והיא פוטרת את צרתה בלי ספק, מ"מ הואיל ואין קניין שתי הנשים שוות, אם בא על השנייה פוסל את הראשונה, אעפ"י שהראשונה קנוייה לגמרי בלי שום ספק; ובהכרח עלינו לומר שהטעם הוא מחמת גזירה, שמא יבא על זו שאין קניינה שלם בתחילה, ואח"כ על זו שקניינה שלם, ויתיר לעצמו בטעות לקיים את הראשונה. ולפי זה התוספתא שלנו בוודאי חולקת על משנתנו.
ובמשנתנו, וכן בתוספתא כאן, לא נתבאר מה יעשה, בנידון דידן, כשנפלו לו מאחיו שתי יבמות קטנה וחרשת. שאין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה. ופירשוה בירושלמי פי"ג ה"ח, י"ד ע"א, ובבבלי ק"י סע"ב, שכונס את החרשת תחילה ומוציאה בגט, וקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ.
39-40. חרשת יוצאה בגט, קטנה יוצאה בגט וחליצה, תמתין עד שתגדיל ותחלוץ. בד חסר "תמתין עד שתגדיל ותחלוץ", ובכי"ע יש כאן השמטה. ובבבלי הנ"ל: וקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ,35ולפנינו בכי"ו תרכובת של שתי הנוסחאות. ולא נזכר שם גט. ובמאירי ק"י א', הוצ' דיקמן 418 סע"א: והוא הדין שצריכה גט, שמאחר שבא עליה, לא מיפטרה בחליצה לחודה, אלא שלא הקפיד להזכיר אלא חליצה, מצד שאינו מזכירה בחרשת.
ופירשו בבבלי קי"א א' שהחרשת ניתרת בגט, ואעפ"י שהיא ביאה פסולה, משום שמן הדין נפטרה לגמרי, או בביאת הקטנה (אם היא קנויה), או בביאתה (אם אין הקטנה קנויה), ולא אסרו את הקטנה אלא משום גזירה, ולפיכך ניתרת בגט. ולשיטת התוספתא והירושלמי היא ניתרת בגט, משום תקנתה, ואפילו בביאה פסולה פוטרת את עצמה בגט בלבד, עיין מ"ש לעיל, שו' 36, ד"ה אבל הירושלמי, ובירושלמי פי"ג ה"ח, י"ד ע"א.
40-41. פקחת וחרשת, בא יבם על פקחת, וחזר ובא על חרשת, או שבא אחיו על חרשת, נאסרו שתיהן עליו. וכ"ה הגירסא בד. וכן היתה הגירסא בכי"ע (אע"פ שיש שם השמטה) שהרי בסיפא בגדולה וקטנה בכל הנוסחאות הגירסא היא שהגדולה נאסרה עליו, אפילו בא עליה בתחילה. ושיטה זו תמוהה מאד, שהרי ביאת הפקחת, או הגדולה, הוא קניין גמור, ואפילו פקחת ופקחת וגדולה וגדולה אין השנייה פוסלת את הראשונה. ובמשנתנו פי"ג מ"י ומי"א, שנו בפירוש שאין ביאת החרשת, או הקטנה, פוסלת את הפקחת, או את הגדולה, שבא עליה בראשונה. ולכאורה אף זו קשה, והרי ק"ו הוא משתיהן שוות שאין השנייה פוסלת את הראשונה, מכל שכן בנידון דידן שהראשונה קנוייה קניין גמור, והשנייה אין קניינה שלם. אלא שאפשר לומר שלא שנו את הרישא אלא אגב הסיפא, והיינו אם בא על החרשת, או על הקטנה, תחילה שנפסלה. ומן התוספתא כאן אנו רואים שיש כאן חידוש אפילו ברישא, שהרי התוספתא חולקת.
ברם אין להגיה בתוספתא כאן, שהרי כן הוא בכל הנוסחאות, וכן מוכח גם מן הסיפא בגדולה וקטנה. וברור לי שדברי התוספתא כאן רחפו לפני הגאון בתשובתו36נתפרסמה במרעי היהדות ספר ב', ירושלים תרפ"ז, עמ' 30 ואילך. אוה"ג, עמ' 99, וחבל שלא רמז לה בסוגיין. שנשאלה לפניו שאלה על שני אחים שייבמו שתי יבמות מבית אחד, והוא באר שם דרך אגב גם את כל הסוגייא שלנו. והוא כתב שם: ולא אשכחינן דמתסרא אשתו שייבם אותה, בביאת אחיו על צרתה, אלא היבא דההיא ביאה ראשונה לאו מעולה היא, ולא הוה מיפטרא בה צרתה, כגון קטנה או חרשת דביאתן אינה פוטרת אלא כמותן,37כצ"ל במקום "במותן", וכן צ"ל להלן שם: "ביאת כל אחת פוטרת כמותה" (ולא: במותה!), והכוונה כששתיהן שוות, שתי קטנות, או שתי חרשות, כמשנתנו פי"ג מ"ח. דאי בא תחלה על קטנה, או חרשת, וחזר ובא הוא, או אחיו, על פקחת, או על גדולה, ודאי מיפסלן תרויהי, אבל אם היתה ביאה ראשונה ביאה מעולה, על פקחת, או על גדולה, דביאתן פוטרת, דאי הדר בתרא בין הוא בין אחיו ובא על הצרה, ואפי' היא קטנה או חרשת, לא מפסלה גדולה ראשונה, ולא פקחת ראשונה, דתנן וכו', ובסוף מתני' תנן ר' אלעזר אומ' מלמדין את הקטנה שתמאן בו וכו', הלכה כר' אלעזר, ובריתא דתוספתא בהדא (באוה"ג, עמ' 100: דהדא) מילתא לא דיקא ולא משגחינן בה. ונראה שהכוונה להלכות שלנו כאן בתוספתא, ורמז להן באופן ברור בזה שהקדים: דאי הדר בתרה בין הוא בין אחיו ובא על הצרה, ואפילו היא קטנה או חרשת, לא מפסלה גדולה ראשונה, ולא פקחת ראשונה. ודבריו אינם מובנים כלל, מאי "ואפילו היא קטנה, או חרשת", הרי אפילו אם השניה היא גדולה, או פקחת, אינה פוסלת את הראשונה, ומכל שכן אם השנייה היא קטנה, או חרשת. אבל בתוספתא כאן הרי מפורש שאם אינן שוות, אפילו אם השנייה יותר גרועה, והיא קטנה או חרשת, פוסלת את הגדולה ואת הפקחת, ובששתיהן שוות בקניין גמור, לא נחלק אדם מעולם, שאין ביאת השניה פוסלת את הראשונה. ולפיכך כתב הגאון שאין הדין כן, אפילו אם השנייה היא קטנה, או חרשת, אינה פוסלת את הגדולה, ובריתא דתוספתא בהדא מילתא לא דיקא ולא משגחינן בה,38בתס"ר ח"ב, עמ' 26, שערתי שכוונת הגאון היא למלה "בכולן" שבתוספתא להלן, שו' 44, עיין מש"ש. אבל עכשיו ברור לי שכוונת הגאון היא כמו שכתבנו כאן בפנים. והוא כיוון גם לרישא כאן שאפילו שתיהן שוות בקניין שאינו גמור, השניה פוסלת את הראשונה.
ואשר לטעם התוספתא, יפה שער בה"ד שטעמה כאן כמו הטעם שנתנו בבבלי קי"א א' לדין בא על הקטנה ואח"כ בא על החרשת שביאת החרשת פוסלת את הקטנה, אעפ"י שהקטנה צריכה להיות כשרה ממה נפשך לשיטת הבבלי,39עיין מ"ש לעיל, שו' 38–39, ד"ה קטנה וחרשת. מ"מ נפסלת, משום גזירה שמא יבא על החרשת תחילה, וסוברת התוספתא שבכל מקום שאחת מן היבמות אין קניינה שלם, אפילו אחת מהן קנוייה לגמרי (כגון פקחת, או גדולה), זו שאין קניינה שלם פוסלת את הראשונה, גזירה שמא יבואו להתיר להפך, בבא על החרשת, או על הקטנה תחילה. וכן באר באריכות במרכבת המשנה פ"ה מה' ייבום הכ"ז, עיי"ש.
41-42. חרשת יוצאה בגט. ואעפ"י שביאתה בוודאי פסולה לא גזרו בה, משום תקנתה, שהרי מן הדין אין ביאתה כלום, עיין לעיל, שו' 39–40, ד"ה ופירשו.
42. פקחת יוצאה בגט וחליצה. כלומר, יוצאה בגט מדינא, שהרי מדאורייתא אשתו היא לכל דבר, ויוצאת בחליצה, גזירה שמא יבוא על החרשת תחילה, ודינה כאן כאילו בא על החרשת תחילה, וצריכה גט וחליצה, עיין ר"מ פ"ה מה' ייבום הכ"ט.
42-43. גדולה וקטנה, בא יבם על הגדולה, וחזר ובא על הקטנה וכו'. דינה כמו לעיל, בפקחת וחרשת בא יבם על פקחת וחזר ובא על חרשת וכו', עיין מש"ש.
43-44. קטנה יוצאה בגט, גדולה יוצאה בגט וחליצה. ודינה כאילו בא על הקטנה תחילה ואח"כ על הגדולה (כמו בפקחת וחרשת, עיין מ"ש לעיל). ובמאירי ק"י א', הוצ' דיקמן 418 ע"ב: ומכל מקום בגדולה וקטנה שבא על הקטנה תחלה ונפסלו שתיהן, ולא הספיקה הקטנה למאן (כלומר, שגדלה בנתים), נותן גט לזו וגט לזו, והגדולה חולצת והקטנה נפטרת בחליצתה. כלומר, הקטנה יוצא בגט, והגדולה בגט וחליצה.
44-45. ר' ליעזר אומ' בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן בו. וכן בד ובכי"ע: ר' אליעזר וכו'. ואף בכמה מנוסחאות המשנה הגירסא ר' אליעזר, והוכיחו רש"י (קי"א ב') ועוד מן הבבלי נדה ח' א' שבמשנתנו כאן פי"ג מי"א הגירסא הנכונה היא: ר' אלעזר. וההלכה שלנו היא פיסקא ממשנתנו הנ"ל.
ובמשנתנו הנ"ל לא מצאתי את המלה "בכולן" בשום נוסח של המשנה והתלמוד, ואף הגאון40שהעתקנו לעיל, שו' 40–41, ד"ה ברם. לא גרס במשנתנו "בכולן". אבל בפירוש ר"ח מכ"י (אוה"ג, עמ' 332): ר' אליעזר אומר בכולן מלמדין וכו'. וכ"ה במשנה שברי"ף (גם בדפוס קושטא) וכן מעתיק בחי' הרמב"ן, במאירי ובריטב"א. ובס' הזכות להרמב"ן מסתייע מן התוספתא כאן (שגורסת "בכולן"), והביאו ברא"ש פי"ג סי' ח', ועיין בב"י טואה"ע סי' קע"א.
ולפי הגירסא "בכולן" בוודאי משמע שאף בנפלו לו מאחיו חרשת וקטנה מלמדין את הקטנה שתמאן בו, ויוכל לקיים את החרשת. וכ"ה שיטת הרי"ף בפי"ג סי' קל"ד שאף בקטנה וחרשת מלמדין את הקטנה שתמאן בו. וכתב הרמב"ן בס' הזכות שם שאפילו לא גרסינן "בכולן" מסתבר שבחרשת וקטנה מלמדין את הקטנה שתמאן בו, ולא הוצרך ר"א לאשמעינן בה, משום שבנידון ההוא הרי אינו יכול לייבם את הקטנה משום עיגון החרשת,41וממילא אין כאן משום יתרחק מן המאון (בבלי ק"ט א'), שהרי כל הטעם הוא שמא תתחרט בה אח"כ (בבלי שם ק"ט ב'), וכאן הרי בין כך ובין כך לא תנשא לו משום תקנת החרשת. והקטנה צריכה לחכות עד שתגדיל ותחלוץ ותפסל לכהונה, והרי בכגון דא שלא פשע היבם כלל, מסתבר שתמאן הקטנה, משום תקנת שתיהן, וייבם את החרשת ויקיים אותה, אבל בבא על הקטנה וחזר ובא על הגדולה שעשה שלא כהוגן הייתי יכול לומר שקנסינן ליה ואין מלמדין את הקטנה למאן בו, ולפיכך בא ר"א ללמדנו שאף בזה מלמדין את הקטנה למאן בו.
אבל הראב"ד (והביאו הרמב"ן הנ"ל בס' הזכות) סמך על גירסתו במשנתנו שלא גרסו שם "בכולן" והוא סובר שלא אמר ר' אליעזר אלא בגדולה וקטנה,42"ר' אליעזר אב[ת]רייתא בלחוד קאי". וממאנין את הקטנה כדי שיוכל לקיים מצות ייבום בגדולה מדאורייתא, אבל בקטנה וחרשת שאינה אלא מדרבנן, ועוד שמקיים מצות ייבום אפילו מדרבנן בביאה ראשונה, למה יפתו את הקטנה למאן. וכ"ה שיטת הריא"ז שהובא בשלטה"ג במקומו. ועיין בהשגות הראב"ד פ"ה מה' ייבום הכ"ד והכ"ח ובמגיד משנה שם. ושיטת הר"מ בכל העניין קשה מאד, וכבר התקשו בה הרשב"א, המאירי ועוד. ועיין באו"ש פ"ה מה' ייבום הכ"ה, ובערוך לנר קי"א א', ב'.
45-46. יבמה שאמרה בתוך שלשים יום לא נבעלתי, בין שאמ' בעלתי, ובין שאמ' לא בעלתי, כופין אותו שיחלוץ לה וכו'. בכי"ו בטעות: ובין שאמ' לא נבעלתי וכו'. וכל הברייתא בבבלי קי"ב א'. ובמשנתנו פי"ג מי"ב: היבמה שאמרה בתוך שלשים יום לא נבעלתי כופין אותו שיחלוץ לה. ופירשו בירושלמי פי"ג הי"ד, י"ד ע"א, בשגט יוצא מתוך ידו לתוך ידה, והיא אומרת שהוא גט יבמין, והוא אומר שבעל, והוא גט נישואין, הרי לדבריה כבר נאסרה עליו, והיא עשתה אותו על עצמה חתיכה דאיסורא, כופין אותו שיחלוץ לה. וכ"ה בבבלי קי"ב א', עיי"ש בפירש"י למשנתנו קי"א ב', וברשב"א קי"ב א' ועוד. ועיין במס' שמחות פ"ז הי"ח.
ואעפ"י שיש כאן חזקה המסייעת לו אם הוא טוען בעלתי, העמידוה בירושלמי (כאן הי"ד הנ"ל, וכתובות פ"א ה"ד, כ"ה ע"ג) כר' מאיר (להלן כתובות פ"א סה"ד) שעד שלשים יום אדם מעמיד את עצמו ונמנע ממנה. וכן העמידה ר' יוחנן בבבלי כאן קי"א ב'. ורבה העמידה ככולי עלמא, וביבמה כולם מודים שהוא נמנע ממנו עד שלשים יום עד שתתרגל לו.
46-47. אחר שלשים יום, מבקשים הימנו שיחלוץ לה. וכ"ה במשנתנו הנ"ל. ובשמחות הנ"ל: אין כופין אותו וכו'. וכאן חזקה אינו מעמיד את עצמו, וכיוון שהגט יוצא עכשיו מידו לידה, חזקה גט נישואין הוא, אלא שמ"מ מבקשים אותו שיחלוץ לה שלא תיעגן, שהרי היא טוענת שהוא גט יבמין (שלא בא עליה מקודם), והיא אסורה להנשא בלי חליצה.
47. היא אומרת נבעלתי, והוא אומ' לא בעלתי, הרי זו יוצאה בגט. בבלי קי"ב א' הנ"ל. ופירש"י ורוב המפרשים "שלאחר שלשים עסיקינן", והחזקה מסייעת לה, והיא יוצאה בגט שתחת ידה, ונאמנת לומר שהוא גט נישואין. ועיין מ"ש להלן, שו' 47–49, ד"ה ברם ואילך.
47-49. [הוא אומר בעלתי, והיא אומרת לא נבעלתי, אע"פ שחזר ואמר לא בעלתי, הרי זו יוצאה בגט]. כ"ה בד, ולפנינו נשמט ע"י הדומות. ובכי"ע: הרי זה יוציא בגט ובחליצה. וכן בבבלי הנ"ל: צריך גט וחליצה. ופירש רבי אמי בבבלי שם שצריכה חליצה עם גיטה שבידה. ורב אשי אמר שצריכה גט חדש, שהרי הוא אומר בעלתי והחזקה מסייעת לו (שהרי לרוב הראשונים לאחר ל' יום עסיקינן), והגט הראשון אינו מועיל כלום,43שהיבם טעה וחשב שעדיין יבומים הראשונים עליה, ובא עליה אחר הגט, עיין בחי' הרמב"ן במקומו. ומבקשים ממנו שיתן גט וחליצה. ועיין בס' ישרש יעקב מה שכתב על דברי רש"י, ד"ה רב אשי, ועל הרי"ף. ופירש"י לדברי ר' אמי מה שאמרו "אע"פ שחזר ואמר לא בעלתי" פירושו שאעפ"י שחזר בו אח"כ אין כופין אותו אלא מבקשין הימנו, הואיל והחזקה מסייעת לדיבורו הראשון. אבל לדברי רב אשי הדברים מתפרשים כפשוטם, שאעפ"י שחזר בו ואמר לא בעלתי, אינו יכול לפוטרה בלי גט חדש.
ובירושלמי ספי"ג, י"ד ע"א, קידושין פ"ג ה"ב, ס"ג ע"ד: הוא אומר בעלתי והיא אומרת לא נבעלתי אף על פי שחזר ואמר לא בעלתי, לא הכל ממנו, שכבר משעה הראשונ' אמ' בעלתי. אבל אם אמר משעה הראשונה לא בעלתי שניהן יכולים לעקור חזקה.44ואף מכאן ברור שלאחר שלשים עסיקינן. וכבר ראינו לעיל, שו' 45–46, ד"ה יבמה, שהירושלמי מפרש את משנתנו כרב, ולפיכך אמרו "לא הכל ממנו", כלומר, שתצא בלי גט חדש, וכפירש"י הנ"ל.
ברם מן הירושלמי קידושין הנ"ל נראה שהברייתא שלנו אינה מדברת כלל בנתן גט (שמטעם זה אינו יכול לייבם), והיא אינה מפרשת את משנתנו, אלא נסמכת לה גרידא. וכן אמרו בירושלמי שם: הדא דאת אמר בשאין שניהן מודין, אבל אם היו שניהן מודין שניהן יכולין לעקור קידושין, כהדא, הוא או' בעלתי וכו', אבל אם לא אמ' משעה ראשונה בעלתי, שניהן יכולין לעקור חזקה. ואנו רואים שהברייתא הובאה שם משום הסיפא בלבד, והוא תמוה, שהרי משנה מפורשת היא לפנינו (פי"ג מי"ב): ובזמן שהוא מודה, אפילו לאחר שנים עשר חודש כופין אותו שיחלוץ לה, ולמה הביא הירושלמי ממרחק לחמו. ובעל כרחינו אנו אומרים שלא הכניסו את עניין הגט אלא במשנתנו ששנתה "כופין אותו שיחלוץ לה", ולא שנתה "כופין אותו שיעשה מעשה", ולפיכך פירשוה בגט יוצא מידו לידה, ואם לא בעל לפני כן מוכרח לחלוץ, כטענת האשה, אבל בשתי הבבות האחרונות של הברייתא כאן לא הוזכרה כפייה לחלוץ, ומדברים כאן מתחילה שהיא תובעת מזונות ואומרת נבעלתי, והוא מסרב לשלם לה את מזונותיה, ואומר לא בעלתי, ורוצה עכשיו לחלוץ, ופוסקת התוספתא שהוא צריך לתת לה גט, הואיל והחזקה (לאחר ל' יום) מסייעת לה. ובבבא האחרונה הוא טוען בעלתי, ורוצה לירש את נכסי אחיו, וטוען שאינה זקוקה אלא לגט גרידא, והיא אומרת לא נבעלתי, אעפ"י שאח"כ הודה לדבריה, ונמצא ששניהם מודים שלא נבעלה ואינה טעונה אלא חליצה גרידא, מ"מ יוצאה גם בגט, ואינם נאמנים לעקור את החזקה, הואיל וטען מתחילה בעלתי. אבל אם שניהם אמרו בתחילה שלא נבעלה אינה זקוקה לגט כלל, ונאמנים לעקור את החזקה (של יותר משלשים לא מוקים איניש אנפשיה) גם לקולא.
אבל ממשנתנו ששנתה "ובזמן שהוא מודה אפילו לאחר שנים עשר חודש כופין אותו שיחלוץ לה" אין ראייה כלל, שהרי המשנה הזכירה כפייה לחלוץ, ואף היא ביוצא עכשיו הגט מתחת ידו לידה עסיקינן,45כפירוש הריטב"א קי"א ב', ד"ה ובזמן, והובא גם בנ"י למשנתנו. והם שניהם עוקרים את החזקה לחומרא שצריכה חליצה,46שמן הדין סומכין על החזקה, וחזקה בעל, ויוצאה בגט שבידה שזמנו הוא מלאחר ל' יום. ואין ממנה שום ראייה שאף לקולא, בשאין גט יוצא מתחת ידה נאמנים שניהם לעקור את החזקה שתצא בלי גט גרידא.47ועיין בתוספות קי"ב א', ד"ה היא, שאמרו שם שאפילו בשניהם מודים מתחילה ועד סוף שלא נבעלה אינה יוצאה בלי גט אם נתייחדו. ועיין במ"מ פ"ב מה' ייבום ה"ה שפירש בבבלי שם ב"הנהו שניהם מודים דאתו לקמיה דרבא" שהכוונה ששניהם הודו מתחילה ועד סוף שלא נבעלה, ומ"מ הביא רב שרביא מן הברייתא שצריכה גט, שלא כפירש"י והר"ח, עיין אוה"ג, ריש עמ' 333. ועיין ביש"ש פי"ג סי' כ"ה וסי' כ"ז. ועיין בשי"ק במקומו, ד"ה שניהן, ובס' ישרש יעקב בבבלי שם שתמהו על דברי התוספות מן הירושלמי הנ"ל. אבל בברייתא כאן שלא נזכר בה שנתן לה גט מקודם, ובטוען מתחילה שבעל, לא הכל ממנו להוציאה עכשיו בלי גט, שהרי אמר שבעל, אבל אם שניהם מודים מתחילה ועד סוף, יוצאת בלי גט, ונאמנים לעקור את החזקה אפילו לקולא.
49-50. ר' יהודה או' נדרה שלא תתיבם, אפי' בחיי בעלה, מבקשין הימנו שיחלוץ לה. במשנתנו ספי"ג: הנודרת הנאה מיבמה, בחיי בעלה כופין אותו שיחלוץ לה, לאחר מיתת בעלה מבקשין הימנו שיחלץ לה. ואם נתכוונה לכך, אפילו בחיי בעלה מבקשין הימנו שיחלוץ לה. ומדברי רש"י (קי"א ב', ד"ה בחיי) משמע שאין דברים אמורים אלא אם יש יסוד לחשוב שלא נתכוונה לעניין יבום, אלא נדרה הנאה מיבמה משום שרבה עמו, ולא חשבה כלל שמא תיפול לפניו לייבום (ועיין בבלי קי"ב ב'), כמו שהבין את דבריו במגיד משנה פ"ב מה' ייבום הט"ו. ולפי זה חולק ר' יהודה על משנתנו ואומר שאין כופין אותו, דווקא בנדרה שלא תתייבם,48עיין בצפנת פענח פ"ג מה' נדרים ה"ו. ואפילו בחיי בעלה, אבל בסתם אנו מניחים שלא נתכוונה בנידרה שלא תתייבם לו, אם ימות בעלה (ח"ד). אבל בתשה"ג שערי צדק סי' ט"ז, ב' ע"ב, משמע שכל זמן שנדרה בחיי הבעל אנו אומרים שלא נתכוונה לעקור את עצמה מן היבם אם ימות בעלה, וכופין לחלוץ, ודווקא אם נתכוונה לכך בחיי בעלה,49כלומר, אם יש רגלים לדבר שנתכוונה, אבל בסתם אנו מניחים שלא נתכוונה, אפילו למשנתנו. מבקשין לחלוץ. ולשיטת הגאון אין ר' יהודה חולק על משנתנו, אלא מפרש.
50. כיצד מוציא ברמיזה, רומז ונותן לה גיטה. במשנתנו רפי"ד: חרש שנשא פקחת ופקח שנשא חרשת, אם רצה יוציא, ואם רצה יקים, כשם שהוא כונס ברמיזה כך הוא מוציא ברמיזה. ומפרשת התוספתא מהו מוציא ברמיזה. ובירושלמי רפי"ד, י"ד ע"ב: כיצד הוא עושה, רומז והוא נותן לה גיטה. כשם שהוא רומז כך הוא נרמז. ואף לפנינו הפירוש כן, שאם הוא פקח והיא חרשת רומז לה שהוא נותן לה גט (עיין גיטין פ"ח מ"ב), והיא מתגרשת בעל כרחה, ואם הוא חרש רומזים לו, ונותן לה את גיטה, וכשם שכנס כך מוציא. ועיין בבלי גיטין נ"ט א' ובר"מ פ"ב מה' גירושין הי"ז.
וכל ברייתות התוספתא כאן עד סוף הפרק בה"ג סוף ה' עריות, ד"ו נ"ח ע"א ואילך, ד"ב עמ' 279, אלא שבד"ו פותח בטעות: כיצד מוציא בדמי זה נותן לה גט וכו', וצ"ל: כיצד מוציא ברמיזה [רומז ו]נותן לה גטה וכו', כמו שהוא בד"ב. ובשתי המהדורות לא נזכר לא "תניא" ולא "ת"ר", אבל ברור שבה"ג מעתיק מכאן, והוא כמעט מלה במלה, כמו שהוא בתוספתא.
50-51. פקחת לפקח ולו אח פקח, פקחת לחרש ולו אח פקח וכו'. בה"ג הנ"ל. ובמשנתנו פי"ד מ"ד: שני אחים אחד חרש ואחד פקח נשואים לשתי נכריות פקחות, מת חרש בעל הפקחת וכו'.
51-52. פקחת לפקח ולו אח חרש, כונס ואינו מוציא וכו'. משנתנו הנ"ל: מת פקח בעל הפקחת, מה יעשה חרש וכו'.
52-53. פקחת לחרש ולו אח חרש, חרשת לפקח ולו אח פקח וכו'. בה"ג הנ"ל. ובכל בבא זו הואיל ולכל הפחות יש כאן צד אחד בחרשות, הרי אין כאן חליצה ויש כאן ייבום, ואחרי הייבום אנו אומרים כשם שכנס הבעל ברמיזה כך מוציא היבם ברמיזה.
54. כונס, ואם רצה להוציא יוציא, אם רצה לקיים יקיים. וכ"ה הסדר בד. ובכי"ע ובה"ג הנ"ל: כונס, אם רצה לקיים יקיים, אם רצה להוציא יוציא. וכ"ה להלן בסוף פירקין, עיי"ש. ונתבארו הדברים לעיל בסמוך, ד"ה פקחת.