32-33. רבן שמעון בן גמליאל אומ' אם מיאנה מיאנה, ואם לאו, תמתין עד שתגדיל ותחלוץ, ותצא הלזו משם אחות אשה. וכ"ה בד. אלא שבכי"ו חסרה בטעות המלה "ותצא". והנכון הוא בכי"ע: רבן גמל' או' וכו', אם לאו, ימתין עד שתגדיל ויכנוס ותצא וכו'. והגירסא שלפנינו "ותחלוץ" היא באשגרה מלהלן, וטעות ברורה היא. ובמשנתנו פי"ג מ"ז: שני אחים נשואין לשתי אחיות וכו' גדולה וקטנה, מת בעלה של קטנה תצא הקטנה משום אחות אשה, מת בעלה של גדולה וכו' רבן גמליאל אומר אם מיאנה מיאנה, ואם לאו, תמתין עד שתגדיל, ותצא הלזו משום אחות אשה. ומוסיפה התוספתא על משנתנו שאינה יוצאת משום אחות אשה מיד אחרי שגדלה אחותה, אלא ממתינה עד שיכנוס (כלומר, יבעול את הקטנה), ואין הקידושין של הקטנה חלים ממילא.
ובבבלי ק"ט ב': בעא מיניה ר' אלעזר מרב מאי טעמא דרבן גמליאל משום דקסבר קידושי קטנה מיתלא תלו, וכי גדלה גדלי בהדה, אע"ג דלא בעל,25ועיין ההסבר בחי' הרשב"א ק"ט ב' ומ"ש בקרן אורה שם ולהלן שם ק"י א'. או דלמא משום דקסבר המקדש אחות יבמה נפטרה יבמה והלכה לה, אי בעל אין, אי לא בעל לא. א"ל היינו טעמא דר"ג משום דקסבר המקדש וכו', אי בעל אין אי לא בעל לא. ושאלו שם מן הברייתא: המקדש את הקטנה קידושיה תלויין וכו' ואע"ג דלא בעל. ותירצו: מיתלא תליא וקיימא אי בעל אין, אי לא בעל לא. ושוב אמרו שם שרב סובר שאין אדם בועל על דעת הקידושין הראשונים, אלא סתמא מתכוין לבעול לשם קידושין מחדש.
ובירושלמי פי"ג ה"ז, י"ג סע"ד: כיני מתניתא והקטנה תמתין26שלא כפירש"י בבבלי י"ח א', ד"ה ר"ג, אלא כפירושו במשנתנו ק"ט א' וכפי' התוספות י"ח א', ד"ה מיאנה. וכן מפורש בכי"ע כאן: ימתין, כלומר, הבעל אסור לו לבוא על הקטנה עד שתגדיל, משום שביאתה אינה פוטרת את אחותה, וכפירוש שבתוספות הנ"ל. עד שתגדיל ותגיע לפרק27עיין בבלי נדה מ"ח ב'. ותינשא (כלומר, תיבעל). אמר רבי לעזר לית כאן תינשא אלא תתארס. אמר רבי יוחנן זו דברי רבן גמליאל28בס' מתיבות הוצ' רב"מ לוין, עמ' 139, מחקתי את המלה "זו" ע"פ ספר המקצועות שהביא באו"ז ח"א סי' תר"י. אבל בראבי"ה כת"י סי' תתק"מ (לפי ס' המקצועות הוצ' אסף, עמ' כ"א) מעתיק זו דברי ר"ג. המקדש אחות יבמתו נפטרה יבמתו מן החליצה ומן היבום. ופירש בפ"מ ע"פ הבבלי הנ"ל, שר"א סובר שאין צורך שתנשא אלא שהקידושין חלין מאליהן כשתגדיל. וכן פירש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 307: ובניגוד לרב ור' יוחנן אומר איפוא ר' אלעזר "לית כאן תינשא" אלא "אע"ג דלא בעל". וכפשוטה דברייתא שבבבלי ש"קידושיה תלויין". ולא נתחוורתי כלל בדבריהם ז"ל, שהרי ר' אלעזר אינו אומר "לית כאן תינשא" גרידא, אלא מוסיף "אלא תתארס". והרי בירושלמי פ"ג ה"ב, ב' ע"ד, ובבבלי נדה נ"ב א' פוסק ר' אלעזר כר' יהודה שאפילו הגדילה יכולה למאן עד שירבה שחור על הלבן ואין אומרים שהקידושין חלין ממילא (עיין רש"י שם, ד"ה שוב). ואף שאמרו בבבלי שם (והוא מסתם התלמוד): ומודה ר' יהודה שאם נבעלה לאחר שהביאה שתי שערות שוב אינה יכולה למאן, כמה אמוראים חולקים שם וסוברים שאפילו בנבעלה יכולה למאן.
וכן בירושלמי כאן פ"א ה"ב, ד' ע"ד: ר' זעורה בשם ר' חנינה מודיי ר' יהודה שאם נתקדש' משהביא' שתי שערו' שאינה יכולה למאן. על דעתיה דר' זעורה דאמר נתקדשה משהביאה שתי שערות. הא אם נתקדשה עד שלא הביאה שתי שערות ונבעלה משהביאה שתי שערות יכולה היא למאן. הרי לך שלר' זעורה בשם ר' חנינה צריך שיקדש בפירוש מחדש. ואף שיטת שמואל בבבלי ק"י א' (וכתירוץ הראשון שבתוספות ק"י א', ד"ה קסבר) היא שצריך לבעול לשם קידושין. ולפיכך נראה שר' אלעזר מפרש שתינשא כאן (או "יכנוס" שבתוספתא כי"ע) פירושו שתתארס, כלומר שתתקדש (כר' זעורה בשם חנינה לעיל), או שתבעל בפירוש לשם קידושין. וכן סובר גם ר' יוחנן כאן,29ואף שר' יוחנן סובר בירושלמי כאן פ"א ה"ב, ב' ע"ד, שאין הלכה כר' יהודה, ואינה יכולה למאן אחרי שהביאה שתי שערות, אין הטעם משום שהקידושין חלין ממילא, אלא מדרבנן אינה יכולה למאן משתגדיל, עיין בתוספות כאן ק"ט ב', ד"ה הוא. וכשיטתו בירושלמי קידושין פ"ב ה"ו, ס"ב ע"ד. עיין מ"ש על כל זה (ועל שיטת ר"א בשם ר' חנינה בירוש' כתובות פ"א ה"ב, כ"ה ע"ב) בס' מתיבות הוצ' רב"מ לוין, עמ' 139.
33-34. שני אחין נשואין שתי יתומות, קטנה וחרשת וכו'. כלומר, שתי יתומות אחיות, או קטנה וחרשת אחיות, וחרשת אפילו אינה יתומה והיא גדולה דינה כן, אלא נקטו בשתיהן יתומות לאפוקי חרשת קטנה שקיבל אביה קידושין, שהיא מקודשת דאוריתא. ובמשנתנו פי"ג מ"ז: שני אחין נשואין לשתי אחיות יתומות קטנות ומת בעלה של אחת מהן תצא משום אחות אשה. וכן שתי חרשות. ובירושלמי שם רה"ז, י"ג סע"ד: כקניינה של זו כן קניינה של זו. וכקניינה של זו כן קניינה של זו. ובהלכה של שתי אחיות לא הזכירה משנתנו דין של אחת קטנה ואחת חרשת, ופירשוה בתוספתא כאן. ובירושלמי הנ"ל הביאוה בשם "תני ר' חייה", וכן הובאה כל הברייתא בבבלי קי"א א', ושם מפורש: שני אחים נשואין שתי אחיות יתומות, קטנה וחרשת וכו'.
34. מת בעלה של קטנה וכו'. והיבם נאסר באשתו החרשת, משום שמא הקטנה קנויה יותר מן החרשת (עיין מ"ש להלן בסיפא), ואין החרשת פוטרת אותה משום אחות אשה, ונאסר באשתו משום אחות זקוקתו.
חרשת יוצאה בגט. שהרי יכול לגרש אותה בעל כרחה, ואין צורך בדעתה.
35. מת בעלה של חרשת וכו'. וכאן יש לחשוש שמא החרשת קנויה יותר מן הקטנה, ואין הקטנה פוטרת אותה משום אחות אשה וכו', כלעיל.
וחרשת אסורה. שהרי אינה יכולה להתייבם משום אחות אשה, ואינה חולצת משום שהיא חרשת,30עיין מ"ש לעיל פי"א, שו' 55, ד"ה והרמב"ם. ולפיכך אסורה לעולם.
36. ואם בא עליה, יוצאה בגט והותרה. בבבלי קי"א א' מוכיח מכאן שקטנה קנויה ואינה קנויה,31ופירש"י ספק קנויה לגמרי ספק אינה קנויה כלל. ועיין ר"מ פ"ה מה' ייבום הכ"ג ובקרן אורה ק"י ב', ד"ה אמר ר"נ. והרשת קנוייה ומשויירת, ולפיכך חרשת אינה מתייבמת, שמא הקטנה קנוייה לגמרי והיא אחות אשה, ואינה מותרת לעלמא שמא הקטנה אינה קנוייה כלל, והיא זקוקה לייבום, אבל אם בא עליה, היא מותרת ממה נפשך, שאם הקטנה קנויה לגמרי הרי נפטרה מן הייבום משום אחות אשה, ואם אינה קנוייה כלל הרי נפטרה החרשת בביאתה ולא היתה כאן ביאה פסולה.
אבל הירושלמי אינו מזכיר כלל את הבדל הבבלי בין חרשת וקטנה, ולשיטתו אין ביאת אחת מהן פוטרת את חברתה, משום שאינן שוות בקניינן, וכן שיטת התוספתא (אלא שהיא מחמירה יותר, עיין להלן), ואם היו אחיות אינן פוטרות אחת את השניה, משום שאין קיניין זו כקיניין זו,32עיין מ"ש לעיל, שו' 33–34, ד"ה שני אחין. ובנידון שלנו אם בא על החרשת היא באמת ביאה פסולה, אלא משום שאין לה תקנה להנשא (שהרי אינה יכולה לחלוץ), הקילו ואמרו שביאה פסולה זו פוטרת את עצמה, וכמו שאמרו בירושלמי ה"ז הנ"ל במפורש: עבר ובא על החרשת יוציא בגט והותרה, כההיא דאמר ר' הילא (להלן שם ה"ח, י"ד ע"א) מפני תקנתה. ועיין בס' ניר במקומו שפירש לנכון בסוף דבריו שם.