3-4. וכולן שנמצאו אילוניות, או שהיו נשואות לאחר וכו'. וכן להלן, שו' 13 ואילך, עיי"ש. ובפי' ר"א מן ההר, עמ' י"ג, פירש: "נשואות לאחרים. היינו נתגרשו". ופירוש זה קשה מאד. ובנ"י על הרי"ף הנ"ל: "או שהיו נשואות לאחרים. שהיו לאחיו קדושי טעות בה, שקדשה אחר תחילה". ואף פירוש זה לא נתחוורתי בו.
ולפי פשוטו הכוונה שהיו נשואות לאחרים, לא לאחים, כמשנתנו פ"א מ"ג: "מפני שנשואות לאחרים צרותיהן מותרות", שאין ערוה אוסרת את צרתה אלא במקום מצוה. וכן רצה לפרש בהגהות הב"ח על הרי"ף שם במקומו, אלא שכתב שבעל נ"י מאן בפירוש זה "משום דאם כן קשיא אמאי תני לה בהדי איילונית בהדא בבא". ברם ברייתא זו היא לפי ההלכה, ובשיטת רבא בבבלי י"ב רע"ב (ועיין להלן שם בשם ר' יוחנן), ועיין גם בירושלמי פ"א סה"א, ב' ע"ד; ובארו הגאונים (עיין אוה"ג, עמ' 16, וברש"י במקומו) שצרת אילונית מותרת (אפילו אם האילונית ערוה על היבם) משום שאילונית לאו בת ייבום היא כלל, וצרתה היא כצרת ערוה שלא במקום מצוה (כערוה שנשואה לאחרים), וטעם אחד הוא לצרת אילונית ולצרות של עריות הנשואות לאחרים. וכן מוכח בירושלמי פ"א ה"ב, ב' ע"ד, עיין רמב"ן, רשב"א י"ב א' ועוד. ולפי זה אפילו הכיר בה שהיא אילונית וקבלה עליו, צרתה מותרת, משום שהאילונית היא כנשואה לאחר, עיין להלן, שו' 19. ועיין מ"ש להלן בסמוך, ומ"ש להלן ספ"ו, שו' 60–61, ד"ה וכן צרות.
4-5. בין בחיי הבעל בין לאחר מיתת הבעל צרותיהן מותרות. בפי' ר"א מן ההר, עמ' י"ג: נמצאו. משמע שלא הכיר בה הבעל שהיא איילונית, ואפילו נמצאת איילונית אחר מיתתו, שהוא לא ידע, צרתה מותרת, דמקח טעות הוא. והראשונים2תוספות ב' ב', ד"ה או, או"ז ח"א סי' תקצ"ז, פ"א ע"א, רמב"ן ב' סע"ב, ריטב"א ב' ב', ד"ה או, מאירי, עמ' 9, הוצ' ר"ש ריקמן, עמ' 9 ועמ' 11, מרדכי פ"א סי' א', רא"ש פ"א סי' ב' ובתוספותיו ב' א', ד"ה וכולן, רבינו ירוחם, הוה, נתיב כ"ה, ח"א. הקשו מן התוספתא לשיטת הסובר3והוא ר' אברהם מבורגויל, כמפורש בתוספות, באו"ז, במרדכי, בתוספות הרא"ש הנ"ל (לעיל הע' 2) ועוד. אבל הרמב"ן והריטב"א הנ"ל, וכן הרשב"א ב' ב', סד"ה או, ייחסו שיטה זו לס' הישר לר"ת. ברם בס' הישר סי' ק"ס, ד' וויען י"ח ע"ג: כך פי' ר' אברהם, ואינו וכו'. ועיין בהוצ' הרש"ש שלזינגר, עמ' 124. ולפי זה הכל הוא מדברי ר' אברהם [מבורגויל], ור"ת חולק עליו שם במפורש. וכן מפורש בתוספות הנ"ל וגיטין מ"ו ב', ד"ה המוציא, ונדה ל"ב א', ד"ה שמא. ועיין מה שהאריך בזה הר"י וויינברג בספרו שרידי אש ה"ג סי' ל"ג, אות ד' ואילך. שאילונית צריכה גט, וממילא אם נמצאת אילונית לאחר מיתה יש לחשוש שמא תפסו הקידושין וצרתה חולצת, לשיטת רב אסי בבבלי י"ב א' וירושלמי פ"א סה"א, ב' ע"ד, וכאן מפורש שצרתה מותרת.
ובתוספ' לחד מקמאי (בעל ההשלמה) י"ב א' תירץ לפי השיטה הנ"ל:4אף הוא סבר שזו היא שיטת ר"ת, עיין לעיל הע' 3. והתוספתא שכתב הרב אלפסי בין בחיי הבעל בין לאחר מיתת הבעל, כגון שאמר הבעל בחייו שיקפיד אם תמצא אילונית, אבל כל זמן שלא יקפיד (כלומר, שלא אמר בפירוש שיקפיד), וכן אם מת ולא הכיר בה, לא מחזיקים ליה שיקפיד, והרי היא כאשתו. ועיין גם במאירי הוצ' ר"ש דיקמן, עמ' 11.
וכבר הוכחנו לעיל, שו' 3–4, ד"ה ולפי פשוטו, שהברייתא שלנו היא בשיטת רבא שצרת אילונית מתייבמת אפילו הכיר בה, וממילא אפילו נמצאת אילונית לאחר מיתת הבעל הדין כן. ועיין בס' הישר לר"ת הנ"ל.5לעיל, הע' 3. ובתוספות י"ב א', ד"ה תני, הקשו: ולרבא דשרי צרת בתו אילונית אפילו הכיר בה, מה חידוש הוא לשנות בתוספתא וכו' בין לאחר מיתה. ותירצו: דסלקא דעתין למיסרה כשנמצאת אחר מיתה, משום דבשעת נפילה נראית כצרת בתו, כדאסר לעיל צרת בתו ממאנת.
5-6. כל היכולה למאן ולא מיאנה ומת צרתה חולצת ולא מתיבמת. בכי"ע, וכן ברי"ף, ברא"ש ובמאירי שצוינו לעיל, שו' 1, חסרה המלה "ומת". וכן איננה גם במשנתנו פ"א סמ"ב. והנה במשנתנו הכוונה סתומה ואפשר לפרשה שלא מיאנה כלל לא בחיי בעלה ולא לאחר מותו, אבל אם מיאנה אפילו אחר מיתתו צרתה מתייבמת, בין שמאנה בבעל, בין שמאנה סתם, כשיטת ר' יוחנן בירושלמי פ"א ה"ב, ד' ע"ד, פי"ג ה"א, י"ג ע"ב. ועיין גם בבבלי י"ב ב' ומ"ש בשי"ק פי"ג ה"א, ד"ה תיפתר. אבל בתוספתא הרי מפורש לעיל שלאחר מיתת בעלה אפילו מאנה (ולאו דווקא "יכולה למאן"), צרתה חולצת ולא מתייבמת, ובהכרח שכאן מדברים בלא מיאנה בחיי בעלה דווקא (ואפילו לגירסת כי"ע והראשונים שלא גרסו כאן "ומת"), והכוונה שדווקא בתו גדולה שאינה יכולה למאן, צרתה מותרת לשוק, אבל אם יכולה למאן, אעפ"י שעכשיו כבר אין לחשוש שמא תמאן אח"כ,6כגון שמתה, עיין ירושלמי פ"א ה"ב, ב' ע"ד, ה"ד, ג' ע"א, פי"ג ה"א, י"ג ע"ג. ועיין בתוספות י"ב א', ד"ה אלא. מ"מ צרתה אסורה לשוק בלא חליצה, מפני שנשואי הערוה אינן מן התורה.7ועיין בקרבן נתנאל על הרא"ש פ"א סי' ח', אות ג'. וכנראה שיש שם ט"ס, וצ"ל להפך.
ובס' חוה לרבינו ירוחם נתיב כ"ה ח"א: "ועוד פשוט ביבמות:8כ"ה בד"ר, וצ"ל: בתוספות (-בתוספתא), עיין לעיל שם. וכל היכולה למאן בחיי אביה ולא מיאנה עד שמת אחיו, עדין היא קטנה, צרתה חולצת ולא מתיבמת. פי' הואיל וקדושיה אין בהם כח לפטור צרתה לגמרי". והעתיק את התוספתא בתוספת באור משלו, וכפירוש הנ"ל.