1. בראשונה היו שלוחי בית דין וכו'. כל ההלכה נעתקה בר"ש וברא"ש פ"ט מ"ה, בתוספ' רי"ד פסחים נ"א ב' ד"ה ונטל (ט"ז ע"ג), ברמב"ן בהר כ"ה, ז' (כל ה"א וה"ב כאן) והובא ברשב"ש סי' רנ"ח, מ"ו ע"ד, ד"ה ולעניין. ובפי' הרש"ס סיריליאו, קנ"א ע"א. ובס' מנחה בלולה, קכ"ח ע"ב: שנינו בברית' דת"כ בראשונ' היו שלוחי ב"ד וכו'. והעתיק מפי' הרמב"ן עם השיבוש שבד' רומי: ושנו בת"כ בתוספתא בראשונה וכו'. ועיין מ"ש להלן על "בראשונה".
יושבין על פתחי עיירות וכו'. וכ"ה בד, בתוספ' רי"ד ובפי' הרמב"ן הנ"ל ד' ליסבון. אבל בכי"ע: מחזרין וכו'. וכ"ה בר"ש (חוזרין) וברמב"ן בשאר הדפוסים (בפיסקא שברשב"ש: מחזירין) וברא"ש ובפי' הרש"ס הנ"ל. והנה לפי גירסתנו הפירוש הוא ששלוחי ב"ד של כל עיר ועיר היו יושבין על פתחי העיירות שלהן. אבל לפי גירסת כי"ע פירושו שב"ד מרכזי היה שולח את השלוחים לעיירות, והם היו מחזרים על פתחי העיירות ומשגיחים על הנכנסים ופירות שביעית בידיהם.
1-2. כל מי שמביא פירות בתוך ידו וכו'. ופירש ברמב"ן הנ"ל שמדברים כאן בתחילת יציאת הפירות שלקטו מן המבכרות, כלומר, לפני שהושיבו ב"ד שומרים, עיין לעיל דמאי פ"א שו' 7. וברש"ס הנ"ל פירש שהכוונה לפירות שגדלו בששית ונכנסו לשביעית, ובאותם הפירות שהולכים בהם אחר לקיטה, עיי"ש שפירש את כל הברייתא לשיטתו. ושמא מדברים כאן בירקות שהולכים בהם אחר לקיטה, וכבר יש חשש של פירות שביעית בתחילת השנה.
2. ונותן לו מהן מזון שלש סעודו' וכו'. עיין לעיל פ"ו שו' 36 ומש"ש. אבל כאן אין מדברים בחשודים כלל, אלא בראשונה, כשיד ב"ד היתה תקיפה, לא היה המלקט זוכה בפירות (עיין להלן), אלא כל השדות עוברות לרשות ב"ד, והפירות אינם שלו, ולפיכך היו שלוחי ב"ד נוטלין אותם ממנו, כדי לזון את שאר התושבים, ומשאירים בידו מזון כדין עני העובר ממקום למקום ששבת (עיין במשנתנו פאה פ"ח מ"ז), שהרי עדיין האוצר ריק, וכולם כעניים, עיין במכילתא דרשב"י עמ' 157.
3. מכניסין אותו לאוצר שבעיר. עיין מ"ש להלן מע"ש פ"ה שו' 66.
הגיע זמן תאנים וכו'. התוספתא נקטה ע"פ הסדר של בשול הפירות, שהוא, קיץ, בציר ומסיק. עיין בתוספ' ב"ב כ"ח א' ד"ה כנס. ובמשנה שברי"ף שם: אסף את תבואתו בתשרי, ומסק את זיתיו בשבט, וכינס את קייצו באב. ועיין מ"ש להלן.
3-4. שלוחי בית דין שוכרין פועלין וכו', במכילתא משפטים פ"כ עמ' 330: ונטשתה מגיד שפורץ בה פרצות אלא שגדרו חכמים מפני תיקון העולם. ועיין בפי' הראב"ד לעדיות ובתוספ' שנץ עדיות פ"ה מ"א שהביאו את המכילתא, ולעיל שם כתבו בדעת ב"ה: "כדי שלא יהא אדם רגיל ליכנס בשדה חברו ובגנתו ובפרדסו שלא מדעתו". וזהו טעם גדר החכמים.1ועיין בפי' הרמב"ן על התורה בהר כ"ה, ה'. ועיין במשנה למלך פ"ד מה' שמיטה הכ"ד ובר"מ ובכ"מ שם. וכדברי מרן מפורש ברמב"ן הנ"ל.
וברמזי בעל הטורים על התורה (בהר כ"ה, י"א): והינו דאיתא בתוספתא (ליתא לפנינו בתוספתא) בשביעית פורץ אדם כרמו וסותר גדרו, והינו דכתיב (איוב י"ד, י"ט) אבנים שחקו מים תשטוף ספיחיה עפר ארץ, שאפילו אם יש לו גדר אבנים ישהקנו, ואף אם בא על שדה שטף מים לא יגדור אותה. ואעפ"י שהלכה זו קשה מאד אבל הרי וודאי הוא שרבינו לא בדה את הדברים הללו מלבו, ומצא כן במקור חז"ל. ויש כאן מנהג חסידים עתיק,2וכן במדרש הגדול ריש בהר, עמ' 609: מעשה באדם אחד וכו' כיון שהגיעה שנת שביעית אמר לסריסיו פרצו את גדריה וקצצו פירות וסתמו מעינותיה וכו', וראו שהיא דיש לבני אדם ולבהמות ולחיות והיא חריבה. וכן בתנחומא ריש ויקרא: אילו שומרי שביעית וכו', והסייגין מופרצין. ובר"ח נזיר ח' ב' (לפי שטמ"ק שם): שבילי שמטה שפורצין גרר שדותיהן וגנותיהן בשמטה, כדי שיכנס שם כל מי שירצה. ובערוך ערך שביל: לפי שבשנת שמיטה אדם פורץ גדר שדהו וכרמו ועושה אותו הפקר, וכל אדם נכנס בהם, וכל צד שרוצה עושה שביל ונכנס. ועיין בבלי נדרים מ"ב ב'. ושוב גדרו חכמים מפני תיקון העולם שלא יעשה כן, אבל בוודאי שאסור לו להושיב שומרים.3עיין מכילתא דרשב"י, ריש עמ' 157 ולעיל פ"ד שו' 15 ומש"ש.
ברם כשהתקינו אח"כ שב"ד שוכרין פועלים וכו', בוודאי הושיבו שומרים על הכרמים והשדות אף בשביעית, שלא יבזזו אותם בני אדם לעצמן, והשומרים שומרים שיכנסו הפירות לאוצר,4וכן ברשב"ש סי' רנ"ח הנ"ל: כל זה שנוי בתוספתא. נראה ממנה ששלוחי ב"ד יכולים ללקוט בשביל עניים, וה"ה לשמור, לפי שב"ד הם יד עניים וכו'. ודווקא ב"ד יכולים לעשות כן, אבל בעה"ב אסור לו להושיב שומרים אפילו בשביל עניים, כמפורש במכילתא דרשב"י הנ"ל. והתוספתא מונה כאן דברים המותרים לב"ד ואסורים לבע"ב, עיין להלן. ועיין בתוספ' יבמות קכ"ב א' ד"ה של. ועיין מ"ש לעיל, עמ' 176, סוף שו' 68. והם מתחלקים אח"כ לכל אדם. וע"פ זה, ורק ע"פ זה, נבין ירושלמי תמוה בשביעית (פ"ד ה"ב, ל"ה ע"ב): ר' טרפון ירד לאכל קציעות מתוך שלו שלא בטובה כבית שמאי. המוניה סנטיריה ושורון חבטין עלוי וכו', אי לי שנתכבדתי בכתרה של תורה. וכ"ז תמוה מאד, כיצד היו שומרים בכרמו של ר' טרפון,5אמנם בכפו"פ ספמ"ז, עמ' תרנ"ה, חסרות המלים "מתוך שלו", אבל כגירסתנו כ"ה אף בכי"ר, בנוסח הרש"ס, בריבמ"ץ פ"ד מ"ב ובמיוחס להר"ש תו"כ בהר פ"א ה"ה, ק"ב סע"א [ועיין בס׳ יחוסי תו״א עמ׳ תפ״ג.]. וכן במדרש שה"ש הוצ' גרינהוט סוף עמ' ו': פ"א (=פעם אחת) נכנס בכרמו בשביעית וכו'. ועיין באהצו"י, עמ' 32. והשוה אף הסיפור שבבבלי נדרים ס"ב א', ומס' כלה פ"ב, הוצ' היגר, עמ' 209. וכן מה עניין כאן לכבודה של תורה, הרי השומרים היו נוהגים כן בכל אדם שאכל משלו. וכן יש לתמוה, כיצד אכל ר' טרפון מן המשומר.6ואפשר שר"ט לא ידע שהוא משומר, ובשעה שהשומרים התחילו לחבוט אותו הבין שהוא משומר. ובפי' הרש"ס נדחק לפרש שכרמו היה מושכר או מוחכר לאחרים, ובבקעה היו שם שומרים גוים שראו אותו וחשבו אותו לגנב. וכ"ז קשה מאד שאם היה מוחכר לאחרים אין זה משלו. אבל לפי התוספתא שלנו הכל מובן. השומרים היו שומרי ב"ד, ושמירת שומרי ב"ד היא כמו שמירה להפקר (שהרי הפירות מתחלקות אח"כ) ואין כאן איסור משומר, ואלמלי היה ר"ט אדם גדול בתורה היו חובטין אותו אפילו אכל משלו, שלא בטובת השומרים (בלי רשותם), וממילא נמצא שניצל מן החביטה ע"י כבודה של תורה. נמצאנו למדים שהלכה זו של התוספתא היתה נוהגת עדיין בימי ר' טרפון. ועיין מ"ש לעיל עמ' 380.
4. עודרין אותן. וכ"ה ברמב"ן ד' ליסבון ונפולי ובפיסקא שברשב"ש וברא"ש הנ"ל (בתוספ' רי"ד ובפי' הרש"ס יש כאן השמטה). וברמב"ן ד' רומי: וגודרין אותן. אבל הגירסא הנכונה היא בר"ש ד"ר הנ"ל: ואורין אותן, עיין ב"ר ריש פמ"ו עמ' 458, ועיין ערה"ש ערך אר ב'.7שיבוש כזה "עודר" במקום "אורה" מצוי מאד. עיין דק"ס ב"מ פ"ט ב', עמ' 267, הע' ש'. ועיין להלן מעשרות פ"ב שו' 51 ומש"ש. ועיין תס"ר ח"א, עמ' 135, הע' 3.
ועושין אותן דבילה וכו'. וכן להלן: ודורכין אותן בגת וכו', ועוטנין אותן [ב]בית הבד וכו'. וכ"ז אסור ליחיד, עיין במשנתנו פ"ח מ"ו, ומ"ש לעיל סוף הע' 4. ומכאן משמע שגם עשיית דבילה מתאיני שביעית אסורה ליחיד, ויש מכאן סיוע לגירסת הרש"ס והגהת הגר"א לעיל פ"ו שו' 60, עיין מש"ש.
וכונסין אותן בחביות. וכ"ה בכי"ע וברמב"ן (ד' ליסבון) ובר"ש וברא"ש הנ"ל. ובד נשמט כל זה בטעות.
5. הגיע זמן ענבים וכו'. ברמב"ן הנ"ל ד' נפולי ואילך הסדר הוא הגיע זמן זיתים וכו', הגיע זמן ענבים, והוא אינו מתאים לסדר הבישול (עיין מ"ש לעיל שו' 3 ד"ה הגיע זמן תאנים). ברם ברמב"ן ד' רומי הגירסא היא: הגיע זמן תאנים שלוחי ב"ד שוכרין פועלים וגודרין אותן ועושי' אותם דבילה וכו', הגיע זמן זתים וכו'. והבבא של ענבים חסרה שם, מפני שנתקצרה ע"י "וכו'". וכן חסרה בבא זו בפיסקא שברשב"ש הנ"ל, ובפי' הרא"ש הנ"ל. והמדפיסים בד' נפולי השלימו בבא זו שלא במקומה. וברמב"ן ד' ליסבון ישנה כל בבא זו במקומה, וכסדר הנכון שלפנינו בתוספתא.
7-8. ועוטנין אותן בית הבד. וכ"ה בד. ובכי"ע: בבית הבד, וכ"ה בראשונים הנ"ל. וברמב"ן ד' ליסבון: וטועני' אותן בבית הבד.
9. ערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו. כלומר, נהגו בהם כעניים הנוטלים מן הקופה, עיין לעיל פאה פ"ד ה"ט. ועיין בהשגות הראב"ד פ"ז מה' שמיטה ה"ג.
9-10. הגיע שעת הביעור עניים אוכלין וכו'. משנתנו פ"ט מ"ח. ובתוספ' ע"ז ס"ב ב' ד"ה יזפי: כדתניא בתוספתא הגיע שעת הביעור וכו' ר' יוסי אומר אחד עניים אחד עשירים אוכלים אחר הביעור. וכבר תמה הר"ב רנשבורג במקומו למה הביאו מן התוספתא ולא הזכירו שהיא משנה מפורשת.8שאר הראשונים הנ"ל שהביאו את התוספתא כאן לא העתיקוה אלא דרך אגב מפני שהביאו גם מה שלפניה ושלאחריה. ברם בנוסחאות המשנה עם פי' הר"מ כת"י גרסו במשנתנו בדברי ר' יוסי: אין אוכלים אחר הביעור.9וכן מביא הר"מ בפיה"מ פ"ה מ"ג, וכן פסק בפ"ז מה' שמיטה ה"ג, עיין במלא"ש פ"ט מ"ח. והוא העיר אף על גירסת ס' יריאים סי' קפ"ו שגרס בתו"כ (בהר פ"א סה"ו, ק"ו רע"ג) כגי' הר"מ. וכ"ה במה"ג בהר, עמ' 616. אבל בס' יריאים השלם סי' קנ"ה, ע"ד ע"ב, גרס כגירסת הספרים, עיי"ש בהערה ה'. וכנראה שבעלי התוספות הכירו גירסא זו במשנתנו, והסתייעו מן התוספתא לנוסח המשנה. ועיין בחי' הריטב"א לע"ז שם שהביא את התוספתא כאן (בשם התוספות), וכתב ויש מתרצין דההיא בתוך שנה שביעית, אבל כשהגיע שמינית הכל חייבין לבער. ועיין בהשגות הראב"ד פ"ז מה' שמיטה ה"ג.
ובפי' הרמב"ן על התורה (בהר כ"ה ריש פ"ז) הנ"ל: ופירוש עניים, כל שלקטו הפירות משדות של אחרים מן ההפקר, ועשירים בעלי השדות עצמן שלקטו אותן מן השדות שלהן בהפקרם. ועיין להלן.
11-12. עשירים אוכלין מן האוצר וכו'. ירושלמי פ"ט ה"ח, ל"ט ע"א, ועיין בפי' הרש"ס שם, קנ"ד ע"ב ואילך. ובכל אופן ברור שהכוונה כאן שר"ש סובר שהעשירים אוכלין מן האוצר שבעיר (שנזכר למעלה) אחר הבעור, מפני שלגבי אוצר כולם עניים הן, שהרי אינו ידוע אם אוכל מפירות שדהו (עיין מ"ש לעיל בשם הרמב"ן). אבל לא נתבררה דעתו כיצד עושים במקום שאין אוצר.