39. ירקות שדה. כלומר, שמותרים משום ספחים, פרט לירקות גינה.
40. ואביא לך מותר. בירושלמי:12פ"ח סה"ד, ל"ח ע"א, כגי' הרש"ס. וכ"ה במע"ש פ"ג ה"א, נ"ד ע"א. ולפנינו בשביעית לקה הנוסח בחסרון. מה נן קיימין? אם בהוא דאמר ליה הא לך הב לי, דברי הכל אסור.13כלומר, אם הנחתום אמר לעני מתחילה: הא לך ככר, ואתה תתן לי ירק, ד"ה אסור, שהרי המוכר אינו רוצה אלא במכירת הככר, והוא מתרצה לקבל מן העני ירק במקום דמים, ונמצא שאין חיוב על העני לשלם בירק דווקא, ודמים הוא חייב לו, וכשמשלם בירק הוי ליה פורע חובו בפירות שביעית. הב לי ואנא יהב לך דברי הכל מותר,14כלומר, אבל אם הנחתום הזכיר מתחילה הב לי, דהיינו שהוא קונה מן העני את הירק ומשלם לו בככר, ד"ה מותר, שהרי העני נתחייב לתת לו ירק, והוי ליה העני כמוכר פירות המצויים לקנות (או ללקוט) בחזקת שיש לו ונמצא שאין לו, שחייב להעמיד לו מקחו (עיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 111 ואילך). ואין העני אלא כמחליף פירות שביעית בככר ומותר. אלא כי נן קיימין בהוא דאמר ליה הב לי, בריא לי אנא יהב לך15חוזר למשנתנו (והיא אף הברייתא שלפנינו): לקח מן הנחתום ככר בפונדיון כשאלקוט ירקות שדה אביא לך מותר. ובעל כרחנו העני הוא המציע, והוא אמר לו לנחתום: הב לי ככר ואני בטוח שאוכל להמציא לך ירקות בשויו. ונמצא שכאן אמר במפורש שאין הירקות בידו, אלא שמבטיח לו שילקט. וכו', ורבנין מתירין שירקות שדה מצויין.16כלומר, והוי ליה כמכירה וכחליפין, ודינו כמו לעיל הע' 14. אבל עיין בריבמ"ץ ובר"ש פ"ח סמ"ר שפירשו את הירושלמי אחרת. וכפירושם מוכח אף בירושלמי מע"ש פ"ג ה"א, נ"ד ע"א: תני לא יאמר אדם לחבירו בירושלים וכו', א"ר לעזר דר' יהודה ודר' נחמיה היא. וכן בירושלמי כאן פ"ה סה"ו, ל"ח ע"ד: כר' יהודה וכר' נחמיה הורי לון. ועיין בפי' הרש"ס שם, קל"ד רע"ב. ומפיה"מ להר"מ שם משמע שלא פירש כהריבמ"ץ והר"ש. ועיין בחיבורו פ"ו מה' שמיטה הי"ד. וצ"ע.
ר' יהודה ור' נחמיה אוסרין. וכ"ה בד ובירושלמי הנ"ל, אבל בכי"ע בטעות: אומ', וצ"ל: אוס'. ופירשו בירושלמי הנ"ל שר' יהודה ור' נחמיה סוברים שאין ירקות שדה מצויים, וממילא אין כאן אלא הבטחה שילקוט וישלם ואינה מכירה וחליפין אלא חוב, ונמצא פורע חובו בדמי שביעית.17וכנראה שאף הם מודים שאם לא הזכיר שעדיין אין הירקות בידו, שדינו כמוכר חפץ בחזקת שיש לו ונמצא שאין לו, ואין הירקות כ"כ בלתי מצויים עד כדי לבטל החיוב, עיין מ"ש לעיל הע' 14.
41. לא יהא אחד מוכר לכולן. בירושלמי (פ"ז ה"ד, ל"ז ע"ג): תני לא יהו חמשה מלקטים ירק ואחד מוכר. ופירש הרש"ס משום שנראה שמלקטים ע"מ למכור ומתכוונים לכך, ומיגנייא מילתא. ועיין לעיל פ"ה שו' 21 ומש"ש.
אחד מוכר שלו ושלהן. כלומר, שכל אחד לקט לעצמו, ואחד מוכר שלו לעצמו ואח"כ שלהן לעצמן מותר. ועיין בר"ש פ"ז מ"ג, ובתוספ' ובתוספ' הרא"ש סוכה ל"ט א' ד"ה ולותיב שפירשו אחרת.