לא יהא לוקט ירקות שדה וכו'. במשנתנו (פ"ז מ"ג): ולא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק, אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו. ודייקו הר"ש והרא"ש (הלשון בר"ש צריכה תיקון ע"פ הרא"ש) ובתוספות (סוכה ל"ט א' ד"ה וליתב) מן התוספתא כאן שאין הבדל בין לקיחה ולקיטה, ואסור ללקוט ע"מ למכור, מפני שזו היא סחורה, ומכ"ש שאסור לקנות ע"מ למכור.30וכן נראה מדברי רב האי בס' המקה והממכר (שי"ב סי' י"ב-י"ג). ועיין ביד רמה סנהדרין כ"ו א'. ועיין בפי' הרש"ס, קי"ג ע"ב. ועיין מ"ש להלן בשם הראבי"ה.
ור' יהוסף אשכנזי (מובא במלא"ש) והגר"א פירשו את משנתנו שאין איסור סחורה אלא בלוקח ע"מ למכור, אבל בלוקט ע"מ למכור מותר (ולפ"ז התוספתא חולקת על משנתנו). ועיין בפאת השלחן סי' כ"ו ס"ק ב' אות ד'. ועיין בתוספ' ר"ה כ"ב א' ד"ה אלו וע"ז ס"ב א' ד"ה נמצא.
ונקטו במשנה ובתוספתא ירקות שדה, שהן מותרין משום ספחים,31עיין בירושלמי כלאים פ"ב ה"ה, כ"ז ע"ד; ב"ב פ"ה ה"א, ט"ו ע"א. פרט לירקות גינה (הרש"ס הנ"ל, ועיין בתיו"ט בשם הכ"מ).
20-21. ומוכר בשוק. וכ"ה במשנתנו. ובתשובת הראבי"ה (לפי מהר"ם ב"ב הוצ' מק"נ עמ' 16): ותני' נמי לא יהא לוקח ירקות שדה בשביעית ומוכרו בשוק, וסתם שוק היינו מעט, מדלא קתני מוכר סתם. ונראה שצ"ל שם: לא יהא לוקט וכו', וכוונתו לתוספתא כאן (עיין לעיל בסמוך שם), ולדעתו אין כאן איסור סחורה אלא אם מוכר בשוק מעט מעט,32עיין מ"ש להלן שו' 23 בשם הירושלמי. אבל אם לקט באקראי ומכר את הכל בבת אחת, אין כאן איסור סחורה. ולפיכך הוכיח מכאן שאם מכר בבת אחת דברים אסורים אינו עובר על איסור סחורה בנבילות וטריפות, וכוונת רבינו לגילוי מילתא בלשון גרידא, (כלומר, מהו "סחורה") עיי"ש.33המו"ל שם לא העיר כלום. ופשיטא שלכאורה דברי רבינו מרפסין איגרי, ואינם עניין כלל להלכה שהוא דן בה, ובע"כ הפירוש הוא כמו שכתבנו, עיי"ש.
21. ובנו מוכר על ידו. כלומר, אין איסור סחורה במכירתו, שהרי הוא לא לקט. ולפי' הגר"א במשנתנו, לא שנו שם הלכה זו אלא לרבותא, שאעפ"י שהבן לא לקט בעצמו, ונראה כאילו קנה מאביו ומוכר בשוק, מ"מ מותר, עיין גם בפי' ר' יהוסף אשכנזי הנ"ל. ועיין להלן פ"ו שו' 42.
21-22. אף יסכור פועלין ויכניס לתוך ביתו. וכ"ה בד (ישכור). ובכי"ע: אף ישכיר פועלים ויכניסם וכו'. ומלשון התוספתא משמע שר"ש בן אלעזר מתיר לשכור פועלין ללקט ע"מ להכניס לתוך ביתו (כלומר, שלא למכירה), ועיין בבלי סנהדרין כ"ו א'. ונראה יותר שהכוונה היא שמותר לשכור פועלין שיכניסו (ושמא צ"ל בתוספתא: ויכניסו) את הפירות שלקט בעצמו, ואין לחשוש למראית העין שנראה כאילו לוקט לסחורה. אבל לשכור פועלים (ונותן להם שכר רגליהם) ללקט אסור גם לר"ש בן אלעזר. ועיין במשנת מעשרות פ"ה מ"ה ובפירוש הרש"ס שם.
22. לקח הבכור למשתה בנו וכו'. משנתנו פ"ז מ"ד. והתוספתא הובאה באו"ז ח"א סי' ש"ל, מ"ב ע"א, ובשו"ת הרשב"א ח"א סוף סי' ש"א (=מיוחסות קע"ג), ובשו"ת הרמ"ע מפאנו סי' ל'. ומדברים כאן בבכור בעל מום חי. עיין במ"ג ובמפרשים שם.
22-23. ולא צריך לו וכו'. כ"ה בד ובאו"ז הנ"ל, ובמשנתנו בהוצאות שלנו. ובכי"ע: ואינו צריך לו. ובשו"ת הרשב"א הנ"ל: ולא צרך לו, וכ"ה הנוסחא הנכונה גם במשנתנו.34וכ"ה בכל נוסחאות המשנה מטיפוס א"י. ועיין גם במלא"ש ומ"ש בהערותי לדב"ר שהוצאתי לאור, עמ' 56, הע' 7. ועיין מ"ש להלן בכורים פ"ג הע' 96.
23. שלא ימכרנו אלא לדמיו. וכ"ה בר"ש פ"ז מ"ד. ובד ובכי"ע: אלא בדמיו. וכ"ה בריבמ"ץ, ברא"ש שם ובראשונים שהזכרנו בשו' 22. והיא היא. ומדברי הריבמ"ץ מוכח שהוא פירש שרבי אינו חולק על משנתנו אלא מפרשה. וכן מפורש באו"ז הנ"ל: כלומר, בדמיו שקנאו, שלא ירויח בו כלום. ור' לא פליג את"ק אלא מה שלא פירש ת"ק פירש רבי וכו'. ועיין גם בר"ש ובשו"ת הרשב"א הנ"ל. אבל מסתימת לשון הר"מ (פ"ה מה' בכורות ה"י) מוכח שהוא פירש שרבי חולק על הת"ק, ולדעת הת"ק אינו אסור אלא אם קנה על מנת להרויח, אבל אם קנה לעצמו ולא צרך לו, מותר להרויח. וכן בפירוש הרש"ס (קי"ג ע"ב): ובתוספתא פליגי תנאי אי שרי למכרו יותר מן הדמים שלקחו, דתניא התם ר' אומר וכו'. ובירושלמי (פ"ח ה"ג, ל"ח ע"א): טבח כהן שנתמנה לו בכור מהו מקטעתה קופדין ומזבנתא גו שוקא וכו'? כל גרמא היא אמרה דהוא אסור, שלא יהא כעושה סחורה בגופו. ומשמע מכאן שאם מוכר בבת אחת מותר להרויח בו, כת"ק כאן. ועיין בר"ש פ"ז מ"ג ובתוספ' סוכה ל"ט א' ד"ה וליתיב ובתוספ' הרא"ש שם.
ובא"ח ח"ב עמ' 213 (והובא בב"י טיו"ד סי' קי"ז): ואמרינן בירושלמי דמי שלקח חזיר לצורך פועליו גוים ליתנו, ואח"כ לא נתנו לו (צ"ל: להן), כשמוכרו אינו מוכרו אלא בדמיו. ופי' רבי שמשון ז"ל במה שקנאו ולא יותר. וכנראה שהיה לפניו פסק הלכה של אחד הקדמונים שהיה מבוסס על התוספתא שלפנינו ופירוש הר"ש הנ"ל (והחילוף בין ירושלמי ותוספתא רגיל אצל הקדמונים). ולעצם דין זה עיין בכנה"ג יו"ד סי' קי"ז הגהת ב"י אות כ'.