3. הטומן את הלוף בשביעית וכו'. במשנתנו (פ"ה מ"ב): הטומן את הלוף בשביעית. ר' מאיר אומר לא יפחות מסאתים וכו'. ופי' המפרשים שדרכם היה ללקוט את הלוף3עיין מ"ש לעיל תרומות פ"ט שו' 12, ושם הבאנו בשם לעף (פלורה ח"א, עמ' 214 ואילך) שהכוונה לצמה הידוע בשם Arum. ולטמון אותו אח"כ בארץ, כדי שלא יתקלקל.4לעף הנ"ל לא באר את העניין. ותיאופרסטוס (תולדות הצמחים ס"א פ"ו סי' י') מספר שבני אדם נוהגים להרכין, להטות ([σ]τρέφουσι, כתיקון שנתקבל) את הבצל של ה־Aρος", כדי שלא יחדור השורש לעומק הארץ ויתפשט על חשבון הבצל. במצב מרוכן הבצל מתעבה ומתרבה. ולפ"ז אף לפנינו הכוונה שהיו מלקטים אותו, מרכינים את הבצל, וחוזרים וטומנים אותו בקרקע כדי שיתעבה. ולפיכך אומר ר' מאיר שינהג בשביעית באופן מיוחד, כדי שיהא בטוח שהבצל לא יגדל ויתעבה. ולא התירו לו אלא לטמון אותו בקרקע כדי שלא ירקב, ואף שמונע בהרכנה את התפשטות השורש, לא איכפת לנו, שאינו אלא כמושיב שומר, ובלבד שלא יעשה מעשה העלול להעבות את הבצל. ועיין לעיל פ"ב הע' 37, וכנראה שאינו עניין לכאן. אבל עיין להלן הע' 9. ובשביעית יש לחשוש שמא יצמח כשהוא טמון בארץ, ומייעץ ר' מאיר שיטמון סאתים בבת אחת ולא יתן עליו עפר יותר מג' טפחים, ודריסת רגלי בני אדם ימנעו אותו מלצמוח.
ר' מאיר אומ' דרך ארץ וכו'. וכ"ה בכי"ע, בריבמ"ץ (פ"ח מ"ב), ברשב"ם,5לפי תוספ' גיטין ז' ב', מנחות פ"ה רע"א, רשב"א גיטין ז' ב'. בתוספ' הרא"ש (גיטין ז' ב'), ובפי' הרש"ס כלאים, קכ"ז ע"א (בשם התוספות). ולפ"ז הפירוש הוא שר"מ משלים את דבריו במשנה ואומר שאעפ"י שמותר ליתנו בארץ בתנאים שקבע במשנתנו, מ"מ דרך ארץ הוא ליתנו בעציץ וכו'. ובד בטעות: רבי אומר וכו'.
3-4. כדי שלא יצמח וכו'. ברמב"ן,6גיטין הנ"ל, ד"ה באנו, שם כ"א ב' ד"ה כתבו. בריטב"א, במאירי7גיטין שם, עמ' 23. ועיין מ"ש בברכות מ"ז ב' (168 סע"א). ובחי' הר"ן (גיטין ז' ב') הוכיחו מכאן שאין מטמינין אלא בשל חרס, אבל בשל עץ אין מטמינין אפילו בעציץ שאינו נקוב, מפני שמצמיח בו. וכן הבין הרשב"א הנ"ל (בהע' 5) גם את דברי הרשב"ם. אבל בתוך דברי הרשב"ם עצמו (כפי שהובא בתוספות הנ"ל) אינו מפורש כן, ואפשר שראייתו מכאן היא שסתם עציץ הוא עציץ של חרס, שהרי כאן מזכיר עציץ סתם, ואינו אלא של חרס כפי שמוכח מן הכתוב שמביא. אבל אין מכאן ראיה שעציץ של חרס אינו מצמיח, שהרי הוא טומן את הלוף הגמור בעציץ בלי עפר כלל, ופשיטא שלא יצמיח בעציץ גרידא, כשם שאינו מצמיח באדמה, אם אין עליו ג' טפחים עפר ודורסים עליו.
והחולקים על רבינו תם (עיין בתוספ' הנ"ל) יסברו שדווקא בעציץ של חרס הוא משתמר, והוי ליה כאילו טמון בארץ, אבל אם מטמינו בעציץ של עץ הוא מתקלקל, מפני שהעץ מפסיק בינו ובין הארץ, ושמע מינה שעציץ של חרס אינו הפסק ויונק מן הארץ, וממילא אם הוא מלא עפר, דינו כעציץ נקוב. והרמב"ן וסייעתו מפרשים: "שאם היה טומנו בעץ היה יונק וצומח", וצ"ע מנין להם לרבותינו ז"ל דבר זה, ואדרבה התוספתא מביאה ראיה שהחרס שומר על הטמון בו שלא ירקב, אבל אם מטמינו בעציץ של עץ ירקב, כאילו מחזיקו בחוץ. ומה שאמרה התוספתא "כדי שלא יצמח" פירושו שלפיכך טומנו בעציץ ולא בארץ, כדי שלא יצמח. וכן, כנראה, פירש גם הריבמ"ץ במשנתנו.