17. מלקט אדם זתים וכו'. בד: זיתין וכו'. ובכי"ע: זיתים וכו'. ונראה שצ"ל: אבנים.20ונתפרדה האלי"ף (בכת"י רש"י אפריקני) ל"זי", ו"בנ" נתחברו לתי"ו, ויצא: זיתים. ובמשנתנו רפ"ד: בראשונה היו אומרים מלקט אדם עצים ואבנים ועשבים מתוך שלו וכו'. אבל במשנה ד' נפולי, הוצ' לו, קויפמן, פרמה, כי"מ, ועוד חסרה המלה אבנים.21עיין במבוא לנוה"מ להרי"ן אפשטין, עמ' 951. ויש להוסיף גם קטע מן הגניזה T-S תיבה E. I., עלה 24: עיצים ועשבים. ובירושלמי שם: אשכח תני אף באבנים, הלב יודע אם לעקל וכו', וזהו קיצור הברייתא שלנו.
17-18. כדרך שמלקט מתוך של חבירו את הגס הגס. כלומר, מלקט מתוך שלו את הגס הגס כדרך שמלקט מתוך של חבירו בין דקים בין גסים, וכמו שפירש ר' יונה בירושלמי פ"ד ה"א. ועיין במבוא לנוסח המשנה להרי"ן אפשטין עמ' 395 ואילך, עיי"ש כמה דוגמאות כאלה מסיגנון המשנה ומפירושי ר' יונה.
18. חזרו להיות נותנין זה לזה בטובה. כלומר, "שאמר לחבירו תלקט אתה משדי ואני אלקט משדך".22פיה"מ. אבל בחיבורו פ"א מה' שמיטה סהט"ז: "ראה כמה טוב עשיתי לך שהרי נקיתי שדך". ועיין ברדב"ז שם. אבל מלשון התוספתא: חזרו להיות נותנין (כלומר, ללקט) זה לזה וכו' משמע יותר כפירוש הר"מ בפיה"מ. והתוספתא משלימה את משנתנו ששנתה: משרבו עוברי עבירה התקינו שיהא זה מלקט מתוך של זה וזה מלקט מתוך של זה שלא בטובה (כלומר, שהראשון יהא מלקט מתוך של שלישי והשני מתוך של ראשון וכו').
18-19. התקינו שיהו מביאין מן המצוי וכו'. בירושלמי הנ"ל: נחשדו להיות מלקטין בטובה, והן אומ' שלא בטובה ליקטנו התקינו שיהו מביאין מן הקרוב ומן המצוי. א"ר זעירא ראשונה ראשונה מתקיימת. ובירושלמי סוטה:23פ"ט הי"ד, כ"ד ע"ב. ורמז לו בספר ניר, אלא שנדחק בפירושו כאן ושם. כתיב ואל זועם בכל יום. א"ר זעירא ראשונה ראשונה מתקיימת, ועיי"ש בפ"מ ובק"ע פירושים דחוקים מאד. ובתוספתא שם פט"ו ה"ב: בראשונה וכו' עכשיו וכו' בראשונה וכו' ועכשיו וכו' מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה, ולא ירד טל לברכה, ונוטל טעם הפירות, וראשון ראשון עומד. ובפסיקתא:24דר"כ פרש' החודש, נ"א ע"ב; פסיקתא רבתי שם, הוצ' רמא"ש ע"ה ע"ב. וגזירות קשות מתחדשות עד שהראשונה קיימת אחרת באה ונסמכה לה. ולפ"ז ברור שבכל מקום הפירוש הוא שהקללות והגזירות הישנות לא נתבטלו ע"י החדשות, ואין כאן אלא הוספה לראשונה.25ועיין מ"ש במחברתי "על הירושלמי", עמ' 29 ואילך. ואף כאן הפירוש הוא שחזרו והתקינו שלא ילקט אלא מן המצוי (ההפקר) ומן הקרוב, כלומר, משכינו. וממילא אם שכינו ילקט משלו, הרי יהיה ברור שמלקט בשכר, והוי ליה כאילו כל אחד מלקט בשלו.26אבל לפני גזירה זו היה מלקט מן הרחוק, ואדם אחר היה מלקט משלו (עיין מ"ש לעיל סוף שו' 18), "והן אומרין שלא בטובה ליקטנו", כלשון הירושלמי. והגזירה הראשונה (שלא בטובה) במקומה עומדת.
19. והלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות. זהו פתגם עתיק. ובאיכה רבה (פ"א, ה', הוצ' בובר עמ' 68) ייחסו פתגם זה לר' יוחנן בן זכאי שאמר כן לדוכס הערבי כתשובה לטענתו שנתכוין לטובה. ופירושו, כנראה, הלב יודע אם לעקל (כלומר, ליישר ולהסיר את העיקול, דוגמת דשן, סקל) או לעקלקלות (כלומר, לעיקום). ור' יוחנן בן זכאי עקץ לו לדוכס הערבי, מפני שפתגם זה משתמע לשתי פנים, ואפשר נמי לפרשו הלב יודע אם לעקל (כלומר, לעקם גרידא) אם לעקלקלות (כלומר, לעקם הרבה מאד).27על משקל אדמדם וירקרק, שפירושו אדום וירוק מאד. עיין תו"כ תזריע, נגעים פי"ד ה"ב, ס"ח ע"ד, ועיין מ"ש בתס"ר ח"ג, עמ' 163. ואף כאן פירושו, שאעפ"י שהתקינו שיהא מביא מן הקרוב גרידא, מ"מ הלב יודע אם התכוין לאבנים, (לעקל, ליישר את העיקול, להיתר) או ליפות שדה חבירו כדי שיחזיק לו טובה (לעקלקלות, לאיסור). וע"פ פתגם זה יומתקו יותר דברי הירושלמי (פ"ד סה"א) והבבלי (סנהדרין כ"ו א') שאמרו לו לאדם שזמר כרמו בשביעית, וטען שהזמורה היא לעקל בית הבד (ולא לצורך הגפן): הלב יודע אם לעקל וכו', כלומר, משחק מלים בפתגם ידוע ושגור.