30. הקוצץ קורה של שקמה וכו'. בירושלמי (פ"ד ה"ה, ל"ה ע"ב): הקוצץ בקורות לא יהא מחליק ומדריג, מדריג ומחליק. ומנהגם היה לקצץ בקורה של שקמה לעצים, והיא היתה חוזרת וגדלה (עיין ב"מ פ"ט מ"ט). ובמשנתנו (פ"ד מ"ה): הקוצץ קורות שקמה לא יחפה בעפר. ולא אסרו קציצה אלא בבתולת שקמה שהיא לטובת האילן שיתעבה, אבל לא בשקמה שכבר עבר עליה הגרזן, שאין הקציצה אלא לעצים (עיין להלן שו' 40 ושו' 39 ומש"ש). ברם כדי שלא לקלקל את האילן היו מחליקים את הסדן ומדריגים32עיין בפי' הרש"ס, ס"ב ע"ב, ובמלא"ש פ"ד מ"ו ד"ה ר"ע. אותו. ובשביעית אסרו לעשות כן, מפני שהיא עבודת האילן. ואילן זה נזכר במקרא (עמוס ז, י"ד). ועיין מ"ש ר"ע לעף בפלורה ח"א עמ' 274 ואילך.
31. ר' יהודה או' מקום וכו'. בירושלמי הנ"ל: רבן שמעון בן גמליאל או' וכו'. ועיין להלן שו' 42 ומש"ש. וגירסתנו נכונה, עיין לעיל פ"א שו' 28.
32. הרי זה מגביה טפח וקוצץ. לפירוש המפרשים בבא זו דבוקה לשלפניה,33כסיגנון הברייתא להלן שו' 43. ועיין מש"ש. ומדברים כאן בשקמה רגילה (שאינה בתולה), ויש כאן חידוש גדול שלא שמענו במקום אחר, שנתנו שיעור קציצה בשביעית לשקמה שאינה בתולה.34בבבלי (תענית כ"ה ב'; ב"ב פ' ב') אמרו: הלוקח אילן מחברו לקוץ מגביה מן הקרקע טפח וקוצץ וכו', סרן השיקמה ב' טפחים וכו'. אבל שם הטעם הוא מפני שאם קוצץ למטה מכאן הוא מזיק לאילן, אבל ביותר אינו מזיק ואינו מועיל לאילן. ועיין להלן שו' 37 ושו' 43. ובירושלמי הנ"ל: מקום שנהגו וכו' לדרג יחליק. וגומם עם הארץ. ובלבד שלא יקוץ בקורדום. ופירשו שם המפרשים שהכל הלכה אחת, כשם שפירשו כאן.
ובמשנתנו (פ"ד מ"ה): אין קוצצין בתולת שקמה בשביעית מפני שהיא עבודה. ר' יהודה אומר כדרכה אסור, אלא או מגביה עשרה טפהים או גומם מעם הארץ. ובריבמ"ץ שם: "או גומם עם הארץ וכו', ס"א ובלבד לא בקורדום". הרי לך שבבא זו של הברייתא בירושלמי35השוה לשון הריבמ"ץ והגי' בשרי"ר, עמ' 54, שו' 9. היתה בקצת ספרים במשנה עצמה, כלומר, בדברי ר' יהודה לעניין בתולת שקמה.36ואעפ"י שזו היא הוספה ברורה במשנתנו כרגיל בכתי"י (עיין מ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 966 ואילך), מ"מ למדנו שהמוסיף פירש את הברייתא בבתולת שקמה. ולפיכך נראה שהברייתא שלנו מפרשת את משנתנו, ובבתולת שקמה עסיקינן, והברייתא שנתה "מגביה טפה" במקום "גומם מעם הארץ" שבמשנתנו (ועיין הלשון בפ"ג מ"ו). ובירושלמי שם סה"ד: משלשה ועד תשעה היא מתניתא. ואף שהפירוש שם מגומגם מאד,37עיין בפי' הרש"ס שם. ופי' תמוה במלא"ש שם מ"ה. מ"מ נראה שלדברי הירושלמי גומם מן הארץ הוא לאו דווקא, בזמן שהחשש הוא משום עבודת האילן, אלא פחות משלשה כגמום דמי,38ודווקא אם החשש הוא משום עבודת הארץ יש להבדיל בין גמום ממש ובין הגבהת טפח. עיין במשנתנו פ"ד מ"ו, בתיו"ט שם ד"ה ירחיק ומ"ש להלן שו' 43. מפני שפחות מג' אינו מועיל לאילן.39עיין בחי' הרמב"ן ב"ב פ' ב' בשם הר"י מיגש. והירושלמי חולק על הבבלי שם. אבל בבבלי ב"ב (פ' ב') חילקו בין גומם עם הארץ ובין גומם למטה מג' טפחים אף לעניין עבודת האילן, עיי"ש. ושיטת התוספתא כאן היא כשיטת הירושלמי. ועיין מה שהאריך בזה בפאת השלחן סי' כ' ס"ק כ"ג, אות נ"א.
33-34. הרי זה מגביה עשרה טפחים וכו'. במשנתנו שהעתקנו לעיל: או מגביה עשרה טפחים, ומכאן שאם קצץ והניח עשרה טפחים בגזע, אין הקציצה מועילה לאילן, ומה שגדל אח"כ לא יתעבה יותר. אבל הר"מ פירש שעשרה טפחים אסור להגביה, והתנא מלמעלה למטה קחשיב, ומותר להגביה בשביעית עד עשרה טפחים ולא עד בכלל. וכנראה שכן פירשו אף בבבלי ושנו במשנתנו40ב"ב הנ"ל ברוב כתה"י, עיין דק"ס שם, עמ' 252, הע' ז'. קוצץ למעלה מעשרה טפחים וכו', ולפ"ז אסור להגביה עשרה טפחים בשביעית, מפני שהוא מועיל לאילן. ולפיכך אמר ר' יהודה שהמוכר לחבירו בתולת שקמה בשאר שני שבוע חייב לתת לו את כל הקורה עד י' טפחים מן הארץ, משום שהקונה בתולת שקמה סתם קונה לכל הפחות מי' טפחים (וי' טפחים בכלל) ולמעלה, שהרי אם קוצץ למעלה מי' טפחים הוא מזיק לאילן, ואין דרכן של בני אדם למכור פחות מכאן. וכנראה שאף בשביעית יהא מותר לו לקונה להגביה י' טפחים ולקצוץ, שהרי אין האילן שלו, וברור שהוא מתכוין רק לעצים. ועיין במשנתנו פ"ד מ"ד ולעיל פ"א ה"ח ומש"ש. ובבבלי (תענית כ"ה ב', ב"ב פ' ב') שנינו שהלוקח בתולת שקמה מגביה מן הקרקע ג' טפחים וקוצץ, ואפשר ששם מדברים שבעה"ב מכר לו בפירוש את כל הסדן, ובלבד שלא יזיק לאילן. וממילא מותר לו לקוץ את הכל עד ג' טפחים. ומדוייק הלשון "הלוקח וכו'", כלומר, עד כמה מותר לו "ללוקח" לקוץ, וכאן אמרו "המוכר וכו'", כלומר, עד כמה מותר לו למוכר למחות, כשמכר לו בסתם.41ואם הלוקח לא דייק וקצץ, והניח י"א טפחים מן הגזע, יכול המוכר לחייב אותו שיקצוץ עוד טפח, כדי שלא לקלקל את האילן. וכמובן שטירחת העבודה שוה יותר מטפח של שקמה לעצים. ואפשר שהברייתות חולקות.
34. שלש בתולות הן וכו'. ערוך ערך בתול א' בשם התוספתא, ריבמ"ץ פ"ד מ"ה. והברייתא הובאה בירושלמי נדה פ"א ה"ד, מ"ט ע"א, בבלי שם ח' ב', ומדרש שמואל רפכ"ו.