21-22. שדה שניטיבה אין זורעין וכו'. משנתנו פ"ד מ"ב. ופירשו המפרשים שמדברים בשעת הסכנה שלאחר החורבן ולא התירו אלא חרישה ראשונה, כדי המס. ברם מתוספתא כאן מוכח שבעיא זו עמדה כבר על הפרק בימי שמאי הזקן, הרבה שנים עד שלא חרב הבית, ולא מצאנו היתר חרישה בזמן ההוא. ולפיכך נראה שהחכמים לא קנסו למוצאי שביעית את העבריין שחרש בשביעית, אם עשה כן מפני כובד המסים, ובלבד אם לא חרש בשביעית כבשאר שנים, והוכיח שאינו עובר אלא מחמת חייו. ועיין בירושלמי כאן ה"ב, ובפירוש הרש"ס, נ"ה ע"א.
23. שבני אדם חורשין חמש, והוא חורש שש וכו'. בירושלמי (פ"ד רה"ב): על דעתיהו[ן] דרבנין דהכא אי זהו טיוב? כל העם חורשין פעם אחת, והוא חורש שני פעמים. ונוסחת הירושלמי מובנת, שבשנים כתיקונן היו חורשים פעמים,28כריב ותני, עיין בבלי ב"מ ק"ז א'; ב"ב י"ד א'. אבל אינו עניין לשבת ע"ג ב' ומקבילות. אבל מעולם לא שמענו שהיו חורשים שבע פעמים. ובריטב"א (מו"ק י"ג א'): בתוספתא [ו]בירושלמי וכו' כל (ש)עמה חורשין על חמש, והוא חורש על שש. ושמא פירושו שבני אדם חורשין חמש חרישות בתלם והוא חורש שש וכו', כלומר, חרישות יותר דקות, והתוספתא מחמירה יותר מן הירושלמי. [ועיין תוספתא ב״מ פ״ט הי״ח.]
24. אלו היתה שעה פנויה וכו'. כלומר, שאין השלטון עומד עלינו וכו', ומכאן שבזמנו של שמאי עדיין לא קנסו את העבריין, ומשנתנו כב"ד של אחריו.