4. הלוף שהעלה תמרות וכו'. לוף הוא מן המינים הטמונים בארץ,2עיין לעיל תרומות פ"ט שו' 12 ומש"ש. והוא טמון בארץ במשך שלש שנים, עיין להלן שו' 43 ומש"ש. והערבים מתארים אותו (לפי בן יהודה ערך לוף): צמח יצאו לו עלים ירוקים וכו', ויצא לו קנה מאמצעו ובראשו תמרה ולו (כלומר, ללוף) בצל כמו בצל המדברי. ובמשנתנו (פ"ב מ"י): הדלועין שקיימן לזרע, אם הוקשו לפני ר"ה ונפסלו מאוכל אדם, מותר לקיימן בשביעית3כלומר, ולזרוע אותם אח"כ במוצאי שביעית. אבל אם לא הוקשו, וצמחו בשביעית, הרי קדושת שביעית חלה עליהם, אפילו לשיטת הר"ש (עיין מ"ש שו' 3), ואסור לזורעם. וכו', התמרות שלהם אסורות בשביעית. ובתיו"ט שם: ועכשיו מצאתי בפירוש שהזכרתי (כלומר, לר' אליהו מלונדריש) שכתב וז"ל התמרות, הנץ כו', ולאותו נץ נראה תורת אוכל עליו אף לאחר שהוקשה, ואסורות מפני מראית העין. ופירש ע"פ התוספתא כאן. ולשיטת הר"מ (הנ"ל בשו' 3) מדברים כאן בלוף שהוקשה שאינו אסור משום ספחים, אבל אם יצאה ממנו תמרה, אעפ"י שיצאה מתוך פרי שגדל בהיתר, מ"מ אסורה משום מראית העין, מפני שהיא רכה ונראית כאילו גדלה בשביעית מתוך הארץ, וכדין התוספתא להלן הי"א והי"ב. והר"מ כלל את דין המשנה הנ"ל ודין התוספתא כאן (=להלן הי"א, שו' 42–43) בפ"ד מה' שמיטה הי"ח.
ולשיטת הר"ש (הנ"ל בשו' 3) התמרות אסורות באכילה, מפני שצמחו כולן בשביעית, ואעפ"י שהלוף עצמו מותר באכילה אפילו אם הוסיף אוכל בשביעית, מ"מ התמרות נראות כירקות שצמחו כולם בשביעית, ואסורות משום ספחים, מפני מראית העין, כמפורש להלן שו' 43.
5. בצלים שנכנסו מערב שביעית וכו'. וכ"ה בד. אבל בכי"ע חסרה בבא זו. ונראה שיש כאן נוסח אחר לסוף ה"א. ונוסחא זו הוסיפה: או שיצאו משביעית למוצאי שביעית וכו', ודינה כלהלן פ"ד הי"ג, עיין מש"ש שו' 37.