42. כל ירקות שהושקו לפני ראש השנה וכו'. וכ"ה בכי"ע (בלי המלה "כל"). ובד: שהושקן וכו'. והנכון בר"מ (פ"ד מה' שמיטה הי"ח): הירקות כולן שהוקשו לפני ר"ה וכו', כתיקון המפרשים, והר"מ מסמיך הלכה זו לדין משנתנו (פ"ב מ"י): הדלועין שקיימן לזרע אם הוקשו לפני ר"ה וכו'. ואעפ"י שאמרנו לעיל (סה"ז): כל ירקות שזרען לזרע בטלה דעתו, לא נאמרו הדברים אלא כשלא הוקשו, אבל אם הוקשו "כך אנו אומרים עצים חייבים במעשרות", אתמה, כמפורש בירושלמי.39מעשרות פ"א סה"א, מ"ח ע"ד; ערלה פ"א ה"א, ס' סע"ג. והארכנו בזה להלן מעשרות (פ"א ה"א). ואמרו בירושלמי (פ"ב ה"י, ל"ד רע"ב): כיצד הוא בודק וכו', עוקצו, אם נתאחה אסור, ואם לאו מותר.
מותר לקיימן בשביעית. כלומר, כדי לזורען למו"ש, עיין בפיה"מ להר"מ פ"ב מ"י ומ"ש לעיל הע' 16.
42-43. אם היו דקין אסור לקיימן וכו'. בד ובכי"ע: רכין (במקום: דקין) ופירושו צעירים. ובין לשיטת הר"ש ובין לשיטת הר"מ (עיין מ"ש לעיל שו' 3) אסור לקיימן בשביעית מפני מראית העין, מפני שמחמת צעירותן (או דקותן, כלומר, קטנותן) נראין כאילו נזרעו בשביעית, ואסורים מפני מראית העין. ועיין מ"ש לעיל שו' 4. ובר"מ פ"ד הי"ח הנ"ל: ואם היו רכים אסור לקיימן משום ספיחים. ועיין במהרי"ק שם.
ובירושלמי (פ"ב ה"ח, ל"ד ע"א): זרעו (כלומר, לפול המצרי) לירק לפני ראש השנה השביעית,40כלומר, ועשה קצצים גמורים לפני ד"ה. עיין בפי' הרש"ס שם ע"פ הר"מ. ונכנסה שביעית, בין זרעו בין ירקו אסור (שהרי יש כאן מחשבת ירק גרידא, וממילא אזלינן בתר לקיטה). זרעו לזרע ולירק לפני ראש השנה השביעית41ולשיטת הירושלמי שם שניהם מתעשרים לשעבר, בניגוד לשיטת התוספתא לעיל שו' 20–21. עיין בפי' הרש"ס לידושלמי שם. ונכנסה שביעית, פשיטא זרעו מותר (שהרי מתעשר לשעבר) ירקו מהו. תני ר' חייה אסור. תני ר' חלפתא בן שאול מותר. מאן דאמר מותר, דבר תורה (שהרי ירקו נגרר כאן אחרי זרעו). מאן דאמר אסור, מפני מראית העין. כלומר, כשיטת התוספתא כאן, שהרי נלקט בשביעית, ודינו כירקות דקים שהוקשו לפני ר"ה שאסורים מפני מראית העין.42אבל אם זרעו לזרע גרידא שיטת הירושלמי היא ברישא שם שאף הירק מותר, שהרי בשאר שנים הירק פטור מן המעשרות ובטל לגבי הזרע (עיין מ"ש לעיל שו' 25–26), וממילא אף בשביעית נחשב כשל ששית. ועיין ר"מ פ"ד הי"ד. והנכון כפירוש הרדב"ז שם, וכן מפורש בר"מ כת"י תימן: הרי הוא אסור (כלומר, הירק). וכן מביא במהרי"ק שם בשם ספר כתיבת יד (אלא שיש שם טעות הדפוס, ובמקום "הרי" נדפס "הכי").
43. אין מחייבין אותו לשרש את הלוף וכו'. ירושלמי פ"ט ה"א, ל"ח ע"ד, ר"מ פ"ד מה' שמיטה הי"ח. ודרכו של לוף (עיין מ"ש לעיל שו' 4) לגדל בקרקע שלש שנים,43משנ' כלאים פ"ב מ"ה; להלן פ"ד שו' 6, עיין מש"ש. ומלמדת אותנו התוספתא שאינו חייב לעקור אותו בשביעית מפני מראית העין, מפני שדרכו להיות טמון בארץ כמה שנים, ואין כאן חשד.
44. אלא מניחן כמות שהוא. כ"ה בד. ובכי"ע ובירושלמי הנ"ל (וכ"ה גם בכי"ל ובכי"ר): אבל מניחו וכו'. ובר"מ הנ"ל: אלא מניחו בארץ כמות שהוא. ובנוסח הרש"ס בירושלמי (קמ"ד ע"ב): אבל מרכנו ומניחו כמות שהוא. וכנראה שזו היא הגהת הרב בעצמו (ע"פ הירושלמי פ"ה ה"ג). ולפנינו "מניחין", עיין מ"ש לעיל עמ' 379 שו' 11–12. [ועיין ביצה פ״ד ה״י.]
אם היה צומח וכו'. וכן הוא בירושלמי ובר"מ הנ"ל, והטעם הוא מפני שיש בו רוב היתר, ובשביעית הואיל ואיסורה ע"י קרקע בטילתה ע"ג קרקע, כמפורש בבבלי נדרים נ"ח ב'. ועיין להלן פ"ד שו' 6 ומש"ש. ועיין בס' ניר בירושלמי שם.