24-25. אלו הן עוגיות אילו בדידין וכו'. להלן מו"ק פ"א ה"ב. והתוספתא במו"ק מפרשת את המשנה שם (פ"א סמ"א): ואין עושין עוגיות לגפנים (כלומר, במועד). אבל בשביעית עושין עוגיות לגפנים, עיין בבלי שם ג' א' ולהלן פ"ג שו' 15–16 ומש"ש. והתוספתא מפרשת שהעוגיות הן בדידין שבעיקרי האילנות. ובירושלמי (מו"ק פ"א סה"א, פ' ע"ב) מוסיף: כיי דתנינן תמן (כלים פכ"ט מ"ז) יד הבדיד ארבעה. כלומר, החפירה, העוגיה, היתה נקראת על שם הכלי שהיו חופרין בו.45וכנראה שהכלי היה מותאם לעומק העוגיה, עיין בספרו של קולומילא הנ"ל ס"ג פ"ה. ובבבלי (שם ד' ב'): מאי עוגיות וכו', בנכי. תניא נמי הכי אלו הן עוגיות בדידין שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים. ובפיה"ג לטהרות (כלים הנ"ל, עמ' 77): ולמדנו שהערוגות, עוגיות ובנכי ובדידין כולן שם אחד הן, ואותו הברזל שעושין בו הבדידין שמו בדיד. ועיין בהערות שם. ובערוך (ערך בדד א') הביא את הברייתא שבבבלי וציין למקורה בתוספתא כאן (ולא הזכיר את התוספתא במו"ק במקומה). ועיין גם בס' יחוסי תנאים ואמוראים ערך בר ציתאי (ד' ע"א, הוצ' הרי"ל פישמן עמ' 16). ושמא הובאה הברייתא כאן אגב הסיפא, עיין מ"ש להלן.
25. מותרין ומשמטין בקנים. וכ"ה בכי"ע ולהלן מו"ק פ"א ה"ב, בכי"ו. ובד כאן ושם: ומשמשין, אבל בגליון ד כאן בסוף הדף: ומשמטין. וברייתא זו עיקרה כאן, ובכי"ע ובכ"י לונדון ליתא במו"ק. ובירושלמי כאן (פ"ב ה"ב, ל"ג ע"ד): תני מוותרין ומשמטין. כיני מתניתא מוותרין בגפנים. ומשמטין בקנים וכו', ובלבד מן הבקעה ולמעלה. וכנראה שהכוונה היא שמותר להסיר את היתרון ולכרסם את העודף של ראשי הגפנים, כשהן מטפסות על הקנים ועולים מעל חודיה, ובלבד שיחתוך מן הבקעה46כלומר, הפקעה, הפקעת, הפקק. עיין תענית כ"ה ב', ב"ק פ"א א', ב"ב פ' ב'. העליונה ולמעלה. וכן מותר לשמט את הגפן מן הקנים, כדי שלא תעלה יותר מדאי, וכל זה מועיל לפרי, ומותר לעשות כן, מפני שמשפר את פירות ההיתר, את הענבים שגדלו בששית, עיין להלן.
25-26. מקום שנהגו לותר ולשמט לפני החג וכו'. וכן בכי"ע ובירושלמי הנ"ל (בשינויים קלים). ובד בכל מקום: ולשמש וכו' ומשמשין וכו', עיין מ"ש לעיל.
ובמשנתנו (פ"ב מ"ג): ר' יהושע אומר כזירודה וכפיסולה של חמישית כך של ששית. ופירש הר"ש ע"פ הירושלמי, כשם שמזרד ומפסל של חמישית בששית כן מזרד ומפסל של ששית בשביעית. וטעמו מפני שהוא עושה כן לצורך פירות ששית (עיין בס' משנה ראשונה). ומתוך הירושלמי47גיטין ספ"ג מ"ה ע"ב; ב"ב פ"ו סה"ב, ט"ו ע"ג. מוכח שבגליל נהגו לקטוף את פירות הכרם אחרי החג, ולפעמים בתוך החג.48עיין ירושלמי מו"ק פ"ב ה"א, פ"א רע"ב; בבלי שם י"ב ב'. אבל ביהודה היו קוטפים לפני החג.49עיין בירושלמי גיטין וב"ב הנ"ל. ולפ"ז במקום שנהגו לקטוף לפני החג אין מוותרין ואין משמטין אלא לפני החג, מפני שעד כאן הוא צורך הפירות. אבל במקום שנהגו לקטוף אחר החג מותר לוותר ולשמט אף לאחר החג.