11-12. ושלשה דלועין וכו'. במשנתנו פ"א מ"ז: הנטיעות והדילועין מצטרפין וכו'. ובירושלמי שם: והן שיהו נטיעות רבות על דילועין וכו', בדלעת יונית. ובפי' הרא"ש שם: "והיכא דמקצתן קישואין, ונטיעות רובא דכל חד מנייהו, מצטרפין (כתוספתא שלפנינו), ובדלעת יוונית מיירי מתניתין". ברם בירושלמי שם הקשו מן התוספתא כאן שמונה אף קישואין, וכבר אמרו (ירושלמי כלאים ספ"ב): כל הן דתנינן קישות ופול המצרי אף דלעת מצרית בכלל. ותירצו שעל דברי רשב"ג (שאמר במשנתנו שם שאפילו כולן דילועין מצטרפין) אמרו כן, כלומר, שהוא מדבר בדלעת יוונית דווקא, אבל הת"ק והתוספתא מדברים בכל דילועין. ברם מדברי הר"ש שם, וכן מפסק הר"מ (פ"ג מה' שמיטה סה"ו) שפסק כסתם משנתנו, משמע שפירשו את הירושלמי אחרת, ועיין במה"פ (כאן פ"א ה"ה) ד"ה והן. וצ"ע. ועיין מה שהאריך בזה בשושנים לדוד למשנתנו.
12. ובלבד שתהא מטעתן וכו'. ומכיוון שכאן אנו צריכים לעשר נטיעות דווקא, הרי צריך שיהא לכל אחת ואחת כדי חשבון עשירית בית סאה,33ופי' תמוה לעשר נטיעות נמצא בתשה"ג גיאוניקה הוצ' הר"ל גינצבורג ח"ב, עמ' 174: פיר' עשר נטיעות לעניין שביעית דאמ' בשביעית אסר רחמ' לחרוש ולזרוע וכו', אבל אם יש שם אילנות מותר לחרוש בשביל האילנות, וכמה שיעורן, הלכה למשה מסיני ממאה ועד עשרה לצריך אילנות חורש ומותר, מעשרה ולמטה לצריך השדה הוא ואסור, דתנן עשר נטיעות מפוזרות בתוך בית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן. וכן בתשה"ג הוצ' הר"ש אסף (ח"ב, ירושלים תרפ"ט, עמ' 247): והיל' עשר נטיעות בשביל השביעית, שאם היו י"א אילנות בתוך בית סאה מותר לחרוש ולזרוע בשביעית, וכל שכן יתר. אבל אם היו י' נטיעות בתוך בית סאה, וכל שכן פחות מי' מן התורה אסור לא תזרע (צ"ל: לזרוע) ומן ההלכה אסור לחרוש. ודברי הגאון מרפסין איגרי, ולאו מר בר רב אשי חתים עלה. וכפירש"י בסוכה ל"ד א'.
13. כמה ריוח יהא ביניהן וכו'. כלומר, כמה יהו מקורבים ולא נאמר שלמיעקר קיימי, עיין להלן. וכ"ז עונה על נטיעות, אבל בקישואין ובדילועין לא איכפת לנו, שהרי בכל שנה למיעקר קיימי. וסתם מקשאות ומדלעות נטועות בצפיפות, וממילא חורשין את הכל בשבילן, והכל הוא לצורכן (עיין במשנתנו פ"ב מ"ב). ובחנם נדחק הרש"ס (בפירושו למשנה שם). ועיין בס' משנה ראשונה (למשנה הנ"ל).
13-14. רבן שמעון בן גמליאל או' כל שתחתיו וכו'. כלעיל ה"א, וכדין אילנות, עיין מש"ש. והלכה זו צריכה ברור. דבשלמא באילנות שדינם מג' ועד עשר לבית סאה, קמ"ל רשב"ג שאם היו יותר מג' אילנות, ולא היה ביניהם ד' אמות למיעקר קיימי, אבל אם יש ביניהם יותר מד' אמות לא איכפת לנו, ודינם אינו משתנה. אבל בנטיעות שדינן בעשר דווקא, ושיעורן במטע עשר לבית סאה, הרי אם היו רצופות בפחות מל"ב אמות (עיין מ"ש לעיל שו' 2) בטלו מהן דין נטיעות, וא"כ למה מצריך רשב"ג שיהא ביניהן לכל הפחות ד' אמות. ושמא פירושו שאם יש ביניהן יותר מד' אמות חורשין בשבילן לכה"פ כשיעור יניקתה לפי חשבון בית סאה (ועיין ברש"י סוכה ל"ד א'), אבל אם אין ביניהן ד' אמות אין חורשין בשבילן כלל, ואפילו עד עצרת. ברם בפי' הרא"ש כאן (פ"א מ"ו) מפורש שאם היו י"א נטיעות בבית סאה הרי הן עומדות ליעקר, וכ"ה בתוספ' ב"ב כ"ו סע"ב, וטעמם, מפני שיש ביניהן שתי נטיעות הנטועות במטע פחות מבית סאה, ומשמע שאין חורשין בשבילן כלום, אפילו יש ביניהן ד' אמות, ואפילו עד עצרת אין חורשין להן, שהרי למיעקר קיימי. וכן במאירי סוכה (ל"ד א', 89 ע"ב): אבל אם היו נטועות בפחות מכשיעור זה (כלומר, ממטע עשר בפחות מבית סאה) אין יניקתם מספקת להם, והרי הן כנעקרות, ואין חורשין בשבילם כלום. ועיין לשונו בתענית ג' א' (עמ' 9).34ועיין ברש"י סוכה ל"ד א' הנ"ל ובלשון הריטב"א שם. ועיין בשיטה למו"ק ג' ב' עמ' כ"א ובהערה 12 שם.
14-15. ר' יהושע אומ' בת חמש וכו'. במשנתנו ספ"א: עד אימתי נקראו נטיעות? ר' אלעזר בן עזריה אומר עד שיחולו (כלומר, עד שיעשו חולין מאיליהן, והיינו בת חמש שכבר עברה את שנת פירות רבעי, כמפורש בירושלמי במקומו). ר' יהושע אומר בת שבע שנים (וכ"ה בכמה נוסחאות). ובקטע מן הגניזה:35כ"י קנטבריא T-S, תיבה 1.E, עמ' 24. עד שבע שנים,36וכ"ה במשנה עם פיה"מ להר"מ כת"י, בס' האגודה במקומו ובמשנה של הרש"ס. וכן מעתיק במלא"ש בשם ס"א. ובמשנה הוצ' לו: עד בת שבע שנים. ובהוצ' קויפמן: עד תשעים שנה. ובגליון שם: נ"א עד תשע שנים. וכ"ה בכי"מ. וברור שאף שם צ"ל: ער [ב]ת ש[ב]ע שנים. ואף לפי הגירסא שלפנינו פירושו: עד בת שבע שנים, ומכ"ש צעירה יותר.
15. אמר ר' מפני מה אמרו וכו'. השלמתי ע"פ ד. וכ"ה גם בכי"ע (אלא ששם חסר בטעות: בת שש). וכן מעתיק בשם התוספתא גם בר"ש ספ"א, ועיין בריבמ"ץ שם.
ובירושלמי ספ"א, ל"ג ע"ג (כגי' כי"ר): ואתיה ר' יושוע כרבי, דתני ר' אומ' אף כשאמרו בנות חמש וכו'.37וכן בנוסח הרש"ס, י"ד ע"א: ואתיא כר' דתניא ר' אומר אע"פ שאמרו. וכן בירושלמי ערלה פ"א ה"ג, ס"א ע"א: א"ר אף כשאמרו וכו'. אבל בהוצ' שלפנינו בשביעית כאן: ואתיא כר' יהושע, כדתני ר' יהושע אומר אף שאמרו וכו'. וגי' משובשת היא. ולפ"ז ברור שלפי הירושלמי רבי מפרש את דברי ר' יהושע, כלומר, מפני מה נקט ר' יהושע "בת חמש בת שש בת שבע" ולא אמר בת שבע, ומכ"ש שבת חמש ובת שש בכלל, אלא מפני שר' יהושע מדבר בנטיעות חלוקות, ויש נטיעה שמגיעה עד שבע שנים, והיינו זיתים, ואף הוא מודה שבגפנים אינן אלא בנות חמש, ואינו חולק על ראב"ע בגפנים. וכן מוכח מלשון התוספתא כאן. ברם בריבמ"ץ (פ"א מ"ח): תניא ר' אומר אילו הן נטיעות בנות ה', בנות ו', בנות ז', בגפנין בנות ה', בתאנין בנות ו', בזיתים בנות ז'. ר' יהושע אומר בת ז' שנים נקראת נטיעה אפי' גפן. וכנראה שרבינו דייק מן הלשון "אומר אני"38אעפ"י שהוא לא העתיק כן, שהרי כן דרכו למסור רק את תורף הנוסח, עיין מ"ש לעיל הע' 16. שרבי חולק על ר' יהושע, אבל מלשון התוספתא מוכח שיש כאן פירוש, וכמו שכתבנו לעיל.39ואשר ללשון "אומר אני" בסגנונו של רבי, עיין מ"ש לעיל עמ' 302.
16. בני חמש. עיין בשנו"ס ההוספה בכי"ו, ואינה אף בר"ש ובריבמ"ץ ובירושלמי הנ"ל. והסופר כתב באשגרה "חמש סלעים" ושכח למחוק.