8-9. זקנה ונראה כנטיעה וכו'. וכ"ה בכ"י פ"מ (פ"א ה"ו). וכן בכי"ע: זקינה ונראית כנטיעה הרי זו כנטיעה. נטיעה ונראית כזקינה, כזקינה. וכן בפי' הר"ש סיריליאו (י"א ע"ב): כדתניא בתוספתא זקנה ונראית כנטיעה ה"ז כנטיעה. נטיעה ונראית כזקנה ה"ז כזקנה. ובד בטעות: זקנה ונראית כנטועה ונטיעה ונראית כזקנה וכו'.
ובמשנתנו (פ"א מ"ח): עד אימתי נקראו נטיעות וכו', ר' עקיבא אומר נטיעה כשמה. אילן שנגמם והוציא חליפין מטפח ולמטה, כנטיעה וכו' דברי ר' שמעון. ופירש הר"מ (פ"ג מה' שמיטה ה"ז): אי זו היא נטיעה זה האילן הקטן כל זמן שקוראין לו נטיעה. ולמשנה זו מכוונים דברי התוספתא כאן: זקנה ונראית כנטיעה, כלומר, אם היא באמת זקנה, אלא שנגממה עד למטה מטפח ונראית עכשיו כנטיעה, דינה כנטיעה (כר"ש במשנתנו), ואם היו עשר חורשין בשבילן עד ר"ה, בין עושות ובין אין עושות. אבל אם נטיעה נראית כזקנה, כלומר, שהיא עדיין צעירה אלא שהיא גדולה ועושה הרבה דינה כזקנה, וחורשין בית סאה עד עצרת בשביל ג' מהן, אם עושות ככר דבילה.
וברור שכן פירש הר"מ בפיה"מ ספ"א שכתב: "וכבר נתבאר לך בלא ספק ההפרש בין הנטיעה והאילן, שהאילנות ג' לבית סאה (כלומר, אם עושין ככר דבילה) והנטיעות עשר לבית סאה (כלומר, עשר דווקא, ואפילו אם ג' מהן עושות ככר דבילה אין חורשין בשבילן עד ר"ה אלא עד עצרת). והלכה כר' עקיבא וכר' שמעון, מפני שיש בתוספתא דברים מסכימין עם דבריהם". וצדק בקול הרמז שם שפירש שהר"מ כיוון לתוספתא שלפנינו. ובברכי יוסף (יו"ד סי' רצ"ד ס"ק ט') השיג עליו ואמר, שאין טעם זה מספיק לפסוק כר"ע וכר"ש. ברם ברור שהר"מ סמך לא על התוספתא בלבד אלא אף על הירושלמי (כפי שנראה להלן), ופסק כר"ע וכר"ש (פ"ג מה' שמיטה ה"ז וה"ח), והשמיט את דברי התוספתא (שאין חולקים עליה), מפני שלפי פירושו היא כלולה בדברי ר"ע ור"ש. ועיין בתוספ' רע"א פ"א מ"ו אות ז', ואנו רואים שדברי הר"מ מקורם בתוספתא כאן. ולפ"ז, ורק ע"פ זה, יתפרש הירושלמי שהמפרשים נדחקו מאד בדבריו, עיין מ"ש להלן.
9-10. מה בין זקנה לנטיעה, זקנה עד עצרת וכו'. ריטב"א ב"ב כ"ז רע"ב. וכן יוצא ממשנתנו פ"א מ"א ומ"ו. ועיין מ"ש להלן הע' 33.
10-11. זקינה מעין שלשה, נטיעה מעין עשרה. כ"ה בכי"ע. וכן בד: זקינה מעין שלשה, ונטוע עשרה. וכן בריטב"א הנ"ל: ילדה מטע עשר לבית סאה, זקנה מטע שלשה לבית סאה.27רבינו לא העתיק את לשון התוספתא ממש, אבל ברור מתוך דבריו שאף לפניו היתה הגירסא כלפנינו. ובפ"מ הנ"ל: וה"ג בתוספתא כתיבת יד אשר לפני אשר הובאה ממצרים וכו', זקינה מעין ג' ונטיעה נראית כזקינה. מה בין זקינה לנטיעה, זקינה מעין ג' ונטיעה מעין עשרה. ואנו רואים שגם בתוספתא כת"י שלו ישנה הכפלה מוטעית מעין ההכפלה בכי"ו, עיין בשנו"ס. וכבר ראינו בכ"מ שגירסאות כ"י פ"מ מתאימות באופן קבוע לגירסאות כי"ו.28ומכאן אנו רואים שלא היה לפניו כי"ו ממש. ולא עוד אלא שהוא אומר מפורש שהכת"י שלו הובא ממצרים, וכי"ו היה באטליה, עיין מ"ש במבוא לתוספתא (עם הפנים). ואין שום ספק שגירסת כי"ע שהיא מקויימת ע"י ד והריטב"א היא נכונה.
ואשר לפירושה, הרי התוספתא דייקה בלשונה ולא אמרה: זקינה בשלשה ונטיעה בעשרה (עיין לשון הריטב"א שהעתקנו לעיל), אלא מעין שלשה, מעין עשרה, ופירושה שבזקנה דינה שהאילנות צריכים לעשות פירות מעין שלשה, לפי החשבון (עיין המחלוקת בירושלמי פ"א רה"ד) ובנטיעה שיעורה מעין עשר, כלומר, דינה כדין עשר נטיעות שבמשנתנו (פ"א מ"ו), בין עושות בין שאינן עושות, ואפילו כמה מהן עושות ככר דבילה אין חורשין להן עד ר"ה מפני שדינה לעולם מעין עשר.
וכן בירושלמי (פ"א ה"ז, ל"ג ע"ב): תני נטיעה מעין עשר וזקינה מעין שלש (כלומר, התוספתא שלפנינו, בשינוי סדר. ועיין הסדר בריטב"א הנ"ל). ושואל הירושלמי: איתא חמי נטיעה שהיא נראית כזקינה את נותן לה כזקינה, ואת אמר נטיעה מעין עשר? כלומר, הרי בתוספתא לעיל מפורש שאם הנטיעה גדולה ונראית כזקנה הרי היא כזקנה, וממילא אם ג' מהן עושות ככר דבלה29וביחוד לשיטות הראשונים המצריכים ככר לכל אחד. הרי ברגיל הן נראות כזקינות, ודינן כזקינות, וממילא חורשין בשבילן בית סאה, וכאן אנו אומרים שנטיעה היא תמיד מעין עשר (עיין מ"ש לעיל), ואין חורשין בשבילן כל בית סאה אלא עד שיהיו עשר. ומתרץ הירושלמי: א"ר חונה מהו מעין עשר, שאין נטיעה מעין שלש, שלא תאמר שלש נטיעות שהן עושות כעשר שאינן עושות, ודכוותה שלש זקינות שהן עושות כעשר שאינן עושות. לפום כן צרך מימר נטיעה מעין עשר. כלומר, בוודאי אם שלש נטיעות עושות ככר דבילה דינן כזקנה, לעניין שחורשין בית סאה בשבילן (שהרי נראות כזקנות, ואין דינן כנטיעות), אבל היינו יכולים לטעות ולחשוב שנותנים להן אף את הקולא של נטיעות, ונאמר ששלש נטיעות שהן עושות דינן כעשר שאינן עושות, וחורשין בשבילן עד ר"ה, דוגמת ("דכוותה", והוי"ו הוא וי"ו הפירוש) שלש זקנות שהן עושות, שחורשין בית סאה בשבילן, כמו בעשר שאינן עושות (פ"א מ"ד), וממילא כל אחד כדינו. לפיכך צרכו לומר שנטיעה לעולם מעין עשר, ולעולם אין חורשין בשבילן עד ר"ה אלא עד שיהו עשר. ואם ג' מהן עושות ככר דבלה ונראות כזקינות, הרי יצאו מכלל נטיעה לגמרי, ודינן כזקינות לכל דבר.30והרש"ס הגיה הרבה בירושלמי, ונדחק מאד בפירושו. אבל הנכון הוא בחכמת אדם, שער מצות הארץ פט"ו, אות א' (וציין לו בקומץ מנחה כאן), ועל פיו פירשתי בתוספת באור משלי. ועיין בתוספ' רע"א פ"א מ"ו אות ז' ובס' משנה ראשונה שם.
11. ושדה קנים נדונת כנטיעות. במשנתנו (פ"א מ"ג): אחד אילן סרק ואחד אילן מאכל רואין אותן כאילו הן תאנים. וקנים דקים דינם כנטיעות וחורשין בשבילם עד ר"ה. ובירושלמי ספ"א אמרו שהנטיעה מסתיימת בעוביה, ולפיכך חורשין בשבילה עד ר"ה כדי שתתעבה. ואעפ"י שבסה"א (ל"ג סע"א) אמרו שאם הוא חורש עד העצרת הוא מעבה את הכורת (קורת האילן), מכאן ואילך הוא מתיש את כוחה, וממילא נראה שהוא מתכוין לעבודת הארץ, מ"מ בנטיעות לעולם החרישה יפה להן, וקנים כנטיעות לעניין זה,31עיין בספרו של קולומילא de re rustica ס"ד פל"ב. וחורשים בשבילן עד ר"ה.
ובירושלמי (פ"א ה"ז, ל"ג סע"ב): שדה קנים נידונות (צ"ל: נידונית) כשדה תבואה. ובר"ש סיריליאו שם (י"ב סע"א) הביא את התוספתא, ונדחק להשוותה עם הירושלמי. אבל בירושלמי עצמו אומר על ברייתא זו "בסאתים שנו", ולפי זה צמצם התלמוד בעצמו את דין הברייתא לקנים מיוחדים,32ושמא הכוונה לקנים שמדלים עליהם את הנטיעות הרכות; וסתא, סאתא פירושו בסורית: גפן, גזע, ענף, דלית, עיין במלונו של פיין סמית ערך סתא, סאתא, עמ' 2754 ואילך. ובקנים הללו אינו רוצה שיתעבו, מפני שהיו נמנעים מלהדלות את הנטיעות הצעירות על גזעים עבים, עיין בספרו של קולומילא הנ"ל ס"ד פי"ב. כלומר, בקנים שלא ניטעו על מנת שיתעבה הגזע שלהם, וממילא כשהוא חורש הרי מוכח שהוא מתכוין לעבודת הארץ, ולפיכך דין שדה קנים כשדה תבואה, ואינו חורש אלא עד הפסח.