1-2. וחורשין כל בית סאה בשבילן. במשנתנו ריש פ"א: עד אימתי חורשין בשדה1כ"ה במשנה ד' נפולי, בד"ו, במשנה שבירושלמי, בכ"י פרמה, בקטעים מן הגניזה ובבבלי מו"ק ג' ב'. ובשאר נוסחאות: שדה. ועיין מ"ש להלן. האילן ערב שביעית, ב"ש אומרים כל זמן שהוא יפה לפרי, וב"ה אומרים עד העצרת. ולא נתבאר במשנה זו מהו השטח שחורשין בשדה האילן. אמנם במ"ב שם מפורש: איזהו שדה האילן וכו', חורשין כל בית סאה בשבילן, מ"מ אפשר לומר שזו היא משנה אחרונה המפרשת את הראשונה אבל במשנה הראשונה עצמה לא נזכר כלל שחורשין כל בית סאה בשביל האילנות, ואפשר לפרשה שאין הורשין בבית האילן2בפ"ב מ"א, במשנה שבירושלמי ובבבלי מו"ק הנ"ל: עד אימתי חורשין שדה הלבן. ובדברי ר' שמעון שם בכל הנוסחאות כולן שם: בשדה הלבן עד הפסח ובשדה האילן וכו'. וכנראה שברוב הנוסחאות ששנו אף ברישא: בשדה הלבן היא באשגרה מן הסיפא, ובדברי ר' שמעון הגירסא בכל הנוסחאות: בשדה האילן. עיין מ"ש להלן. אלא חלק הקרקע לצורך האילן ולא יותר.3ואף לצורך האילן אין חורשין עד ר"ה. עיין בתוספ' אנשי שם פ"א מ"ב. והנכון בשושנים לדוד פ"ב מ"ב. ולפ"ז מפרש כאן ר"מ שחורשין כל בית סאה בשביל שלשה אילנות, עיין מ"ש להלן.
2. שתהא מטעתן ממטע עשרה לבית סאה. כלומר, שלא יהו רחוקים אחד מן השני יותר מכאילו היו עשרה אילנות בבית סאה. ובית סאה היא חמשים על חמשים, כלומר, אלפים וחמש מאות אמות מרובעות, ונמצא שבנטועים ממטע עשרה לבית סאה מגיע לכל אילן מאתים וחמש מאות אמות מרובעות, כלומר, ט"ז אמה על ט"ז אמה פחות משהוא,4עיין בבלי ב"ב כ"ז א', ערכין י"ד א' וברש"י ובתוספ' שם. ועיין להלן ב"ב פ"ד הי"א ומ"ש בתס"ר עמ' 140 בשם ס' המלחמות ב"ב פ"ד ועליות דר' יונה שם ל"ו ב'. ח' אמות לכל צד. ולפ"ז כשיש בין אילן הראשון והשני ט"ז אמה (ח' אמה לכל אילן), וכן בין השני לשלישי, הרי בין כולם ל"ב אמה, וח' אמות בין הראשון לגדר וכן בין השלישי לגדר, וב' אמות מקום האילנות, נמצא הכל חמשים אמה.5עיין בבלי ב"ב הנ"ל ובירושלמי כאן פ"א ה"ה, ל"ג ע"ב. עיי"ש במפרשים. אבל אם יש בין אילן לאילן יותר משיעור זה אינן מצטרפין, עיין להלן שו' 6 ומש"ש.6ועיין רש"י סוכה ל"ד א' ד"ה עשר. ובחנם הקיפו שם את המלים "ממטע עשרה".
2-3. דברי ר' מאיר ור' יהודה. ר' יוסה ור' שמעון או' וכו'. וכן מעתיק בפ"מ פ"ב ה"א, וכן היתה הגירסא לפני הריבמ"ץ (עיי"ש פ"א סמ"ב), וזוגי זוגי קתני. ובד: ור' יוסי ור' שמעון אומר וכו', ולפ"ז ר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי בחדא שיטתא. ובכי"ע: דברי ר' מאיר ר' יהודה ור' יוסי אומ' וכו'. ודברי ר"ש חסרים שם, ונוסח "מתוקן" הוא, מפני דברי ר"ש בפ"ב מ"א. והנכון כלפנינו, וכן מוכח מן הירושלמי, עיין להלן.
3. אין חורשין להן אלא צרכן. בפ"א מ"ב מפורש: חורשים כל בית סאה בשבילם. ומתוך סגנון המשנה שם ברור שהיא מפרשת את מחלוקת ב"ש וב"ה שבמ"א (עיין מ"ש בריש פירקין). ברם בירושלמי רפ"ב מוכח שהיתה קיימת משנה ראשונה ומשנה אחרונה במחלוקת ב"ש וב"ה. והואיל ונוכיח להלן שתקנת ר"ג ובית דינו היא של רבן גמליאל ברבי, הרי אי אפשר כלל לייחס לר"מ ולר"ש משנה אחרונה שהיא משנת ר"ג ברבי. וקרוב לוודאי בעיני שכוונת הירושלמי היא למחלוקת ר"מ ור"ש כאן.7כשיטת בעל פ"מ שם, אבל לא כפירושו. ומשנתנו בפ"א היא כר"מ, ולפי דבריו מ"ב מפרשת את מ"א, וזו היא משנה אחרונה, שלפיה נחלקו ב"ש וב"ה עד אימתי חורשין בשדה האילן. אבל לפי משנה ראשונה כולם מודים שאין חורשין אלא כל זמן שהוא יפה לפרי. ור"ש חולק על ר"מ, ולשיטתיה המחלוקת של ב"ש וב"ה במ"א היא משנה ראשונה, וכולם מודים שאין חורשין אלא לצורך האילן, אבל לפי משנה אחרונה התקינו שיהו חורשים כל בית סאה בשבילם עד העצרת (ואין כאן הודאה של ב"ש לב"ה, אלא תקנה חדשה).
ולפי זה, ורק לפי זה, תתבאר שיטת הירושלמי שאין להבין אותה כלל, לפי פירוש המפרשים. וכן שנינו במשנתנו רפ"ב: עד אימתי חורשין שדה הלבן ערב שביעית, עד שתכלה הליחה, כל זמן שבני אדם חורשים ליטע במקשאות ובמדלעות. אמר ר' שמעון נתת תורת כל אחד ואחד בידו, אלא בשדה הלבן עד הפסח, ובשדה8עיין לעיל הע' 2. האילן עד עצרת. ואמרו עליה בירושלמי שם: מאן תנא לחה, ר' מאיר היא. ור' מאיר כבית שמאי,9שהרי ר"מ לא נתן כאן שיעור קבוע ושנה כמשנת ב"ש במשנתנו ריש מכילתין. ור' שמעון כבית הלל. ושואל הירושלמי: וכן אתינן מתני10כ"ה בכי"ר, וכצ"ל, כסיגנון הירושלמי בכל מקום. ולפנינו בטעות: מתניתא. ר' מאיר כב"ש ור"ש כב"ה.11כלומר, וכי כאן באנו לשנות מחלוקת זו, והרי עיקר מקומה הוא לעיל בריש פ"א. וסיגנון זה גם בירושלמי כאן פ"ד סה"ה, ל"ה ע"ב, מעשרות פ"ג ה"ג, נ' ע"ג, וגיטין פ"ז ה"ה, מ"ט ע"א. ואף שם הפירוש כן ויתבאר אי"ה במקומו. ושוב שואל הירושלמי: אלא ר"מ כמשנה הראשונה,12כלומר, ולפי משנה זו לא נחלקו ב"ש וב"ה כלל בשיעור הזמן, ולשניהם חורשים כל זמן שהוא יפה לפרי. עיין מ"ש לעיל בפנים. ור"ש כמשנה אחרונה (ושנה כשיטת ב"ה), וכן אתינן מתני (כצ"ל) ר"מ כמשנה הראשונה ור"ש כמשנה אחרונה?13מ"וכן" וכו' עד "אחרונה" ליתא בגוף כי"ל ובכי"ר. ואין צורך בהוספה זו, משום שהכל היא שאלה, והירושלמי סמך על שאלתו לעיל, עיין לעיל הע' 11. אלא ר"מ שנייה מחלוקת (כלומר, גם ר' מאיר וגם ר"ש סוברים כמשנה אחרונה, אלא ר"מ שנה אותה, את המשנה האחרונה, מחלוקת של ב"ש וב"ה, ולפיכך שנה במשנתנו פ"ב כמשנה ראשונה, שהיא לכולי עלמא כל זמן שהוא יפה לפרי) ור"ש שנייה כדברי הכל (כלומר, ר"ש שנה במשנה אחרונה כדברי הכל שחורשים עד העצרת, וכפי שאמרנו לעיל), ושניהם שנו את משנתנו בפ"ב ככולי עלמא, בלי מחלוקת.
3-4. כמה ריוח יהא ביניהן וכו'. כלומר, כמה יהיו קרובים זה לזה, אפילו אם יש הרבה אילנות בבית סאה. ועיין להלן שו' 14 ולהלן ב"ב פ"ד הי"א, ובמשנתנו פ"א סמ"ה, ומ"ש בתס"ר ח"ב עמ' 140.
4. רבן שמעון בן גמליאל או' כדי שיהא בקר וכו'. וכ"ה להלן ה"ג (עיי"ש) ובמשנתנו הנ"ל.14במשנה שבירושלמי, בהוצ' לו, קויפמן, כ"י פרמה, קטעים מן הגניזה, כי"מ, ריבמ"ץ, יד רמה (ב"ב כ"ו ב'), פיה"מ להר"מ כת"י ועוד. אבל במשנה ד' נפולי, ד ו ובפיה"מ להר"מ בדפוסים: רבן גמליאל. ושיעורו ד' אמות, עיין בבלי ב"ב פ"ג א' (וירושלמי כאן פ"א ה"ד, ל"ג ע"ב). ובפחות מכאן עומדים להעקר, ואפילו אם יש יותר מג' אילנות ממטע בית סאה.
5. רבן גמליאל ובית דינו התקינו וכו'. וכן מעתיקים בשם התוספתא בפיה"מ להר"מ, ריבמ"ץ, ר"ש ורא"ש פ"א סמ"א, כפו"פ פמ"ז עמ' תרכ"ח, אגודה ריש שביעית, קפ"ט ע"ג, רשב"ץ לאבות פ"א מט"ז, י"ב רע"ב. ובבבלי מו"ק ג' ב': ואמר ר"ש בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא רבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני פרקים הללו ובטלום. ופירש ברשב"ץ הנ"ל שרבן גמליאל זה הוא ר"ג דיבנה, אביו של רבי. ברם בירושלמי כאן (פ"א ה"א, ל"ג ע"א): ואם כן למה נאמר חורשין עד ראש השנה. ר' קרוספי בשם ר' יוחנן רבן גמליאל הנשיא15כ"ה בכי"ר, בילקוט קונטרס אחרון ובנוסח הרש"ס. ולפנינו בשביעית וכן במקבילה בשבת (פ"א ה"ד, ג' ע"ד) וכן לפני כמה מן הראשונים חסרה מלה זו. ובית דינו התירו באיסור שני פרקים הראשונים. ובריבמ"ץ הנ"ל: אם כן למה שנינו לקמן (וכוונתו לפ"א מ"ה) חורשין עד ראש השנה, א"ר כרוספדי וכו'. וברור שהמלים "שנינו לקמן" הם תיקון רבינו עצמו,16כרגיל אצלו, עיין מ"ש במבוא לתס"ר ח"ד עמ' כ' ובכ"מ בפירושנו לתוספתא זרעים. ובכל הנוסחאות:17כי"ל, כי"ר נוסח הרש"ס, ילקוט הנ"ל ור"ש. למה נאמר, כלומר, הכוונה למימרא, ולא למשנתנו.18עיין בירושלמי שם ה"ז ובמקבילה שבסוכה פ"ד ה"א, נ"ד ע"ב. ובמשנתנו (פ"א מ"ה): וחורשין כל בית סאה בשבילן. ובר"ש שם: "יש מפרשים עד העצרת. אבל בירושלמי קאמר בהדיא עד ראש השנה".19עיין בירושלמי כאן פ"א סה"ו. ובאמת המלים "עד ראש השנה" היא פיסקא ממשנה ז' שם. וכעין זה שיערו כמה מן המפרשים, עיין בפי' הגר"א ובאהצו"י שם עמ' 5. והמלים "עד ר"ה" אינן נמצאות בשום נוסח ממשנתנו, ועיין בבלי ב"ב כ"ז רע"א ובדק"ס שם. ובריבמ"ץ עצמו (פ"א מ"ה): וחורשין כל בית סאה בשבילן עד העצרת, ואית דאמרי עד ר"ה. והראשונים ז"ל הכניסו פירושם לתוך דברי המשנה, כאילו היתה הגירסא כן במשנה שם.20עיין בפי' המיוחס לר"ג ב"ב כ"ז א'. וכן בפי' הר"י מיגש (ב"ב פ"ג א'): דתנן ג' אילנות נטועין לתוך בית סאה הרי אלו מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה וכו'.21אבל עיין בלשון שטמ"ק שם כ"ו ב' ד"ה הא דתנן. וביד רמה שם (כ"ו ב' ד"ה ודייקינן) מעתיק את לשון כל המשנה כלפנינו, אבל בסוף דבריו: וחורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה, וברור לפ"ז שאין כאן אלא פירוש. ומתוך פירוש זה משמע קצת שכולם פירשו שר"ג ובית דינו הוא ר"ג דיבנה, כמפורש ברשב"ץ הנ"ל, וזו היא משנת ר"ג. וכן בחי' הראב"ד שם:22לפי שטמ"ק הנ"ל. ואית דגרסי עד ר"ה, ואתיא כמשנה אחרונה שהתירו כל אותם פרקים. ונוסחא זו קשה מאד כפי שתמה הרא"ש כאן במקומו (ועיין גם בריטב"א ב"ב כ"ז רע"ב).
ברם מנוסח הירושלמי הנ"ל "רבן גמליאל הנשיא ובית דינו" מוכח שהכוונה לר"ג ברבי. וכן פירש ר"ש בן היתום בפירושו למו"ק (עמ' 8).23וכן פירש"י בחולין ה' ב' (לעניין אחר). ואף שם המאמר הוא של ריב"ל בשם בר קפרא, כמו בבבלי מו"ק ג' ב' הנ"ל. ועיין בתוספ' שם. ועיין בהערות רצ"פ חיות לפירוש ר"ש בן היתום שהזכרנו בפנים, עמ' 8 הע' 4. ובחנם כתב שם שנתחלף לרבינו ר"ג ריבנה בר"ג דרבי. וכן בפי' הרש"ס (ט"ז ע"א): תקנתא דר"ג בתר ר' הוה. ועיין בירושלמי פ"ג ה"ח, ל"ד ע"ד.
6. אחר אילן העומד וכו'. בין המלה "אחר" ובין המלה "אילן" יש הפסק בכי"ו, כמו בין הלכה להלכה, והסופר קרא: עד ראש שנה אחר, והכניס נקודה אחרי המלה "אחר". ובד חסרה מלה זו. ובכי"ע: אחד אילן עומד בית קביים ושנים עומדין בית ארבעת קבין וכו'. ובריבמ"ץ (פ"א סמ"ב): "תניא אידך אילן שעומד בית קבין וב' עומדין בית ד' קבין, פי' אע"פ שכולן ג' אילנות לבית סאה, כיון שאין נטועין ממטע י' אין חורשין להן אלא צורכן". ונראה שפירש שאילן אחד עומד באמצע קביים, וב' עומדים באמצע ד' קבים (בריחוק ד' אמות אחד מן השני. שאם לא כן הרי כל אילן ואילן עומד בבית קביים). ולפ"ז אין המרחק שוה ביניהם, ויש בין האילן הראשון והשני בית ג' קבים, ולפיכך אין מצטרפין. ועיין מ"ש בתוספ' אנשי שם למשנתנו פ"א סמ"ה, ופירושו דחוק מאד. ועיין מ"ש לעיל שו' 2.
אבל בח"ד פירש שאו או קתני, כלומר, אם אילן אחד עומד בבית קביים, או שני אילנות בבית ד' קבים אין חורשין להם אלא צורכן, ולא כפי שמגיע להם לפי חשבון בית סאה. וקמ"ל שאין דינם כנטיעות שאם היו פחות מעשרה לבית סאה חורשין להן לפי חשבון, לשיטת רש"י בסוכה ל"ד א', עיין מ"ש להלן שו' 12 ושו' 13–14.
7-8. שלשה אילנות של שלשה בני אדם ושדה של אחד וכו'. בד: של אחר וכו'. ובכי"ע: והשאר של אחד וכו'. ואפשר שהמלים "שלשה אילנות של שלשה בני אדם" היא פיסקא ממשנתנו פ"א מ"ה,24עיין מ"ש בתס"ר ח"א, עמ' 10, עמ' 61, עמ' 96 ועוד. ולה נסמכה ברייתא: [אילנות של אחד] ושדה של אחד וכו', והסופרים השמיטו את המלים שסגרתי במרובעים, מפני שלא הבינו אותן. וכן בירושלמי (פ"א ה"ו, ל"ג ע"ב): שלשה אילנות כו'. תני ר' חייא אילנות של אדם אחד וקרקע של אדם אחד מצטרפין, וחורשין כל בית סאה בשבילן. א"ר יוסה אף אנן תנינן דרבא (כלומר, דרובא, גדולה מזו) שלשה אילנות של שלשה אנשים הרי אלו מצטרפין וחורשין כל בית סאה.25עיין מ"ש לעיל הע' 19 על המלים "עד ראש השנה" שבירושלמי כאן אחרי "כל בית סאה". כלומר, במשנתנו שהיו ג' אילנות לג' בני אדם, הרי לא קנו קרקע, ויש כאן אילנות של ג' וקרקע של רביעי, ואעפ"י כן חורשין בית סאה בשבילן. ובנוסח הרש"ס שם (י' ע"א): אמר ר' ייסא אף אנן תנינן דרבא, דתניא ג' אילנות של שלשה אנשים וקרקע של אדם אחר הרי אלו מצטרפין, וחורשין כל בית סאה בשבילן עד ר"ה, ואף על פי שבעל השדה חורשן מפני צורך שדהו הרי זה מותר. וכל זה הוא תיקון של הרש"ס עצמו ע"פ התוספתא,26כפי שמוכח קצת אף מן המלה "דתניא", דבור בבלי במקום "דתני" שבירושלמי. ואין לגירסתו שום יסוד, והנוסח שלנו מקויים ע"י כי"ל, כי"ר ושרי"ר (עמ' 53). והר"מ בפ"ג מה' שמיטה ה"ב פסק כמשנתנו, שאף הברייתא שלנו בכלל דבריה, וכדברי הירושלמי הנ"ל.