7-8. האומ' מרפא הרי זה מדרכי האמרי. כ"ה בכל הנוסחאות. וכבר הראינו לעיל פ"ו, שו' 15, ולעיל הע' 12, שכמה מן הקדמונים גרסו בכמה הלכות בפרק זה "אין בו משום דרכי האמורי", ועיין מ"ש להלן בסמוך. ובערוך ערך עטש וכן בילקוט שמעוני תהלים רמז תתע"ד מביאים בשם מדרש ילמדנו: תדע לך שכך הוא, אדם עוטש והוא אומר לו חיים טובים וכו'. ועיין גם בילקוט ת"ת16עיין בספרו של מאן The Bible as Read וכו', עמ' שמ"ג. שמביא כן בשם כמה מדרשים. וכן בפרקי דר"א פנ"ב: לפיכך חייב אדם לומר בעטישתו חיים וכו', כלומר, חייב אדם לומר לעצמו (אם אין אחרים) חיים וכו'.17עיין מ"ש להלן הע' 19. ועיין לעיל שם. וכן בילמדנו הנ"ל: היה אדם עוטש ומת. וכן בירושלמי ברכות פ"ו ה"ו, י' ע"ד: אהן דעטיש גו מיכלא18בדרך כלל משמש העיטוש סימן טוב אצל היהודים, עיין בבלי ברכות כ"ד ב', נ"ז ב'. ומדברי פליניאוס (תולדות הטבע סכ"ה פ"ה, סי' כ"ו) מוכח שייחסו חשיבות מיוחדת לעיטוש בשעת הסעודה. אסיר למימר19בהוצ' לונץ הוסיפו בפנים (ע"פ כי"ר והראשונים): [ליה], כלומר, אחרים אסורים לומר לו וכו'. אבל אין ספק שהגירסא שלפנינו נכונה. ובסמ"ג עשין כ"ז, קי"ב ע"א, מעתיק בשם ירושלמי תענית: אסור ליה למימר וכו', ולפ"ז ברור שהכוונה שאסור לו לומר לעצמו בשעת האכילה, וכן מוכח מלשון פרקי דר' אליעזר שהעתקנו לעיל בפנים. ולהלן, הערה 25, נראה שאף הגויים היו אומרים כן לעצמם בשעת העיטוש, בזמן שלא היו אחרים שיאמרו להם. וכן הדין נותן שהרי אמרו בירושלמי שאינו אומר כן מפני הסכנה, שמא יקדים קנה לוושט, ואין סכנה זו קיימת אלא כשאומר כן לעצמו בשעת האכילה. ייס,20ϊασις מרפא. ובערוך ערך זיטא, וכן כמה מן הראשונים, גרסו בירושלמי: זט, ζηθι חיי, לחיים (קרויס). ובכי"ר שם: זס, σως בטוח מסכנה. ובראבי"ה ח"א סי' ק"כ, עמ' 102: זיזם (=זוזן), σωζον הציל (ועיין מ"ש Wellhausen בספרו Einleitung in die drei ersten Evang., עמ' 33, ומ"ש Montgomery בספרו Aramaic Incantation Texts, עמ' 53, הע' 14, ועמ' 129), או שהכוונה ל-σωσον עיין להלן הערות 24, 26. ובאהצו"י שם, עמ' 157, מביא בשם כמה מן הראשונים שגרסו בירושלמי: אסותא, ואינו אלא תיקון ע"פ הבבלי ברכות נ"ג א', לפי גירסת כי"מ. בגין סכנתא דנפשא. וכן התירו לומר מרפא בבבלי ברכות נ"ג א', עיין להלן. ובהכרח שלפני כל המקורות הנ"ל היתה כאן הגירסא אין בו משום דרכי האמורי. ועיין במאירי כאן ספ"ו. ועיין מ"ש הגר"י ענגיל בגליוני הש"ס סנהדרין נ"ב ב'.
ומקום הספק הוא מפני שהגוים ראו לפעמים נחש רע (מות) בעיטוש,21אצל היהודים ע"פ רוב נחש טוב, עיין לעיל הע' 18. אבל עיי"ש הע' 17. עיין במלונו של Liddell and Scott ערך πταίρω. וכבר העיר לוי הנ"ל (לעיל פ"ו, הערה 2), עמ' 132, על דברי פליניאוס22סכ"ח פ"ה סי' כ"ג. המעיד שהמנהג הוא לברך את המתעטש.23Sternuentis salutamus. והוא ציין גם לספרו של Petronius סעודה של טרימלכיון סי' צ"ח. אבל בשבילנו חשובה יותר האפיגרמה (וציין לה לוי שם) היתומה שבאנתולוגיה היונית סי"א, סי' רס"ח:24 Πρόκλος κτλ. οὐδέ λέγει Ζεῦ σωσον εαν πταρη οὐ γαρ ακούει της ρινός. πολυ γαρ της άκοης άπέχει. פרוקלוס וכו' אינו אומר "זיווס הצילני" כשהוא מתעטש,25ומכאן שהמתעטש מברך את עצמו, כשאין אחד שיברך אותו, עיין מ"ש לעיל הע' 19. מפני שאינו שומע את [קול] חוטמו: הוא (כלומר, החוטם) רחוק מאד מאזניו. ועיין בחומר הרב שהביא פרויס בספרו Biblisch-talmudische Medizin, עמ' 84 ואילך. ואעפ"י שאף הגויים26לרבות את הנוצרים (עיין בספרו של פרויס שהזכרנו בפנים, עמ' 84) שאמרו: Deus te adiuvet (במקום Ζεῦ σῶσον), למרות התנגדותו הנמרצת של אוגוסטינוס (עיין פרויס הנ"ל, עמ' 85 הערה 5). נהגו כן, אין בו משום דרכי האמורי מפני שהוא מנהג קדמון של בני ישראל.
8. אין או' מרפא מפני בטול תורה. בכי"ע: לא א' מרפא מפני בטל תורה. ולפי גירסא זו מוסרת התוספתא על מנהג ר' אלעזר בר' צדוק גרידא. והכתיב "בטל" הוא גם בבבלי ברכות נ"ג א' לפי גירסת הגאונים, עיין באוה"ג שם, התשובות, עמ' 127. ועיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 130, שו' 21.
9. של בית רבן גמליאל לא היו או' מרפא מפני דרכי האמורי. וכע"ז בד, אבל בכי"ע ובכי"ל חסרות המלים "מפני דרכי האמורי", ולא עוד אלא שבכי"ל חסרות גם המלים "לא היו", וגורס: של בית רבן גמליאל או' מרפא. וברור שגי' כי"ע המקויימת בעיקרה אף ע"י כי"ל נכונה. וכן מעתיק בערוך ערך רפא: בגמ' דפ' אלו דברים זה בתוספת שבת בענין דרכי האמרי של בית רבן גמליאל לא היו אומרים מרפא בבית המדרש. ולפ"ז ברור שהכל הוא מדברי ר"א בר' צדוק,27והוא רגיל למסור מנהגי בית רבן גמליאל, עיין בקונקורדנציא לתוספתא של הרח"י קוסובסקי ח"א, עמ' 314, ערך ר"א בר' צדוק. ולפי דבריו למד את ההלכה שלו ממנהג בית רבן גמליאל שלא היו אומרים מרפא מפני בטול בית המדרש. וכן מפורש בבבלי ברכות נ"ג א': תניא נמי הכי של בית רבן גמליאל לא היו אומרים מרפא (בכי"מ: אסותא) בבית המדרש מפני בטול בית המדרש.