1. אילו דברים מדרכי האמורי. במשנתנו ספ"ו: יוצאין בביצת החרגול וכו', אף בחול אסור משום דרכי האמורי. ובמכילתא דעריות הנספח לתו"כ:1בכ"י, ילקוט, פי' הראב"ד, המיוחס להר"ש, ובספרא הוצ' ווייס, פ"ו ע"א. ובחקותיהם לא תלכו (ויקרא, י"ח, ג'). וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו וכו', ר"מ אומר אלו דרכי האמורי שמנו חכמים. ובבבלי כאן (ס"ז א') נקראו הפרקים הללו: פרק אמוראי. וכן בערוך ערך אמר (ה'): תני תנא בפ' אמוראה בבמה אשה. פי' פרק הוא בתוספתא שכל משניות שלו שנויות על דרך אמוראין, דבר זה יש בו משום דרכי האמורי, ודבר זה אין בו.2ועיין מ"ש פירליס בצופה הצרפתי חע"ג (1921), עמ' 183, הר"ל גינצבורג, אגדות היהודים ח"ו, עמ' 178, הע' 34, פרופ' בעז כהן בספרו משנה ותוספתא שבת (אנגלית), עמ' 91. ושני הפרקים שלנו תורגמו לגרמנית ע"י Heinrich Lewy בקובץ Zeitschrift des Vereins fur Volks - Kunde ח"ג (1893), עמ' 24 ואילך, שם עמ' 130 ואילך (וציין לו פרליס הנ"ל). והוא העיר על כמה מקבילות בספרות יון, רומי ושאר העמים. ומכאן ולהלן נציין לו: "לוי". וכן ברש"י ס"ז סע"א: בפרק אמוראי. פרק אחד ששנו בתוספתא. ובפי' רבינו הלל כת"י לספרא שם הביא את התוספתא כאן.
ובס' יראים השלם סי' שי"ג, קע"ד ע"ב: מעשיהם וחקותיהם שהורגלו לעשות לשם תורה שלהם הזהירה תורה עליהם. וחכמים פירשו מה המעשים וחוקים שהורגלו לעשות לשם תורה שלהם וכו', ובתוספתא דשבת מונה כל מה שהיתה קבלה ביד חכמים שהיו מחוקותיהם, ואין להוסיף עליהם,3עיין בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תי"ג שהוכיח כן מכמה מקומות בתלמוד. ואינם מסברא, כי אם בקבלה וכו'.4והובאו דבריו בריקנטי סי' תקס"ד, עיין בתועפות ראם שם. ועיין סמ"ג לאוין נ', י' ע"ד, ומהרי"ק שורש פ"ח ד' קרימונא, ס"ד ע"ג. ועיין במפרש לתו"כ המיוחס להר"ש, פ"ב ע"ב, בדרשות ר"י אבן שועיב פ' אחרי, ד' קראקא, נ"א ע"ד, ובחידושים המיוחסים להר"ן ס"ז א'.
והיתה קיימת אגדה עתיקה שעשרת השבטים מצאו את ספרי הקוסמים של האמוראים, ועיין באנציקלופידי' היחודית (אנגלית) ח"א, עמ' 529.
והנה להלן בתוספתא נמנו דברים האסורים משום בחוקותיהם לא תלכו, ודברים האסורים משום קוסם קסמים לא תנחשו ולא תעוננו,5עיין ר"מ פי"א מה' ע"ז ה"א ואילך ובסה"מ שלו ל"ת ל-ל"ג. והתוספתא כללה כולם יחד בשם דרכי האמורי, כפי שהעיר במהרי"ק הנ"ל, עיי"ש מה שדייק מלשון הסמ"ג.6ועיין בתוספות בכורים שהעיר על דברי המהרי"ק. ובי"ב דרושים להר"ן, דרוש י"ב: וחובר חבר עניינו הלחשים, וכן נתבאר בספרי, ואלו הידיעות כלן הקסם והעוננות והכשוף וזולתם הם הנקראים בלשונם ז"ל דרכי האמורי, ומאלה קצת הדברים אסורים וקצת מותרים. ועיין מאירי סנהדרין, עמ' 243. ועיין מ"ש להלן ד"ה המספר. ועיין מ"ש הגר"י ענגיל בגליוני הש"ס סנהדרין נ"ב ב'.
וחלקים גדולים מן הפרקים שלנו נעתקו בילקוט אחרי סי' תקפ"ז7בדפוסים החדשים של הילקוט הוסיפו ותקנו ע"פ התוספתא, ואין לנוסח שלהם שום ערך. ואנו העתקנו ע"פ הילקוט ד' שלוניקי וילקוט כ"י אוקספורד. ובארחות חיים כ"י שד"ל (תיקונים והוספות לא"ח ח"ב, עמ' 619 ואילך) בשם התוספתא. וכן בברייתא דר"א בר' יוסי (מדרש ל"ב מדות) פט"ו, הוצ' ענעלאו, עמ' 293 ואילך, וממנו במנורת המאור הוצ' הנ"ל ח"ד, עמ' 443 ואילך.8במצפה שמואל מציין לגירסאות שונות שהובאו בס' מגדל עוז לר"י עמדין. אבל ברור שהר"י עמדין העתיק מס' ראשית חכמה, פרק דרך ארץ, שהשתמש כאן בס' מנורת המאור.
המספר קומי והעושה בלרית. פירוש רבינו הלל לתו"כ כת"י הנ"ל (בשם התוספתא), מכילתא דעריות (בתו"כ הוצ' ווייס, פ"ו ע"א), ברייתא בבבלי סוטה מ"ט ב' וב"ק פ"ג א'. ועיין קידושין ע"ו ב', סנהדרין כ"א א', שם מ"ט א'.
ובדברים רבה פ"ב, י"ח: כך שנו חכמים אלו דברים אסורים מפני דרכי האמורי המספר קומי (κόμη) והעושה (=המגדל, והשתמש בלשון התוספתא) בלורית. מהו המספר קומי, זה המספר פאת ראשו9עיין ר"מ פי"א מה' ע"ז סה"א ובעבודת המלך שם. ועיין בפיה"מ להר"מ ע"ז פ"א מ"ג שכתב שאין חייב מלקות אלא אם שחת את הפאות. ועושה תפישה קירצי'10כ"ה בד' קושטא. ובד"ח: תפיסות קורצין. ובדב"ר כ"י פרמה: ועושה לו קירנית חייב לספוג את הארבע'. אבל העושה וכו'. ונראה שהמלים "לספוג את הארבע' " הן תוספת פירוש, וכן משמע מגירסת הדפוסים. מהו חייב? סופג את הארבעים, אבל העושה בלורית אינו מגדלה אלא לשם עבודה זרה וכו'. וברור שאין "ועושה תפישה קירציא" אלא "ומגדל תפישת שערות". וכבר פירש לנכון לעף במלונו של קרויס למלות שאולות מלשון יון וכו', עמ' 522, שקורצא היא מלשון סורית "שער", שהרי כ"ה לשונו של בר בהלול שציין לו לעף (לפי מלונו של פיין סמית ללשון סורית, עמ' 3756): קורֿצתא אוכֿמתא דדמֿין לדונבא דסוסיא, שערות שחורות שדומות לזנב הסוס.11השוה ירושלמי כאן פ"ו ה"א, ז' ע"ד: קושרת שערה כזנב הסוס. ועיי"ש במלונו של פיין סמית (הנ"ל) דוגמאות לקורצתא=κόμη.
והנה הגאונים פירשו (אוה"ג ב"ק, הפירושים, עמ' 144): המספר קומי שמסתפרין לפנים כנגד המצח, ומגדלים שער לאחור כנגד העורף וכו'. ובר"ח שם: כגון מלכות יון שקוצצין שער ראשיהן מלפניהן מן האוזן עד האוזן כלפי המצח כולו, ומניחין השער שכנגד העורף נוטף ומתפזר לאחוריהם (וכ"ה שיטת הר"מ בפי"א מה' ע"ז ה"א). ואין ספק שזהו הפירוש הנכון. והכוונה לדעתי לתספורת שהיתה ידועה בשם κόμη [’Εκτόρεδος], והיא בדיוק כתאור הר"ח.12עיין מ"ש Nicolson ב Harvard Studies in Classical Philology ח"ב (1891), עמ' 51. והוא מספר קומי, הוא מגדל ציצית13יש שפירשוה קולע ציצית ראשו (עיין ערוך ערך גדל), עיין בגליון אפרים לירושלמי כאן פ"י ה"ו ד"ה וכן הגודלת. ועיין במושב זקנים לבעלי התוספות על התורה, עמ' של"ד. שבמכילתא דעריות הנ"ל.
ואשר לבלורית הרי אמרו בפירוש במדרש הנ"ל שהוא מגדלה לע"ז (ועיין גם בפסיקתא דר"כ פי' ל', ק"צ ע"א) [תיקונים והוספות: בפי׳ הראב״ד למכילתא דעריות בתו״כ אחרי מות, סה״ט, הוצ׳ ווייס, פ״ו ע״ב: ואין צ״ל גידול בלורית, שהוא מעשה הגוים, והוא אסור, שאפי׳ לגוים עצמן ישראל מוזהרין מלעשותו (כמפורש להלן ע״ז פ״ג ה״ו ובמקבילות). וכמדומה לי שהן מגדלין אותו לע״ז שנה, או שנתים, ולבסוף מגלחין אותו ומחרימין אותו לנוי ע״ז.], ולפ"ז ברור שהכוונה לקווצות שמקריב לע"ז,14עיין במשנת ע"ז פ"א מ"ג, בבלי שם י"א ב', כ"ט א' ומקבילות. ועיין בספרות שציין Elmslie במשנת ע"ז שהוציא לאור, עמ' 24, ומ"ש ברילל ביאהרביכער שלו ח"א, עמ' 164, לוי הנ"ל (לעיל סוף הערה 2), עמ' 24 ואילך, קרויס, קדמוניות התלמוד (גרמנית) ח"א, עמ' 647, הע' 846, ועיי"ש, עמ' 646–647. כלומר, לגידול שער שהוא מייחד לע"ז.15עיין מ"ש Nicolson הנ"ל (לעיל הע' 12), עמ' 49.
[במכילתא דעריות שם אמרו: ר׳ יהודה בן בתירא אומר שלא תבחור ושלא תגדל ציצית ושלא תספור קומי שפה. ברם למנהג "שלא תנחור" לא מצאנו מקבילה לא בדרכי האמורי שמנו בתוספתא ולא בשום מקום אחר. ואף משמעותה של המלה כאן סתומה מאד, וכבר התקשו הראב״ד והמיוחס להר״ש בפירושה. ואין מקום להגהה, שהרי אף בסה״מ להר״מ ל״ת ל' במה״ג ויקרא, עמ׳ 453, בפירוש רבינו הלל במקומו, ל״ח רע״א, בכולם הגירסא: שלא תנחור. ובסי׳ הראב״ד בטעות הדפוס: שלא תנקור, אבל מתוך פירושו מוכח שגרס: שלא תנהור, עיין במיוחס להר״ש במקומו, פ״ב ע״ב, והוא שלא תנהור הוא שלא תנחור. ונראה שלא תנחור פירושו כפשוטו שלא ישמיע קול בנחיריו, כעין נחירת אדם בשעת שנתו.
ומתוך הספרות של אותו הזמן אנו יודעים שהגוים נהגו כן. והנואם Dio Chrysostomus בנאומו השלשים ושלישי מטיף מוסר לאנשי טרסוס על שמשמיעים קול זה, ומתוך דבריו מוכח שהקול הזה הוא מעין נחירה (ῥέγκουσιv), עיי״ש בסי׳ 33. והוא אומר שאנשי טרסוס, גדול וקטן, בכל מקום ובכל זמן משמיעים קול זה, וכשהנך שומע קול זה מן הבית נדמה לך כאילו הנך עובר על יד בית בושת (שם סי׳ 36), וקול זה כאילו קול סריסים (שם סי' 39). ועיין היטב בערוך ערך קל (קול) ה'.
C. Bonner אסף הרבה חומר בעניין זה, עיין במאמרו היפה ב-Harvard Theological Review חל״ה (1942), עמ' 1 ואילך, ומתברר משם שהנוצרים הראשונים Clement ,Tatian מאלכסנדריה ועוד, גינו נחירה זו. ומכאן שמנהג זה לא היה מיוחד לטרסוס אלא שבמקום זה הפריזו על המדה. ולא עוד אלא שהחכם הנ״ל (שם עמ׳ 8) מעתיק מספרו של Sophronius מדמשק (המאה השביעית) שמביא בשם Porphyrius מצור (המאה השלישית למניין הרגיל) מנהג עובדי עבודה זרה להשמיע קול נחירה רעשני דרך החוטם בשעה שהם מקריבים קרבנות לעבודה זרה. ולפי זה קול הנחירה אינו קול מתועב של זימה גרידא, אלא גם מנהג עבודה זרה ממש.
ובדרך השערה נ״ל שמנהג זה יבאר לנו מדרש סתום מאד. וכן שנינו בשמו״ר פמ״ב, ז׳: [דרך] הר שעיר, מה עשו מחרף ומגדף אף הם מחרפים ומגדפים לפני ע״ז (כ״ה בדפוס ראשון). ובכ״י אוקספורד שם: אף הם מחרפים ומגדפים לפני הב״ה, עשו ע״ז. וקרוב לוודאי בעיני שיש כאן תיקון, שהרי לכאורה אין כאן גנאי כלל אם בני ישראל מחרפים ומגדפים לפני ע״ז. ברם בילקוט המכירי למיכה ב' ח', עמ' 9, מעתיק בשם המדרש: מה עשו מחרף ומנחר אף הם מחרפים ומנחרים לפני ע״ז. גירסא זו נראית מקורית מאד והיא מסייעת לגירסת הדפוסים, אלא שבמקום "ומנחר", "ומנחרים" תקנו הסופרים ע״פ הצרוף הרגיל: מחרף ומגדף וכו' מחרפים ומגדפים. ואשר ״למחרפים״ נראה שאין כאן אלא ציור מבטאי (onomatopoeia) לנחירה, דוגמת храп ברוסית, נחירה בשעת השנה, או χρεμέτισμα ביונית, צהלת [הסוס], ועיין גם במלונו של בן יהודה ערך חרף ח׳, עמ׳ 1777, ובהערה 4 שם. והוא מחרף הוא מנהר, וכל הדרש מיוסד על דרך ״הר״ עשו, ודרשו ״הר״ כמו ״נחר״ חר[אף], חרף, ודרכו של עשו לחרף ולנהר לפני ע״ז, ואף ישראל עשו כן. ועיין בעה״ש, ערך נחר, 3.]
1-2. והמגבה לגודגדון. וכ"ה בכי"ל. ובד: והמגבה לגורגרון, ובכי"ע: והמגבח לגודגדין. ובילקוט: והמגביה לגורגרון, ובילקוט כי"א (כ"י אוקספורד): לגודגרון. ובא"ח (ארחות חיים): והמכפה לגריסין. ובל"ב מדות, וכן בפירוש רבינו הלל לתו"כ הנ"ל, השמיטו בבא זו.
ופירשו החכמים16עיין מ"ש לוי הנ"ל (לעיל הערה 2), עמ' 25, הע' 2. שעושה גבחת (מגבח, כגי' כי"ע) לשם האליל גד, מזל.17יותר נכון: מזל המזלות, גד גדין. ועיין בבלי ס"ז ב', ומ"ש קרויס בס' הזכרון לאלכסנדר קהוט, Semitic Studies, עמ' 351. ולוי הנ"ל מפרש גודגודין, כמו קודקודין, כלומר המגבח את קדקדו. ולפי פירוש זה דרך זו היא מעין שתי הדרכים הקודמות. אבל לא מצאנו מנהג זה כלפי האליל גד (τύχη). ושמא צ"ל: המנבח לגודגדין או לגורגרין, והכוונה לגדגדניות,18עיין מ"ש ר"ע לעף, פלורה ה"ג, עמ' 171. או לגרגרין.19עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 504. וכן אומר לוקנוס20Pharsalia, פ"ו, 688. שהאמגושים מלחשים לפעמים בקול הנשמע כנביחת כלב, או זרידת זאב.21Latratus habet illa canum gemitumque luporum. והוא מעין "צווח לגריסין" או "מצייץ לאורז," עיין מ"ש להלן, שו' 34. ובפרקי דרבי (הוצ' גרינהוט, עמ' מ"ד, הוצ' שענבלום, י"ט סע"א) אמרו שגרגיר ממעט את הכשפים.22וכן לפי מנוה"מ ה"ד, עמ' 576, גרגיר מבטל את הכשפים. ושמא יש כאן עניין עם קסם סימפתי, ואכילת גרגיר מבטלת כשפים שנעשו ע"י גרגיר. אבל עיין להלן, שו' 28–29. ולפי פירוש זה אנו פותחים בבבא זו סגולות ולחשים של הבל. והשוה גירסת א"ח הנ"ל.
2. והמגוררת בנה בין המתים. וכע"ז בכל הנוסחאות ובפי' רבינו הלל הנ"ל. ובל"ב מדות: והמגרת בנה בין המתים, וכנראה שאין כאן אלא ט"ס (או טעות הדפוס), שהרי במנוה"מ מעתיק: והמגררת בנה בין המתים, והוא מפרש: כדי שיהיה. ועיין לוי הנ"ל (לעיל הע' 2), עמ' 25.
והקושר מטוטלת על יריכו. כ"ה ("מטוטלת") בכל הנוסחאות, לרבות כי"ע. וכ"ה בפירוש רבינו הלל הנ"ל. ובילקוט, א"ח ול"ב מדות: מטולטלת, והיא היא (עיין מ"ש לעיל פ"ד, שו' 6), והכוונה לאבן טובה תלויה בפס החגור על יריכו. ועיין בפיה"מ להר"מ פ"ה מ"ג.
2-3. וחוט אדום על אצבעו. עיין מ"ש לעיל פ"ד ה"ה, שו' 12, ולהלן פ"ז הי"א, שו' 15, ד"ה הקושר. סגולה זו היתה נפוצה מאד בעולם העתיק, עיין בספרות המרובה שהביא לוי הנ"ל (לעיל הע' 2), עמ' 26. ובעיקר שמש חוט השני (κόκκινος στήμων) קמיע לילדים (לוי הנ"ל בשם יוחנן כריזוסטומוס). וזכורני שכן תלו לילדים חוט אדום בצואריהם בעיירתי מוטילה בשעת מגפת האדמת (scarlet fever), ולא מיחו בידם, וכן נהגו אף במדינת פולין.23עיין בקובץ רשומות ח"א, אודיסה תרע"ה, עמ' 368. והעירני על כך ד"ר יצחק ריבקינד. וכנראה שאין לנו אלא מה שאסרו חכמים,24עיין מ"ש לעיל, שו' 1, ד"ה ובס' יראים השלם. ולא אמרו אלא באצבעו, אבל בשאר חלקי הגוף מותר, וכן בגיטין ס"ט סע"ב: ליתי חוטא דזהוריתא וכו' וליתלי ליה וכו'. ועיין מ"ש להלן פ"ז, שו' 16.
3. והמונה ומשליך צרורות לים וכו'. כ"ה בכל נוסחאות הנ"ל ובמהרי"ק שורש פ"ח, ס"ד ע"ג. ובל"ב מדות: המונה צרורות ומשליך לים ולנהר וכו', ושינה את הסדר לשם פירוש. והנכון כלפנינו, ופירושו שמונה מניין ידוע בשעה שמשליך שברי אבנים דקים לים, או לנהר, כדי לנחש מאופן שקיעתם. והכוונה לניחוש במים (ύρομαντεία).25עיין לוי הנ"ל (לעיל הע' 2), עמ' 27, ומ"ש Frazer בבאורו ל-Pausanias ח"ג, עמ' 388. ועיין באנציקלופידיא לריאליה של Pauly-Wissowa, סדרא ישנה חי"ז (1914) סוף עמ' 84 ואילך. וכן כתב בח"ד: שמא הוא נחש קודם שירד לים. פירוש לפירושו, שהוא מונה: אחת, שתים וכו', ומנחש ע"פ המניין שהוא מגיע לו בשעה שהצרור שוקע ונעלם.