17-18. לא יצא אדם22וכ"ה בירושלמי פ"י ה"ט, ח' ע"ג. אבל לעיל שם ה"א, ז' ע"ד, חסרה המלה "אדם". ובבבלי נ"ה א' סדר הבבות הפוך, וגרסו שם: לא יצא העבר בחותם שבצוארו וכו' ולא בזוג שבצוארו וכו', ומשמע שאף כאן בעבד עסיקינן, עיין בר"ח שם נ"ח ב'. בזוג שבצוארו וכו'. במשנתנו (פ"ו מ"ט): ובני מלכים בזוגין, וכל אדם וכו'. ובירושלמי שם הקשו מכאן, ותירצו: כאן בגדולים כאן בקטנים, והרי קטן אפילו הוציא בידו פטור.23ועיין בתוספות ס"ז א' ר"ה בני. ועיין ברמב"ן נ"ז א', ברשב"א נ"ט ב', ובחידושים המיוחסים להר"ן ס"ו ב' ד"ה ובני. ובבבלי (ס"ז א') העמידו את משנתנו בארוג בכסותו. וכן העמידה ר' אילא, בירושלמי: בזוגין שבכסותו.
18. אבל יוצא הוא בזוג שבכסותו. בירושלמי (פ"ו ה"א, ז' ע"ד) הביאו מכאן ראיה שכל המחובר לכסות הרי הוא ככסות. וכן העמידוה בבבלי (נ"ח א') שהוא מאוחה וארוג בבגד.
וזה וזה אין מקבלין טומאה. וכע"ז בד. אבל בכי"ל: וזה בזה (צ"ל: וזה) מקבלין טומאה. וכן בכי"ע: וזה וזה מקבלין (וחסרה שם המלה "טומאה"). וזו היא מסורת הבבלי הנ"ל.24אלא שאין להסתייע כלל מגירסת כי"ל וכי"ע, שהרי יש שם השמטה, ואפשר שצריך להשלים שם: וזה וזה [אין מקבלין טומאה. לא יצא אדם בחותם שבצוארו, ולא בחותם שבכסותו וזה וזה] מקבלין טומאה. וכבר העירו בתוספות בכורים ובעיטור בכורים על הירושלמי (פ"ו ה"א, ז' ע"ד): אית תניי תני בין אילו בין אילו מקבלין טומאה, ואית תניי תני בין אילו בין אילו אין מקבלין טומאה וכו'. מקבלין טומאה, בשעשה להם אמבולי (כלומר, ענבל) וכו', אין מקבלין טומאה, בשלא עשה להן אמבולי.
ובבבלי (נ"ח ב') הסיקו שדווקא בזוגין לתינוקות חילקו בין יש להם עינבל ובין אין להם, אבל בזוגין לגדולים טמאים מ"מ, משום תכשיט. ובירושלמי לא חילקו לעניין טומאה בין זוגים לתינוקות ובין זוגים לגדולים, ובאין להם עינבל טהורים משום כלי שלא נגמרה מלאכתו, וכפשוטה של התוספתא (כלים ב"מ פ"א הי"ג): ואין טמא אלא זוג המשמיע קול לאדם. ועיין מ"ש להלן, שו' 20–21, ד"ה וזה וזה.
18-19. לא יצא אדם בחותם שבצוארו וכו'. בבא זו חסרה בכי"ע ובכי"ל, אבל ישנה בבבלי נ"ח א', אלא ששם גרס: לא יצא העבד בחותם וכו'. וברור מתוך הסוגיא שבעבד דווקא עסיקינן, או בבני חורין שהי' להם פטרון, והתייחסו אליו כבני בית לפטרון,25עיין בפירש"י ד"ה כולהו רבנן. וכן פירש הריא"ז בכ"י שהביא בס' מעט דבש לר"ד ששון, עמ' י"א. אבל המלים "דבי ריש גלותא" לא היו בגמרא לפני רש"י. וכנראה שהכניסו אותן לשם ע"פ פירש"י. ועיין דק"ס שם, עמ' 121, סוף הע' ר', באוה"ג שם, הפירושים, סוף עמ' 24, ובר"ח במקומו. והיו נוהגים להטיל על צואריהם חותם של מתכת שהיה תלוי בפתיל או בשרשרת. וחששו שמא יעביר את החותם מצוארו שלא יראו שהוא עבד, ובחותם שעל כסותו,26ומסתבר שהחותם לא היה אלא מרוכס, או קשור לכסותו, ולא השתמש בו אלא כשיצא לר"ח. ועיין בתוספות נ"ח א' ד"ה הב"ע. חששו שמא יפסק החותם ויקפל את הכסות על כתיפו. ועיי"ש בתוספות ד"ה דילמא. ועיין מ"ש להלן.
19. זה וזה מקבלין טומאה. בד: זה וזה אינן מקבלין טומאה. וכ"ה בבבלי הנ"ל. ואם גירסתנו נכונה, משמע שבחותם של בני חורין, בני בית של שלטונות ומלכים, עסיקינן, והחותם הוא לנוי, ולפיכך מקבל טומאה, ואינו יוצא בו בשבת מחמת תכשיט, עיין מ"ש לעיל פ"ד, שו' 31–32. ועיין מ"ש לעיל, הע' 24, על גירסת כי"ל וכי"ע.