1. יוצא אדם בקיסם שבשנץ שבסנדלו וכו'. בד: שבשניו שבסנדלו1בד"ח תיקנו: שבשיניו ושבסנדלו, וכן הגיה הגר"א. וכו'. וקרוב לוודאי שאף בכ"י שהיה לפני ד היה כתוב שבשנץ, אלא שקרא את ה"ץ" "יו".2לפי המאמר השגור טול קיסם מבין שיניך בב"ב ט"ו ב' וערכין ט"ז ב', עיין בגליון הש"ס שם. ובכי"ע: שבשיניו שבסנדלו וכו'. ובכי"ל: שבשניו ושבסנדלו וכו'. וכן בר"מ פי"ט הי"ג: יוצא אדם בקיסם שבשיניו3בר"מ על קלף כ"י רבינוביץ: שבאזנו, וכן מביא במעשה רוקח בשם נ"א, ואינה אלא אשגרה ממשנתנו פ"ו ועוד, עיין מ"ש לעיל פ"א, שו' 19. ומ"מ ראינו שחלו ידים במלה זו אף בספרי הר"מ. ושבסנדלו וכו', ובמגיד משנה שם: תוספתא וכו'. וכן ברוקח סי' ק': בתוספת' יוצא האיש בקיסם שבשיניו ובסנדליו (צ"ל: ושבסנדליו) לרשות הרבים וכו'. ולפי גירסא זו משמע שעושה כן לרפואה כדי למלא את החלל בין השנים וכדומה.
אבל גירסת כי"ו (שיש לה סיוע מגי' ד וכי"ע "שבסנדלו" במקום "ושבסנדלו") נראית מקורית, ואף בכי"ע צ"ל: שבשינץ4ונשתבש: שבשיניו. ועל הכתיב "שינץ" במקום "שנץ", עיין במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 1242. שבסנדלו וכו'. ולפיה הכוונה לקיסם שהוא נותן לשנץ (לרצועה) של סנדלו,5כנראה שהוא תוחב את הקיסם בסדק שבקצה הרצועה, כדי לעכבה שלא תשמט מתוך הלולאה, או שהוא ממלא תפקיד דומה. וכלשון המשנה במקואות פ"י מ"ד: ושנץ (כגי' משנת הוצ' לו, קויפמן ועוד) של סנדל, עיין ערוך ערך שנץ. והתוספתא נסמכה למשנתנו פ"ו מ"ה: ובמוך שבסנדלה וכו', ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת, ואם נפל לא תחזיר. ועיין בתוספ' ס"ד ב' ד"ה ובלבד.
2. שלא יתן כתחלה וכו'. כ"ה ("שלא יתן") בכל הנוסחאות. והגר"א ז"ל הגיה: שלא ליתן וכו', ולכאורה הגהה זו שאינה מעלה ואינה מורידה היא בלתי מובנת כלל. אבל קרוב לוודאי שרבינו הגיה ע"פ הרוקח הנ"ל שגורס כן, ורבינו העדיף את הפיסקאות שבראשונים על גרסאות הדפוס.
2-3. ר' לעזר אומ' קב של קיטע אם יש בו בית קבול כתיתין יוצאין בו וכו'. במשנתנו פ"ו מ"ח: הקיטע (רש"י: שנקטעה רגלו) יוצא בקב שלו דברי ר' מאיר ור' יוסי אוסר,6במשנה שבירושלמי, בהוצ' לו ועוד: דברי ר' יוסי, ור' מאיר אוסר, עיין במבוא לנוה"מ להרינ"א, עמ' 194. ואם יש לו בית קיבול כתיתים (בגדים רכים ומוכים) טמא. ולא נתברר בגמרא אם בית קיבול כתיתים עושה אותו נעל לעניין שבת. ובבבלי יומא (ע"ח ב') הסיקו (במחלוקת של משנתנו): אלא אמר רבא לעולם דכ"ע מנעל הוא, ובשבת בהא פליגי, מר סבר גזרינן דילמא משתמיט ואתי לאתויי ד' אמות, ומר סבר לא גזרינן.
ובחי' הרמב"ן כאן ספ"ו: עוד ראיתי בתוספתא דיבמות (פי"ב ה"י-הי"א) וכו' בקב הקיטע חליצתה כשרה. אר"י אלו ראה ר' אל[י]עזר בסנדל של עתה היה אומר עליו הרי הוא כסנדל לכל דבריו, משמע דר"י גמר דפלוגתא דר' אל[י]עזר ורבנן הוא בסנדל של עץ לגבי טומאה, ועכשיו היה ר"א מסתייע [אילו] ראה שחולצין בו לעשותו נמי כסנדל לשאר כל הדברים, ובתוספתא דשבת קתני ר"א אומר קב הקיטע אם יש בו בית קיבול כתיתים יוצאים בו ואם לאו אין יוצאין בו, פי' דסבירא ליה כיון דאית ביה בית קיבול כתיתין הדוקי מהדק ליה ברגלו ולא משתמיט מינה. ועיין מה שהאריך בס' שיח יצחק ליומא ע"ח ב', קכ"א ע"א ואילך.
ולולא דברי רבותינו היה נראה לומר שפשטות דברי הברייתא משמעה שר' אליעזר סובר שקב הקיטע אינו מנעל, ואם יש בו קיבול כתיתין יוצאין בו משום תכשיט, כשיטת אביי בבבלי כאן ס"ו א' ויומא ע"ח ב'. וכן משמע מפשטות דברי התוספתא ביבמות הנ"ל, עיין מ"ש הרינ"א במבוא לנוה"מ, עמ' 195 ואילך.