17. בעיר של זהב. משנתנו פ"ו מ"א. ופירשו בירושלמי ובבבלי שעיר של זהב פירושו ירושלים דדהבא, כלומר כתר של זהב שירושלים חקוקה עליו, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 102. וכבר העירו שסתם "עיר" היא ירושלים, דוגמת אין מוסיפין על העיר (סנהדרין פ"א מ"ה ובמקבילה), ונאכלין בכל העיר (זבחים פ"ה מ"ו ואילך) ועוד. וכן אצל הרומאים סתם עיר (urbs) היא רומי.
חייב' חטאת דברי ר' מאיר. ירושלמי פ"ו ה"א, ז' ע"ד; בבלי נ"ט ב', קל"ח א'. ועיין תנחומא וישלח ה', והדרשה שם היא כדעת ר"מ. ומשמע משם שבכל התכשיטים34רשימת התכשיטים מקוצרת שם, וישנה בשלמותה בהוצ' בובר שם סי' י"ב, ובקטע מן הגניזה במדרשים שפרסם יעקב מאן בספרו The Bible As Read וכו', עמ' פ', ושם נזכרים אף קטלא, נזמים וטבעות. חולק ר"מ35עיין ראב"ן סי' שמ"ח. ומחייב חטאת, מפני שאין הם מלבוש אלא משוי, ומכיוון שדרכן של הנשים להוציא אותם בחול, הרי דרך הוצאה בכך, כמו שאמרו בירושלמי:36פ"א ה"ג, ג' ע"ב, ופ"ו ה"ג, ח' ע"ב. תמן דרך הוצאה בנשים. אבל בהוצ' בובר ובקטע מן הגניזה37עיין לעיל, הערה 34. הגירסא היא: ואם יצתה אינה חייבת וכו'. ברם המשך הסיגנון מתפרש יותר ע"פ גירסת הדפוסים. ושמא תקנו הסופרים את הגירסא כדעת החכמים במשנתנו. וצ"ע.
18. לא תצא וכו'. ופירשו בירושלמי ובבבלי שאנו חוששים שמא תסיר את התכשיט כדי להראותו לחברתה, ותשכח ותעבירנו ד' אמות בר"ה.
ר' ליעזר אומ' יוצאה וכו'. משנת עדיות פ"ב מ"ז, ירושלמי ובבלי הנ"ל. ותמהו בירושלמי ובבבלי (קל"ח א') על הסברות הרחוקות שבין ר"מ שהוא מחייב חטאת ובין ר' אליעזר שמתיר לכתחילה. ועיין בתוספות שם ד"ה מי סברת ובהגהה שבסוף העמוד, ובהגהות הרש"ש שם שציין לבבלי ס"ב א'. ועיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 702, ד"ה ואסור.
18-19. בעיר של זהב. ופירשו בבבלי (נ"ט ב') שדווקא בעיר של זהב מתיר ר' אליעזר מפני שאשה חשובה גרידא יש לה תכשיט יקר כזה, ואין דרכה של אשה חשובה להסיר את התכשיט ולהראותו לחברתה, ואין לחשוש שמא תעביר אותו בר"ה.
19. בטוטפת ובסרביטין וכו'. ברור שאף היא מדברי ר' אליעזר, שאם לא כן אין להבין למה הפסיקה התוספתא בדברים המותרים בין הדברים האסורים לצאת בהם בשבת. וכנראה שבזה מודים החכמים לר' אליעזר, ולפיכך סתמה המשנה פ"ה מ"ה כר' אליעזר.
ואשר לטיב החפצים הללו לא נתבררה מהותם. ובירושלמי פירשו טוטפת קובטירה,38בירושלמי כפשוטו, עמ' 101, העירותי על גירסת הרשב"ץ: קבורתיא. דבר שהוא נותן במקום הטוטפת. וסנבוטין (כ"ה הגירסא במשניות מטיפוס א"י) שאינן תפורין הם צובעין תותבן, כלומר מיני צבעונין תושבים.39והיינו קבועים או קשורים, אבל לא תפורים. ובבבלי (נ"ז ב'): טוטפת המוקפת לה מאזן לאזן.40עיין היטב בתוספתא כלים ב"ב פ"ה הט"ו. סרביטין המגיעין לה עד לחייה. אמר רב הונא עניות עושין אותן של מיני צבעונין וכו'. וכנראה שהכוונה לרצועות של השביס, עיין בתוספתא כלים ב"ב פ"ה הט"ז.
לא תצא אשה באצטמא. עיין בשנו"ס ובדק"ס, עמ' 120, הערה ע'. ואצטמא (איסטמא) הוא זר (στέμμα) שנותנים על הראש. ועיין מ"ש להלן.
20. הרי זו חייבת. וכ"ה ("חייבת") בד. והנכון היא בכי"ע ובכי"ל: הרי זו פטורה. וכן בירושלמי פ"ו ה"א, ז' ע"ד: תני אין יוצאין באיסטמא. ולא נזכר שאם יצאה חייבת חטאת. ולא עוד אלא שאמרו שם: כל מקום שאמרו לא תצא ואם יצתה חייבת חטאת אסורה לצאת בו בחצר. ולפי גירסת ד וכי"ו היתה צריכה להיות אסורה לצאת באיסטמא בחצר לפי כלל הירושלמי. ובברייתא שבבבלי שנינו (נ"ז ב'): יוצאה אשח בכבול ובאיסטמא לחצר. (תכ"מ). ועיין מ"ש להלן, שו' 22–23, ד"ה כל חפוי.