33. מסתפקין מנר הכבה וכו'. וכ"ה בבבלי הנ"ל. ופירש"י: דכיון דכבה והולך לא מחייב תו משום מכבה. וכן בוודאי מוכיחה פשטות הלשון. ומדברי המיוחס להר"ן (עיין להלן) משמע שפירש מנר הכבה, מנר שכבר כבה, ור"ש בן אלעזר סובר בזה כאביו.
ומנר המנטף. בבבלי הנ"ל: ומן השמן המטפטף, ואפי' בשעה שהנר דולק. ולפירש"י הנ"ל "בשעה שהנר דולק" עונה גם על "מסתפקין וכו' ". ובבבלי שם: ואיהו (כלומר, ר' אלעזר בר' שמעון) סבר אע"ג דלא כבה. ופי' במיוחס להר"ן: ודוקא משמן המטפטף, דאלו מאותו שבנר לא אפשר, דאיכא גרם כיבוי. הרי לך שפירש שלא אמרו "בשעה שהנר דולק" אלא על הסיפא גרידא. ועיין בתוספ' רי"ד שם.
33-34. נר שעל גבי הטבלה וכו'. בבבלי ק"כ ב': ת"ר נר שעל גבי טבלא מנער את הטבלא והיא נופלת, ואם כבתה כבתה. אמרי דבי ר' ינאי לא שנו אלא בשוכח,27פירש"י ששכחו על הטבלא מבעוד יום שלא מדעת. אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור. ומכאן שפירשו שבנר דולק עסיקינן. ובתוספות שם ד"ה מנער הסבירו שבנר שאין בו שמן אנן קיימין,28ועיין במגיד משנה פי"ב מה' שבת סה"ו. שאם לא כן הרי חייב משום מכבה כשמטה את הנר, עיי"ש. והם העירו שם על הירושלמי כאן פ"ג ה"ז, ו' ע"ג, שלא גרסו בברייתא כאן "ואם כבתה כבתה" (כמו שלא גרסו כן בתוספתא), והעמידוה בנר שכבה, וכר' יהודה שאוסר לטלטל את הנר מפני שהוא מאוס, אבל מותר להזיז את הטבלא שאינה מאוסה. ועיין ברא"ש פט"ז סי' ה', ובאהצו"י, עמ' 56 ואילך.