35. מטלטלין את החצב וכו'. ירושלמי פי"ח ה"א, ט"ז ע"ג, בבלי קכ"ח א'. ובב"ר פל"א, י"ד, עמ' 287: הכנים זמורות לפילים חצובה לצבאים זכוכית לנעמיות. ועיין במקבילות שציין תיאודור שם. וחצב הוא בצל הים, עיין מ"ש לעיל ח"ב, סוף עמ' 635 ואילך.
35-36. ואת החרדל מפני שהוא מאכל יונים. כ"ה בד. וכע"ז בכי"ע, בכי"ל, בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ובכי"ו באשגרח מלעיל: מאכל צבאין, ובמשנתנו פי"ח מ"א: ולא את החרדל, רבן שמעון בן גמליאל מתיר בלוף, מפני שהוא מאכל עורבין. ובתוספות (קכ"ח א' ד"ה רשב"ג) הוכיחו מגירסת הבבלי בברייתא שלנו להלן שרשב"ג חולק אף על חרדל. ובה"ג ד"ב, עמ' 99: ושדר רב צמח בר פלטוי ריש מתיבתא שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל. ועיין ר"מ פכ"ו מה' שבת הט"ז, בכ"מ שם ובדק"ס, עמ' 292, סוף הערה ה'. אבל הר"מ לא פסק כרב צמח בר פלטוי בשברי זכוכית, עיי"ש בהי"ז.
ומדברים כאן בחרדל שלא המתיק (עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 724, שו' 39), ואעפ"י שעיקרו למאכל אדם ע"י המתקה (עיין לעיל פ"ח, שו' 19–20, ושו' 20, ומש"ש), מ"מ לעניין טלטול אינו מוקצה מפני שהוא עומד אף למאכל בהמה כל זמן שלא המתיק. ועיין בחי' הרשב"א קכ"ה א' ד"ה מתני' חבילי קש.29ובעניין חרדל אפשר לומר שהתוספתא לעיל פ"ה שהזכרנו בפנים היא בשיטת משנתנו, אבל בתוספתא שם נזכר גם תורמוס ששיעורו בכגרוגרת, והרי שנינו במשנתנו פי"ח מ"א: והתורמוס היבש מפני שהוא מאכל לעזים (כגירסת רוב הנוסחאות). ובמדרש הגדול בראשית, ו', כ"א, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' קס"ג: כיון שנכנס נח לתיבה הכניס עמו וכו' תרמוסין לעזין, ופשיטא שמטעם זה התירו טילטול, אעפ"י שאינו ראוי למאכל אדם (בלי שליקה ז' פעמים), אבל לעניין הוצאה אין משערין אותו במלא פי הגדי (עיי"ש בתוספתא ), מפני שרובו עומד למאכל אדם ע"י המתקה.
36-37. מטלטלין שברי זכוכית וכו'. בירושלמי הנ"ל הוא מדברי הת"ק. ובבבלי הנ"ל: רשב"ג אומר אף מטלטלין וכו'. והוכיחו בתוספות שם שרשב"ג מודה לת"ק ברישא.
37. שהוא מאכל נעמיות. וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ובב"ר שהעתקנו לעיל אמרו שנח הכניס לתיבה זכוכית לנעמיות. והדברים קשים, ואעפ"י שידוע שהנעמיות בולעות את הכל,30עיין מ"ש פליניאוס בספרו תולדות הטבע ריש ספר י'. לרבות גם זכוכית וכל מיני מתכות,31עיין ירוש' יומא פ"ד ה"ד, מ"א ע"ד, ומקבילות. מ"מ אין להבין למה מאכילים אותן זכוכית שאינה מזינה.
37-38. יטלטלו חבילי זמורות וכו'. וכן בב"ר הנ"ל: זמורות לפילים. ובתנחומא נח הוצ' בובר סי' ב': הפיל עצי גפנים. ולהלן שם סי' י"ד (הנדפס מכבר סי' ט'): שבישתין לפילין. ועיין עה"ש ערך שבש א'. ולעצם העניין עיין מ"ש להלן.
38-39. זה הכלל כל שהוא מן המוכן מטלטלין אותו וכו'. מפשטות הלשון משמע שהכוונה שאם יש לו מאותן החיות הרי כל המאכלים שנמנו מן המוכן הם בשבילן, ואם אין לו מאותן החיות אין המאכלים מן המוכן. ובירושלמי הנ"ל: מה אנן קיימין אם בשיש לו מאותו המין ואותו המין מצוי בשוק דברי הכל מותר. אם בשאין לו מאותו המין ואין אותו המין מצוי בשוק דברי הכל אסור. אלא כי נן קיימין בשיש לו מאותו המין ואין אותו המין מצוי בשוק. רבנן אמרין מכיון שאין אותו המין מצוי בשוק כמי שאין לו מאותו המין. ורבן שמעון בן גמליאל אמ' מכיון שיש לו מאותו המין כמי שאותו המין מצוי בשוק. ובבבלי הנ"ל: ורשב"ג נעמיות שכיחי, פילין לא שכיחי. אמר אמימר והוא דאית ליה נעמיות וכו', אי אית ליה פילין אמאי לא? אלא ראוי, הכי נמי ראוי. ולפ"ז לשיטת הבבלי הדבר תלוי גם בשכיחות המין בשוק.32ועיין בשלטה"ג פי"ח ריש סי' תע"ז. ולשיטה זו "מן המוכן" שבתוספתא כוונתו מוכן אצל אחרים. ולשני התלמודים הבבא שלנו היא תשובה לר' נתן.