21-22. אין מפנין את האוצר כתחילה בשבת וכו'. בבבלי קכ"ז א': ת"ר אין מתחילין באוצר תחילה וכו'. ובמשנתנו רפי"ח: מפנין אפילו ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחים ומפני בטול בית המדרש, אבל לא את האוצר. ופירש שמואל (בבלי קכ"ז א') שארבע וחמש קופות לאו דווקא אלא אפילו יותר, אבל לא את האוצר [כולו], שמא יבא להשוות גומות של קרקע האוצר. ולשיטתו לכאורה חולקת הברייתא שלנו על משנתנו, וסוברת שאין מתחילין באוצר בשבת, משום שהתבואה שבמחסן מוקצה היא, ור' יהודה היא דאית ליה מוקצה. אבל בירושלמי פי"ח ה"א, ט"ז ע"ג: מהו לפנות מן האוצר כסדר הזה (כלומר, ארבע וחמש קופות). נישמעינה מן הדא ושוין שלא יגע באוצר. ומן הלשון "ושוין" מוכח שהתנאים שחולקים בהלכה אחרת מודים שלא יתחיל באוצר, ומסתבר שהכוונה למחלוקת שבבבלי קכ"ז א' אם מותר להתחיל בתבואה שלא התחילו בה בערב שבת (עיין הגירסא ברמב"ן קכ"ז רע"א), ובאוצר כולם מודים שלא יגע בו. ומכאן שלא מטעם מוקצה אתינן עלה. ועיין בר"מ פכ"ו מה' שבת הט"ו ובאור שמח שם.
אבל רב חסדא (בבבלי קכ"ו ב') מפרש את משנתנו הנ"ל: אבל לא את האוצר, כלומר, מפנין את התבואה שבקופות, אבל לא יתחיל באוצר, ולא יפנה את האוצר כלל, ואפילו מקצתו, ומתניתין ר' יהודה היא דאית ליה מוקצה. והברייתא שלנו מפרשת את משנתנו.
22. אבל עושה בו שביל וכו'. וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ופירשו בבבלי: אבל עושה בו שביל ברגליו. ופירש"י: דרך הליכתו, דלא הוי טלטול.
22-23. חצר גדולה שירדו בה גשמים והיה בה בית האבל וכו'. וכן בירושלמי עירובין פ"י הי"ג, כ"ו ע"ד (אלא שחסרה שם המלה "גדולה"). ובבבלי שם (ק"ד א'): ורמינהי חצר שנתקלקלה במימי גשמים מביא תבן ומרדה בה.
23-24. מביא תבן בקופה ומרדיד. וכ"ה בד ובכי"ל. ובכי"ע: מביא תבן בידו ומרדה. ובירושלמי הנ"ל: הרי זה נוטל את האבן ומוריד. וכבר תקן לנכון בגליון הש"ס שם: נוטל את התבן ומרדד. ובבבלי הנ"ל: מביא תבן ומרדה בה. ואף מרדה פירושו מרדד, שוטח בה (כלומר, בחצר).
24. שלא ירדה בידו ובקופה כדרך שעושה בחול. בירושלמי הנ"ל: ובלבד שלא יעשה בשבת כדרך שעושה בחול. ובבבלי (להלן שם): והתניא כשהוא מרדה אינו מרדה לא בסל ולא בקופה, אלא בשולי קופה. ועיין ירושלמי עירובין פ"ז ה"ג, כ"ד ע"ג, ומ"ש בספרי הירושלמי כפשוטו, עמ' 332. ובתכ"מ העיר על דברי התוספות עירובין ק"ד א' סד"ה דרש (שו"ע או"ח סוף סי' שי"ג), וכדברי הר"י מפורש כאן בתוספתא.
24-25. נסרים ששיגמן אע"פ שפין ואע"פ מותקנין וכו'. בד: נסרי' של בית אומן אעפ"י ששפין ואעפ"י שמותקנין. ובכי"ע (אלא ששם בבא זו אחרי הבבא של חבילה וכו'. וכ"ה הסדר בכי"ל): נסרום בית האומן (אצל צוקרמ' בטעות: נסרות בין בית האומן) אף על פי שפיר וכו'. ובכי"ל: נסרין של בית האומן אע"פ שופין ואעפ"י מתוקנין וכו'.
ובבבלי מ"ט ב': מיתיבי נסרין של בעל הבית מטלטלין אותן, ושל אומן אין מטלטלין אותן, ואם חישב לתת עליהן פת לאורחין בין כך ובין כך מטלטלין. שאני נסרים דקפיד עלייהו. ולפי גירסת רוב הנוסחאות חולקת תוספתא זו על הברייתא שבבבלי. אבל קרוב לוודאי שהגירסא שלפנינו נכונה, שכן שנינו בכלים ספכ"ב: הנסרין שבמרחץ ששגמן, ר' עקיבא מטמא וחכמים מטהרין וכו'. ופירושו שהכניס שעם בין נסר לנסר (עיין בפיה"ג לטהרות, עמ' 20, הערה 1–3) ועשאן אחד. ולפ"ז בנסרים של בעל הבית עסיקינן, ואעפ"י ששיגמן, שפן והתקינן לעשות מהן כלים, מותר לטלטלן, מפני שבעה"ב אינו חס עליהן כל כך שלא יפגמו.
25-26. חבילה של גמי וכנה של שבחין וטומוס של שטרות וכו'. וכ"ה בכי"ל, אלא ששם "שואין" במקום שבחין. ובכי"ע: חבילה של גמי וכנה של שיחים וש (אחרי אותיות אלו ריוח בכ"י, וברור שצ"ל: וט[ומוס], וכן דרכם של הסופרים להניח ריוח פנוי במקום שלא יכלו לקרוא) של שטרות וכו'. ובד: חבלי' של טבחין וטומוס וכו', וצ"ל: חביל' [של גמי וכנה של] שבחין וכו'.
וברור שכנה של שבחין (שוחין, שועין, שואין) הוא שרש של שיחין (כלומר, החלק התחתון של השיח שממנו מסתעפים הקנים הרכים), וכ"ה בסורית, עיין במלונו של פיין סמית ערך כנא (עמ' 1761) וערך שוח, שווחא (עמ' 4092). וכן להלן עירובין פ"ד, שו' 79–80: ולא בשבח של גמי, ועיין מש"ש. ואף שם הכוונה שאין מודדין בענפים רכים של שיח הגמי. ועיין לעיל ח"א, עמ' 415.
26. וטומוס של שטרות וכו'. עיין מ"ש לעיל פי"ג, שו' 17.
ועורות שאין עבודין אם התקינן וכו'. בעורות בהמה דקה (לשיטת רש"י קט"ז סע"ב), או בעורות לחים (לשיטת ר"ת בתוספות מ"ט סע"א), שאין מטלטלין אותן אלא אם ייחדן לישיבה,20ועיין בתוספות זבחים צ"ד א'. והוא הדין לכל מה שנשנה לעיל שאין מטלטלין אותן בלי הכנה לישיבה. ואף טומוס של שטרות אפשר לייחד לישיבה, עיין כלים פכ"ד מ"ז ובפיה"ג שם. ועל התקינן שפירושו ייחדן, עיין מ"ש לעיל, שו' 17, ד"ה מותקן.
27. עורות עבודין ושאין עבודין וכו'. כלומר, אפילו עורות עבודים של אומן, שהוא מקפיד עליהן, מטלטלין אותן, כמפורש בברייתא שבבבלי מ"ט ב'.21כלומר, בשיטת ר' יוסי, וחכמים חולקין עליו, ומחלקים בין עורות של בעה"ב שאינו מקפיד עליהם ובין עורות של אומן. ועיין גם בירושלמי פ"ד רה"ב, ו' ע"ד. ומטלטלין אותן בשבת, ואפילו אם לא התקינן (ייחדן) מערב שבת, וכפירוש כל הגאונים (עיין רשב"א במקומו) והר"ח (עיין בתוספות מ"ט רע"ב). ועיין מ"ש להלן בסמוך.
28. אבל גיזי צמר וכו'. הכל הוא מדברי ר' יוסי, ואף הוא מודה בה שאין מטלטלין אותן. ובירושלמי (פ"ד ה"ב, ז' ע"א) אמרו בשם ר' ישמעאל בר' יוסי: אבא שלחא הוה, והוה אמר לנו קשרו לכם ראשי גיזיות, ואתם מותרין לטלטלן למחר. חזקיה אמר אפילו מלן (=מללן, כלומר מיעך את ראשי הגיזיות באצבעותיו). ופירשו המפרשים שהכוונה לעורות, ואמר ר' יוסי לתלמידיו שיעשה מעשה מבערב שבת בעורות כדי להתקינן לישיבה. ובבבלי מ"ט רע"ב: אמר ר' ישמעאל בר' יוסי אבא שלחא הוה, ואמר הביאו שלחים ונשב עליהם. ופירש"י: ואמר בחול. ובשי"ק בירושלמי ד"ה אבא הוכיח כן מירושלמי הנ"ל. ברם כבר הבאנו לעיל בסמוך שכל הגאונים חולקים על רש"י, וסוברים שר' יוסי אמר כן בשבת, וכן מוכח מלשון הברייתא שלעיל שלר' יוסי מטלטלין עורות אעפ"י שלא ייחדן מערב שבת. ולא עוד אלא שלפירוש המפרשים בירושלמי עדיין אין הירושלמי מתאים לבבלי אפילו לפירש"י, שהרי הצריך ר' יוסי לעשות מעשה חשוב מבעוד יום, כדי לתקנן לישיבה, עיי"ש בסה"ב.
ולפיכך קרוב לוודאי שהירושלמי אינו מדבר כלל בעורות, אלא בגיזי צמר גרידא, ור' ישמעאל בר' יוסי אומר שאביו היה סוחר בעורות (או פושט עורות), ומפני זה היו לו הרבה גיזי צמר (שהסיר מן העורות) עומדות למכירה, והתיר לתלמידים לישב עליהן בשבת ע"י התקנה במעשה מערב שבת. ולפ"ז אין הירושלמי מדבר בעורות כלל, ובהם אינו צריך ייחוד מבעוד יום, וכשיטתו לעיל, אבל בגיזי צמר וכדומה סתמן לפרקמטיא או לטווייה, ואסור לטלטל אותן בשבת, מבלי שהתקינן במעשה מבעוד יום. ועיין לעיל פ"ג, שו' 42 ואילך, ומש"ש.
ועניצי פשתן ולשונות של ארגמן וכו'. בבבלי מ"ח א': טומנין בגיזי צמר ובציפי צמר ובלשונות של ארגמן ובמוכין ואין מטלטלין אותן וכו', מהו דתימא חזי למיזגי עלייהו קמ"ל. ועיי"ש בתוספות ד"ה וכי וברשב"א שם. ומשמע שכולן דין אחד להן. ועיין ברמב"ן ובשאר מפרשים שם. ועיין במשנת ב"מ פ"ב מ"א.