12-13. שברי תנור ישן אין ניטלין בשבת דברי ר' מאיר, ר' יוסה אומ' ניטלין וכו'. וכ"ה בד. ובכי"ע: דברי ר' יהודה, ר' יוסי אומ' וכו'. ובכי"ל: דברי ר' יהוד', ר' מאיר או' וכו'. ובבבלי קכ"ה א': שברי תנור ישן הרי הן ככל הכלים הניטלין בחצר דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר אין ניטלין. ומתוך הסוגייא שם מוכח שאין להגיה. וגירסת כי"ל מתאימה לגירסת הבבלי, אלא שהקדימו בה דברי ר' יהודה לדברי ר"מ. ופירשו בבבלי שהמחלוקת היא בשברים שעושים מעשה טפקא,14כלומר, מחבת, עיין בתוספות הערוך השלם, עמ' ר"ה, ערך טפקא. ואפשר לאפות עליהם כשמסיקים תחתיהם, ונמצא שלר' יהודה יש כאן רבותא, והיינו יכולים לטעות שהשברים עדיין עושים מלאכת התנור, ומשמיע לנו ר' יהודה שאסור לטלטלם, מפני שאין זו מלאכת התנור ממש, שהרי בתנור מסיקים מבפנים ובאילו מסיקים מבחוץ, ור' יהודה לשיטתיה (במשנתנו פי"ז מ"ה ולהלן ה"ו) שאין מטלטלין שברי כלים אלא אם עושין מעין מלאכת אביהם. אבל לר"מ מטלטלין שברים מ"מ, ובלבד שיעשו מעין מלאכה, ונקטו כאן שברי תנור, ולא שברי כלים סתם, משום שיטת ר' יהודה שאפילו שברי תנור שעושין מעשה טפקא אינם מיטלטלין.
אבל לפי גירסת כי"ו וד צריך לפרש שבתנור מחובר לקרקע עסיקינן, ור"מ רואה אותו כמחובר ממש, ואם נשבר בשבת, אין מטלטלין את שבריו, ולר' יוסי תנור מחובר דינו כתלוש, עיין במרכבת המשנה פכ"ה מה' שבת הי"ג. ועיין להלן.
13. העיד ר' יוסה משם ר' ליעזר בן יעקב וכו'. כ"ה בכל נוסחאות התוספתא והבבלי הנ"ל. ובחידושי הרמב"ן קכ"א א': ומצאתי בנוסחאות ישנות העיד ר' יוסי הכהן. וכן במלחמות ספי"ז: ובנוסחאות בדוקות מצינן העיד ר' יוסי הכהן משום ר' אליעזר בן יעקב. ועיין גם בחידושים המיוחסים להר"ן קכ"ה א' ד"ה כמאן.
14. ועל כסויו שאין צריך בית יד. במשנתנו ספי"ז: כסויי הכלים שיש להם בית אחיזה ניטלין בשבת. א"ר יוסי בד"א בכיסויי קרקעות אבל בכיסוי הכלים בין כך ובין כך ניטלין בשבת. ובבבלי שם: כי פליגי בכיסוי תנור, מר מדמי ליה לכיסוי קרקע, ומר (כלומר, ר' יוסי) מדמי ליה לכיסוי כלים. ועיין ברי"ף בסוף פירקין, בבעל המאור ובמלחמות שם, בחידושי הרמב"ן ובמיוחסים להר"ן הנ"ל. ועיין בהשגות פכ"ה מה' שבת הי"ג ובמרכבת המשנה שם.
אין נוטלין במוט בשבת. מפני שעושה מעשה חול, עיין במשנת ביצה פ"ג מ"ג. ובבבלי קמ"ח א'15לפי גליון כי"מ, התוספות שם וערוך ערך גד, עיין דק"ס, עמ' 355, הע' ו'. וביצה ל' א': דדרו בדוחקא לדרו ברגלא וכו'. ופירש"י בדוחקא מלשון דוחק. אבל בר"מ בפ"ה מה' יו"ט ה"ב תרגם בדוחקא: במוט. ובחידושי הר"מ שבתחילת ס' מעשה רוקח ח"א (שו"ת הר"מ ד' ליפסיאה, נ"ז סע"ד): מדברי רבינו נראה שגורס הני דדרו בדוהקא, בה"א, ולא דוחקא (ו)כמ"ש בעל הערוך. ויפה פירש ר"ן ברילל (בית תלמוד של ווייס ח"א, עמ' 113) שדוהקא הוא בלשון סורית מוט,16עיין במלונו של פיין סמית, עמ' 827, ערך דהקא, שתרגמו vectis וכן ראיתי בדק"ס סנהדרין, עמ' 12, הערה י', שהביא בשם ילקוט כת"י שגרס בבבלי שם ז' ב' בין כלי הדיינים: רצועה וסנדלא דוחקא ושיפורא. וכתב הרנ"נ שם: ומלת דוחקא איני יודע לפרשה. וברור שהכוונה לדוהקא שלנו, כלומר, מקל לרדות בו, וגרס דוחקא (=דוהקא) במקום "מקל" שבנוסחאות שלפנינו בבבלי.
15. אבל נוטלין בשנים. וכן בירושלמי פי"ז ה"א, ט"ז ע"א: כל שניטל בשנים מטלטלין אותן. ובבבלי קכ"ג ב': עד שאמרו כל הכלים ניטלין בשבת אפילו בשני בני אדם. ואביי לעיל שם לא התיר אלא בשתי ידים, אבל לא בשני בני אדם. ועיין בתוספות בכורים. וגרס כאן: בשתים, ולא גרס את הסיפא להלן. ועיין מ"ש להלן בסמוך.
שלשה וארבעה אסור. וכן בירושלמי הנ"ל: בשלשה,17כגירסת כמה מן הראשונים, עיין אהצו"י, עמ' 152, ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 199. ולפנינו בטעות: בשנים. בארבעה ובחמשה אסור. אבל ר' זעורה חלק והסיק: מכיון דאת אמר בשנים מותר, אפילו בארבעה ובחמשה מותר. וכן פסק הר"מ בפכ"ה מה' שבת ה"ו. ועיין במ"מ שם ובתוספות ל"ה א' ד"ה ואפילו.
קנה שהתקינו וכו'. ירושלמי פי"ז ה"ג, ט"ז ע"ב, בבלי קכ"ו א'.
17. מותקן וכו'. פירש"י: מתוקן בהזמנה בעלמא. ועיין מ"ש לעיל פ"א, הערה 38.
18. להיות נוטל בו את הפת מאפיפירות וכו'. בכלים פי"ז מ"ג: הסלין של פת וכו', אפפירות שעשה לה קנים וכו'. ובפי' הגאונים שם, עמ' 49: כלי נעשית מכלי פפיר, קופה גדולה שהיא עשויה כמעשה שבכה ומצודה שאינה מקבלת תבואה וכו'. ובבבלי פסחים י' ב': ככר בשמי קורה צריך סולם להורידה וכו'. ובירושלמי שם פ"א ה"א, כ"ז ע"ב: כן אנן אמרין הדא פיפייארות אפילו גבוה כמה לא תהא צריכה בדיקה, כלומר, אתמה. ומכאן שהפיפייארות היתה נתונה לפעמים במקום גבוה, והיו זקוקים למקל כדי ליטול משם את הפת.
19. הרי היא כדוקרן וכו'. כלומר עץ העשוי כמין מזלג מפוצל מלמעלה (δίκρανον), עיין לעיל ח"א, עמ' 327, הערה 25, וח"ב, עמ' 639. ודוקרן הוא כלי ככל הכלים.
19-20. משלשלין את המשלית להעלות בה כלי או קיתון כלכלה לישב עליה וכו'. וכע"ז בכל הנוסחאות. ובד"ח הדפיסו: מטלטלין את המשליא (בד: המשלי' = המשלית) וכו'. וכל המפרשים נדחקו מאד בפירושה. ונעלמה מהם לפ"ש התוספתא במכשירין פ"ב הט"ו: שלשל את המשלית18כצ"ל שם, עיין מ"ש בתס"ר ח"ד, עמ' 114. ולפנינו בטעות: המטלית. להעל בה דלי, או קיתון, וכלכלה להשיב עליה תרנגולת.19והלשון שם הוא באשגרה מכאן, שהרי לעניין הכשר המים שעל המשלית לא איכפת לאיזה צורך הוציא את הכלכלה, וסתם כלכלה אינה משמשת להושיב עליה תרנגולת. ולפנינו הכוונה שמשלשלין את המשלית להעלות בה כלי, או קיתון, אעפ"י שאינה קשורה בהם, וכן מעלים במשלית כלכלה לישב עליה תרנגולת, כלומר, מעלים אפילו לשם דבר שאינו ניטל בשבת. ובמשנתנו פי"ז מ"ו: זמורה שהיא קשורה בטפיח ממלאין בה בשבת. ובבבלי שם: לא קשורה לא. ופירש"י: ואפילו יש עקמומית בראשה כעין מזלג וכו', ולא גזרו אלא בזמורה, עיי"ש, ומלמדת התוספתא כאן שמשלית היא כלי, כמו דוקרן שלעיל, ומטלטלין אותו בשבת. ובמשנתנו פי"ח מ"ב: כופין את הסל לפני האפרוחים וכו'. ופירש"י (קכ"ח רע"ב): אשמעינן דכלי ניטל לדבר שאינו ניטל בשבת. ולפיכך שולין בה אף את הכלכלה ליישב עליה תרנגולת.
ובר"מ פי"ג מה' טומאת אוכלין הי"ג: שלשל את המשולת לבור להעלות בה כלי או קיתון, שלשל את הכלכלה לבור, כדי שתשב עליה את התרנגולת וכו'. ומוכח שהוא פירש ששלשל את הכלכלה למים כדי להציל את התרנגולת. ונראה שרבינו פירש כן מפני הקושי שעוררנו בהערה 19, ולפיכך פירש שהכוונה למים שעל הכלכלה. ולכאורה היה אפשר לפרש אף כאן כן, שמותר לשלשל את הכלכלה עצמה לתוך המים (ולא שמעלין אותה במשלית), כדי להציל את התרנגולת, והוא כעין מאמר רב בבבלי קכ"ח ב': בהמה שנפלה לאמת המים מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה, ואם עלתה עלתה, ועיין להלן בסמוך. אלא שלפי פירוש זה הסיגנון מגומגם, והיה צ"ל: ואת הכלכלה וכו'.
20. בהמה שנפלה לתוך הבור וכו'. וכ"ה בד. וכן בבבלי קכ"ח ב' הנ"ל: בהמה שנפלה לאמת המים עושה לה פרנסה וכו'. ובר"מ פכ"ה מה' שבת הכ"ו: בהמה שנפלה לבור, או לאמת המים וכו'. אבל בכי"ע כאן: ובהמה טמאה שנפלה לבאר וכו'. וכן בכי"ל: בהמה טמאה שנפלה לתוך הבאר וכו'. ולפי גירסת כי"ע וכי"ל נשנתה הברייתא בעיקרה לעניין יו"ט, ולפיכך נקטו טמאה, אבל בהמה טהורה מעלה ושוחט, או מעלה על מנת לשחוט, עיין מ"ש להלן ביצה פ"ג שו' 7–8.