1. בראשונה היו אומ' וכו'. בבלי קכ"ג ב'. ואמרו להלן שם שבימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו, דכתיב (נחמיה י"ג, ט"ו) בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גתות בשבת וכו'. ובירושלמי פי"ז ה"א, ט"ז ע"א: בראשונה היו כל הכלים ניטלין בשבת, כיון שנחשדו להיות מחללין ימים טובים ושבתות, הדא היא דכתיב בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גיתות וכו', ואסרו להן הכל, כיון שנגדרו וכו'. ועיין מ"ש להלן.
1-2. מקצוע של דבילה וזומא לסטרון של קדירה וסכין קטנה שעל גבי שלחן. וכ"ה בבבלי הנ"ל.1אלא שבדפוסים: וזוהמא ליסטרין, והוא ע"פ הדרש בבבלי ב"מ ל"ג א' (ועיין הוריות י"ג ב'). אבל בכ"י ובראשונים אף בבבלי: וזומא ליסטרין. ובירושלמי הנ"ל (להלן שם): כשלשה כלים המיטלטלין בחצר, ואילו הן סכין קטנה ומקצוע של דבילה וזומי ליסטרא. והנה מקצוע של דבילה הוא כלי שלפעמים משתמשים בו באיסור, וקוצצים בו תאנים מן המחובר (עיין שביעית פ"ח מ"ו ועוד), וכן זומא לסטרין, כף גדולה של מרק (ξωμάριστρον, כפירוש המלונים. ועיין בפיה"ג לטהרות, עמ' 29), ולפעמים היו בוחשין בה את הקדירה (עיין ר"ח קכ"ז ב' ובפיה"ג הנ"ל ורש"י הוריות י"ג ב') בשעת הבישול, ולפי זה אף סכין קטנה היו משתמשים בה לפעמים לחתוך מן המחובר, ועיין בבלי עירובין ל"ה א'. ודווקא כלים אילו שהיו משתמשים בהם לפעמים גם לאיסור נכללו בראשונה בתוך כל הכלים שאסרו להם (כפי שמוכח מלשון הירושלמי הנ"ל: ואסרו להם את הכל), "אבל אותן כלים שאין משתמשין אלא תשמיש של היתר, ואין ראויין לתשמיש אחר לא אסרו אפילו בראשונה" (חידושים המיוחסים להר"ן קכ"ג ב'). ועיין בתכלת מרדכי.
2-3. חזרו להיות מוסיפין והולכין וכו'. בירושלמי הנ"ל: כיון שנגדרו היו מתירין להן והולכין עד שהתירו להן את הכל חוץ מן המסר וכו'. ובבבלי הנ"ל: התירו וחזרו והתירו וחזרו והתירו עד שאמרו כל הכלים וכו'. ונחלקו שם אביי ורבא בפירושו, ולדברי רבא: התירו דבר שמלאכתו להיתר בין לצורך גופו ובין לצורך מקומו, וחזרו והתירו מחמה לצל. וחזרו והתירו דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו אין, מחמה לצל לא. ועיי"ש קכ"ד ב' וירושלמי פ"ד ה"ב, ז' רע"א, ומ"ש בספרי הירושלמי כפשוטו, עמ' 93.
3. כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן המסר וכו'. במשנתנו פי"ז מ"ד: ר' יוסי אומר כל הכלים וכו'. וכ"ה בד' נפולי ובקטע מן הגניזה ובבבלי קכ"ג ב', וכ"ה בכי"מ וברי"ף וברמב"ן רפי"ז ובמאירי קכ"ג ב' שם. אבל במשנה שבירושלמי, בהוצ' לו, קויפמן ופרמה (ועיין גם במלא"ש) חסרות המלים "ר' יוסי אומר" והיא נשנית בסתם כבתוספתא כאן. ועיין בגליון בבבלי שם שהעירו שכן מוכח בבבלי קנ"ז א', אבל בעירובין ל"ה א' מפורש: תנא קמא סבר לה כר' יוסי דאמר כל הכלים ניטלין בשבת וכו'. ברם בכי"מ וכ"י אוקספורד שם: רבנן סברי לה כמאן דאמר כל הכלים ניטלין וכו'. ובד' שלוניקי שם, וכן בראשונים, חסרה כל הפיסקא "ת"ק סבר לה כר' יוסי וכו' ויתד של מחרישה", עיין דק"ס שם, עמ' 130, הערה ע'. ולפי גירסת כי"י הנ"ל אף מעירובין מוכח שמשנתינו נשנית בסתם, וכן מוכח מן התוספתא להלן שר' יוסי שנה גם צפורן גדולה. ועיין בתכלת מרדכי.
ולעצם העניין פירש"י שמסר הגדול, והיא מגירה גדולה שעשויה לקצוץ (לנסור) קורות, וכן יתיד של מחרישה, מקפיד עליהם ומייחד להם מקום, דלא חזו למלאכה אחרת.
4. אף האיגן. בד ובכי"ל: אף ההוגין. וכ"ה בירושלמי פי"ז ה"א, ט"ז א'.2אלא ששם הסדר הפוך: דברי ר' יוסי שלהלן באו לפני דברי רשב"ג. ובכי"ע: אף אגוז. וכן בערוך ערך אגוז: בתוספת שבת בפרק בראשונה3כ"ה בכ"י קהוט, ולפנינו: בפר' שיני בראש. רבן שמעון בן גמליאל אמ' אף האגוז של ספינה. ואין כאן אלא ט"ס רגילה מאד בין זי"ן ונון סופית,4וכן במשנה בהוצ' לו לעיל פ"ו מ"ז: פורפת על האבן ועל האגון, ובשאד נוסחאות "ועל האגוז". ועיין מ"ש לעיל פ"ד, הע' 69. והחילוף בין זי"ן ובין נו"ן סופית רגיל מאד בכי"י, עיין להלן פט"ז, הע' 45. והנכון כלפנינו: האיגן, האוגן, ההוגין, כלומר, העוגן של ספינה. ואף הוא צריך שיהיה חד בקצוותיו, והוא מקפיד עליו שלא יקהה בשאר שימושים, והוא מוקצה מחמת חסרון כיס. אבל האגון שאינו של ספינה מיטלטל, עיין מ"ש לעיל ספ"ה ובהערה 69 שם.
4-5. ר' יוסה אומ' אף צפורן גדולה. וכן בערוך ערך צפורן: בתוספת שבת בפ' בראשונה ר' יוסי אומר אף צפורן גדולה. ובירושלמי הנ"ל: אף הציפרין. והוא כלי שחופרין בו, עיין בערוך הנ"ל ובעה"ש שם, ואף על כלי זה הוא מקפיד שלא יקהה חידודו בשאר שימושים, והוא מוקצה מחמת חסרון כיס, והרי הוא מעין יתיד של מחרישה. וע"פ העניין נראה יותר שבצפורן של ספינה עסיקינן, והוא מעין עוגן, עיין בוי"ר פ"ד, ב', הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' פ"ב, ומש"ש, עמ' תתע"א.
5. אפילו טלית אפילו תרוד אין ניטלין וכו'. כ"ה בד. ובס' המפתח לרבינו נסים קכ"ד ב' (מ"ח ע"א): ובתוספתא ר' נחמיה אומ' אפילו טליתו ואפילו תרווד אין ניטלין אלא לצורך. ובכי"ע ובכי"ל: אפילו טלית ואפילו תרווד וכו'. ושמא צ"ל שם: אפילו טליתו אפילו תרווד וכו'. אבל גם בבבלי קמ"ו א' (לפי כי"מ): אפי' טלית ואפי' תרווד אין ניטלין וכו'. ולפנינו בבבלי שם: אפילו תרווד אפי' טלית ואפילו סכין אין ניטלין וכו'. ברם המלים "ואפילו סכין" אינן שם בכי"י ובראשונים, ואינן גם בבבלי עירובין ל"ה א' (עיין דק"ס, עמ' 347, הערה ת').
5-6. אין ניטלין אלא לצורך. בבבלי שבת (ועיי"ש קכ"ג א') ועירובין הנ"ל: אלא לצורך תשמישן. ופירש"י, לתשמיש המיוחד להן, אבל לא לתשמיש אחר, אפילו של היתר, ועיין רש"י כאן ל"ו א' ד"ה הא דקתני אף שופר, ובתוספות שם, וברש"י קכ"ד א' ד"ה א"ל רבא. ועיין מ"ש להלן בסמוך.
6. ר' לעזר אומ' בית שמיי אומ' אין ניטלין אלא לצורך וכו'. בכי"ע ובכי"ל: ר' שמעון בן אלע' (אלעזר) אומ' וכו'. ובד: רשב"ג אומר וכו'. ובירושלמי פי"ז ח"ד, ט"ז ע"ב: תני אמר ר' יודן לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על המלאין שמטלטלין אותן שלא לצורך ועל הריקנין שיש בדעתו למלותן, ועל מה נחלקו על שאין בדעתו למלותן, שבית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין. אתייא דבית שמאי כר' נחמיה.5ועיין להלן פט"ז, הערה 13. את אמרת הלכה כר' נחמיה ולא הלכה כבית שמאי. ובתוספתא ביצה פ"א, שו' 41 ואילך, נשנית ברייתא מעין זו בשם רשב"ג (כגירסת ד' כאן) לעניין הוצאה ביו"ט, עיין מש"ש. ונ"ל שלשון התוספתא בביצה מוכיחה על דברי הירושלמי כאן, ושם שנינו: שמוליכין כלים מליאים לצורך6שהרי שם לא בטלטול עסיקינן, אלא בהולכה ובהוצאה מרשות לרשות, וב"ש סוברים שלא הותרה הוצאה שלא לצורך. וריקנין למלאותן וכו'. ואף בירושלמי "הריקנין שיש בדעתו למלותן" פירושו שמטלטל אותן ע"מ למלאותן שם אח"כ, והוא לצורך תשמישן, ולא נחלקו אלא בריקנין שאין בדעתו למלאותן וכו', כלומר, שמטלטל אותן שלא על מנת למלאותן אח"כ, אלא לשם תשמיש אחר. וב"ש אוסרין בזה. ומכאן שאפילו כלי שמלאכתו להיתר אין מטלטלין אותו אלא לתשמישו. ועיין בבלי קכ"ד רע"ב.
ברם לפי מסקנת הירושלמי ב"ש סוברים כר' נחמיה, אבל ר' נחמיה אינו סובר כב"ש, ומתיר לטלטל כלי שמלאכתו להיתר לצורך גופו, אעפ"י שאינו תשמישו המיוחד לו. ומה שאמרו בירושלמי פי"ז רה"ב, ט"ז ע"א: הא שלא לפצע בו לא. מתני' דר' נחמיה, דאמר ר' נחמיה אין ניטלין אלא לצורך, פירשו בירושלמי שבקורנס של אגוזים עסיקינן, אלא שאין תשמישו לפצוע קליפת האגוזים אלא לשחיקת האגוזים עצמם, וכפירוש הרמב"ן ברפי"ז לשיטת הרמב"י. ולר' נחמיה כלי שמלאכתו להיתר ניטל לצורך גופו, ואעפ"י שאינו לצורך תשמישו. והברייתא שבתוספתא לעיל בשם ר' נחמיה, לא הובאה בירושלמי, ואם נשנתה בא"י פירשוה כפשוטה, לצורך, לצורך גופה, ולאו דווקא לצורך תשמישה המיוחד. ולא עוד שבשיטת ב"ש מפורש בירושלמי שמטלטלין את המלאים אפילו שלא לצורך, מפני שכל עצמו של איסור טלטול לא נאמר אלא בכלים, אבל לא באוכלים הראויים לאדם, שלכ"ע מטלטלים אותם שלא לצורך, אבל לשיטת ר' נחמיה רצו לומר בירושלמי פט"ז ה"ג, ט"ו סע"ג, שאף באוכלין אין מטלטלין אותן שלא לצורך, כלומר מחמה לצל, עיי"ש. ולדעתו כל הגזירה היתה על טלטול שלא לצורך גופו, בין באוכלין בין בכלים.
7. דלת שידה תיבה וכו'. בבלי קכ"ב ב'.
נוטלין ולא מחזירין. ופירש רבא שם שנוטלין אותן מפני שאין סתירה בכלים, ולא מחזירין, גזירה שמא יתקע, כלומר שמא יתקע שם יתד, או מסמר, להדקן.
8. דלת [לול] ובית התרנגלין לא נוטלין וכו'. כ"ה ("לול") בד. ובכי"ע: דלת הלול (אצל צוקרמ' בטעות: חלול) של בית התרנוגלין וכו'. ובכי"ל: דלת חלול ושל בית תרנגול וכו'. ובבבלי הנ"ל: ושל לול של תרנגולים וכו'. ופירשוה שם שלול הוא מחובר לקרקע, ולפיכך אין נוטלין משום סתירה במחובר לקרקע. ואשר לגירסא "חלול" שבכי"ל היא בוודאי ט"ס, או תיקון הסופרים ע"פ הבבלי ק"ב ב', ועיי"ש ברש"י ד"ה לול של תרנגולין, אלא שלפי תיקונם היה צ"ל: חלול', חלולה.