37-38. ולא יציל ואחר כך יזמין וכו'. וכ"ה בכל נוסחאות התוספתא, לרבות קג"נ, וכ"ה בה"ג הנ"ל. ובבבלי קי"ז ב' נאמר כע"ז לעניין התוספתא לעיל פ"ג ה"י, שו' 26. ובמשנתנו פט"ז מ"ב: מצילין מזון שלש סעודות, הראוי לאדם לאדם וכו'. ובירושלמי שם (ה"ג, ט"ו רע"ד): אית תניי תני מצילין ואח"כ מזמן, אית תניי תני מזמן ואחר כך מציל וכו', ותלו לה שם במחלוקת החכמים ור' יוסי בר' יהודה להלן. ואעפ"י שאמרו להלן במשנתנו (מ"ג שם): ואומר לאחרים באו והצילו לכם וכו', ומשמע שהוא אינו יכול להציל בשביל אורחים שבדעתו להזמין, מפרש לה הירושלמי שהמשנה מדברת בזמן שאינו יכול להציל לבדו את הכל מחמת מהירות התפשטות הדליקה, ומתירה המשנה לקרוא לאחרים להציל. וכנראה שכן פירש גם הבבלי את המשנה שם, שהרי כן אמרו (ק"כ א'): חשבון מאי עבידתיה, מהפקירא קא זכו. ומשמע שבאינו יכול להציל לבדו עסיקינן, שאם יכול להציל, אלא שאסרו לו לעשות כן משום שבות, אינו ברור שיהא נקרא הפקר משום כך.34ופשיטא שאינו דומה לאיסורי הנאה דרבנן שאיסורן מחמת עצמן.
ואעפ"י שבנידון שלפנינו אינו מציל אלא לחצר המעורבת, ובהיתירא קא טרח, פירשו בבבלי קי"ז ב' שאסרו עליו להציל יותר מג' סעודות שמא אתי לכבויי. אבל בירושלמי (פט"ז ה"ג, ט"ו ע"ג) פירשו שהאיסור הוא שלא יבוא להציל משבת לחול. והירושלמי לשיטתו שמעמיד את המשניות כר' שמעון, ולדידיה אפילו מכבה אינה אלא שבות, עיין לעיל, שו' 33.
38-39. הציל פת נקייה אין רשאי להציל פת הדראה וכו'. וכע"ז בכל הנוסחאות וכ"ה בה"ג הנ"ל. אבל בכי"ע: מציל פת (אצל צוק' בטעות: כפת) נקייה אין צריך להציל פת הדראה וכו'. ואין צריך פירושו אינו רשאי, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 785, הערה 35 ולהלן עירובין פ"ה שו' 27, שם שו' 47. ובבבלי: הציל פת נקיה אין מציל פת הדראה וכו'. ופת הדראה היא פת חזרא (=מורסן), כמו שפירש לנכון ר"ע לעף בפלורה ח"א, עמ' 718.
39. פת הדראה רשאי להציל וכו'. וכע"ז בכל הנוסחאות, בה"ג ובבבלי הנ"ל. ובכי"ע משובש.
ואין מערימין בכך. וכ"ה בה"ג הנ"ל, ופירשו שאסור להציל בכוונה פת הדראה מקודם, כדי שיוכל לומר אח"כ שרצונו בפת נקייה. ובבבלי חסרה בבא זו, ועיין מ"ש באו"ש פכ"ג מה' שבת ריש הכ"ה. ולעיל שם בבבלי נשנית הלכה זו לענין התוספתא שלעיל פ"ג ה"י, שו' 26 הנ"ל. ומחלוקת זו גם בבבלי מו"ק י"ב ב',35ופירשו במגן אברהם (עיי"ש במחצית השקל) ובבאור הגר"א או"ח סי' של"ה ס"ק ג' שהכוונה שם לברייתא שלנו. ועיין בתוספות קל"ט ב' ד"ה מ"ש, ובהגהות הרש"ל שם. וכ"ה בשיטה לתלמידו של ר"י מפריס, עמ' ק"ב, ובתוספ' הרא"ש שם, עמ' ל"ט, ולמדו ממנה להערמה במלאכה גמורה בחולו של מועד, עיי"ש בשיטה הנ"ל. אבל עיין בהעמק שאלה לשאילתות סי' ק"ע, אות ט"ז. עיי"ש, ועיין מ"ש להלן בסמוך.
39-40. ר' יוסה בי ר' יהודה אומ' מערימין בכך. וכע"ז בכל הנוסחאות, אלא שבקג"נ בטעות: אין מערימין וכו'. ובה"ג: משום ר' יוסי בר' יהודה אמרו מערימין. וכ"ה הסיגנון בבבלי קי"ז ב' הנ"ל. ובה"ג ד"ב, עמ' 93 הנ"ל, מעתיק מיד אח"כ גם את הברייתא הנ"ל שבבבלי: נשברה לו חבית וכו'. ובירושלמי פט"ז ה"ג, ט"ו רע"ד: תני אין מערימין. ר' יוסי בי ר' בון (צ"ל: יהודה, כמו שהגיה בפ"מ) אמר מערימין. אית תניי תני מצילין ואח"כ מזמן. אית תניי תני מזמן ואחר כך מציל. מאן דמר מציל ואח"כ מזמן כמאן דמר מערימין וכו'. ולפי הירושלמי אף הרישא כאן שנויה במחלוקת זו. אבל בודאי שאף בסיפא חולקים, ועיין היטב בבבלי מו"ק י"ב ב' הנ"ל, ודלא כתכ"מ שפירש שהמחלוקת סמוכה לרישא גרידא, עיי"ש.
40-41. אמ' ר' יהודה בן לקיש שמעתי וכו'. וכ"ה בד, בכי"ל, בקג"נ ובבבלי מ"ג ב' ויומא פ"ה א'. אבל בכי"ע: אמ' ר' שמע' בן אלע'36בפתיחת המאירי לאבות, י"ב ע"ב (ד"ר, כ' ע"ב), מנה את ר' יאודה בן לקיש שנתחדש שמו בתוספתא שקלים, ולא הזכירו בין התנאים של תוספתא שבת שמנה אותם לעיל שם. וכנראה שהיתה לפניו כאן כגירסת כי"ע. שמעתי וכו'. ופירשו בבבלי שם בטעמו, מפני שאדם בהול על מתו, ואם לא תתיר לו להציל את המת מן הדליקה יבוא לכבות. ובחצר מעורבת עסיקינן, ומחמת טלטול גרידא אתינן עלה.